כל החברים מהמחזור שלי (ושלכם)
התבנית / "הבטחתם יונה", שרה פעם בערגה חבורת צעירים והתכוונה ליונת השלום עם עלה של זית. ומה שיצא בשבועות האחרונים זה הרבה יונים עם סלמונלה ברבע לשבע.
לפעמים כדאי להביט בשעון הזמן ולהזכיר לעצמנו איפה אנחנו חיים, כיוון שהכל השתנה אינסיידאאוט (פנים־חוץ). ואם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אז כדאי לכל אחד לחפש מדי פעם את התבנית המשתנה שלו בתנור, כמו אחרי אפיית בורקס עלים, משהו כזה.
תביטו בהתרגשות בתמונה של בני המחזור שלכם. נסו להיזכר בהם. כי אני נזכר בבני מחזורי כל יום זיכרון ועצמאות. בעיקר מהרגע שזיהיתי אותם עומדים במרפסת בשכונה, מקשיבים לשיר "לא אגדה רעי ולא חלום עובר", אחרי מלחמת סיני בשנת 1956. וכשאבא שלי הרומני הגאה תלה במרפסת דגל עצמאות אבא של עמוס העיראקי צרח מאושר כי חשב שלא תהיינה יותר מלחמות לילדים שלו. ואילו אני יותר אהבתי את השיר העצוב אליפלט שזחל כך ישר מול האש.
בן־גוריון צועד / קיץ אחד בגיל 14 עמדתי עם פרידה ז"ל שנפטרה השבוע ושרנו בשבט הצופים לכל המחזור שלנו את "בשביל אל הבריכות פסעו שלובי ידיים" וכולם יללו. היה לה קול זהב. ואנחנו היינו הצמד הראשון בשכבה שבאותו קיץ חצתה באומץ את נחל עמוד (לימון) במסע מים אל ים, ומשם נדדנו לנגב לעבוד במטעי קיבוץ שדה בוקר שבו התגוררו בצריף צנוע לא בלפורי ולא רענני, בן־גוריון ואשתו פולה. כל יום אחה"צ היה דוד בן־גוריון עושה "הליכות" על הכביש, ואנחנו התבקשנו רק להביט ולהעריץ אותו מרחוק. וכשנכנסנו לחדר האוכל והתיישבנו לאכול לחם עם ריבת תותים וזבובוני מדבר, נכנסה פולה אשתו, וכשגערה בנו: "מי ישב בכיסא של בן־גוריון" אוטומטית חשתי אשם.
אחר כך נסענו עם העגלה המתנדנדת לקטוף תפוחים במטע כי רצינו להיות ישראלים וחלוציים ומגשימים. וכשלימים נהיינו לועזיים קצת וזימזמנו את השיר "היי פולה" (להיט ששרו פול אנד פאולה. לא, לא פאולה וליאון), נזכרתי בה ובכיסא של בן־גוריון שלדעתי לא ישבתי עליו באמת.
פוסט־טראומה בתחנת הדלק / החבר'ה מהמחזור שלי השתזפו בשמש בלי קרם שיזוף פישר. אחר כך יצאו להגן על המולדת. ולחלקם לקחו שניות ספורות לתפוס שנקלעו לים הפגזים במקום ים השיבולים.
ימי האבל על הנופלים היו קשים מנשוא. הורים התאבלו על ילדיהם הקדושים והאהובים, נשים על בעליהן, וגברים צעירים על חבריהם. השכול נקבע בחיינו ובמותם אבוד, קורע לב ועצוב.
הרבה מהחלומות התמימים נשברו לרסיסים. אבל הזמן חלף עם חלומות חדשים של אלה שנותרו בחיים, התאוששו ובנו לעצמם משפחות, בעוד מאחור נותרו רק הלוחמים הגיבורים הפוסט־טראומטיים שנשכחו. הנה דוגמה לשיחת לילה משוחזרת עם חבר לוחם שפגשתי בתחנת דלק בשתיים בלילה אחרי הופעה לפני כמה שנים.
"ראבק, מה אתה עושה פה?" התחבקנו.
"אני גר בצפון".
"ולמה אתה יושב על כיסא נוח בתחנת דלק ומביט בירח?"
"כי אני לא יכול להירדם בלילות".
"למה?"
"בגלל המלחמה ההיא".
הוא נאחז עצוב בידי, הביט במכוניות הנכנסות לתדלק, וחיכה שהשחר המיטיב יעלה.
הייתי נער / היה היה שיר נערות נפלא של להקת הנח"ל: "עמדי בשער נערה עמדי בשער, אני חוזר אלייך בדרכי עפר. הייתי נער, נערה, הייתי נער, עכשיו חייכי אליי מוכרת ויפה". דוד עתיד ויאיר רוזנבלום כתבו והלחינו על הזכות להיות נערים ונערות לפני הזדקנו בשנייה.
אז בקיץ האחרון של נעורינו לפני הגיוס היינו מאוהבים כבר. עשינו טיולי טרמפים וחרשנו את הארץ, עצרנו בתל קציר, ירדנו לנחל האסי ושחינו בו בפוזות של ג'וני וייסמילר (טרזן ואלוף העולם דאז בשחייה). לעגנו לבאות, אבל האם ידענו מה יהיה הלאה? מה פתאום. הנַערות הצודקת ההיא, שחשבנו שלא תחלוף לעולם, חלפה מהר מאוד. לא הרבה אחר כך כבר חיפשנו חבר מהמחזור שנעדר במלחמת יום כיפור ברמת הגולן. הוא היה למעשה המדריך שלנו בצופים שהערצנו לא פחות מבן־גוריון. וכך כל שנה אני עולה אל קברו ושותק לזכרו דקות ארוכות.
אוי בורגנות / רוב החבר'ה מהמחזור שלי דומים לחבר'ה מהמחזורים שלכם. אמנם אנחנו לא עשינו טיול אחרי צבא ולא נתקענו במסיבות סוטול בגואה. אבל הילדים שלנו עשו את זה עבורנו, ויום אחד אפילו הלכו איתנו "להתרשם" ממקרטני והסטונס שעיצבו את חיינו. מחזור אחרי מחזור, הפכה המדינה למדינת ענק תעשייתית עם ערים בנויות לגובה ואקזיטים. אבל היו גם כאלה שנמלטו מההמולה ובנו חוות בודדים באותו הנגב ממחנה העבודה בשדה בוקר, כי מבדידות באנו ואל בדידות נשוב.
חשבנו שלא נהיה בורגנים, אבל בסוף התברגנו ונהיינו מתמכרי חופשות וטיולים בחוץ לארץ. התחתנו, התגרשנו, רקדנו לצלילי העוד והכרם ובבקרים נשמעה שיחה כזו: "היי, בואי ליוגה, הולכת לפילאטיס. בואי נלך לסרט, אבל יש עוד קורונה. פאק".
עדיין קטפנו קלמנטינות ולא פעם עשינו אבו־עלי אחד על השני. הלכנו לפסיכולוגים וקואוצ'רים כשהנפש זעקה. לא היינו אמורים לצבוע את השיער, אבל הגיל, אמא'לה. רצנו בפארקים, פיצצנו בלונים לילדים בימי הולדת, והזמנו מעליבאבא בגדים. רק ארבעים השודדים נעלמו.
יום הגיוס / כשהדלקתי משואה ב־70 למדינה התעקשתי להזכיר את חבריי הנופלים, שהלכו אהובים ובלתי נשכחים בגיל 24 אל מותם במלחמת יום כיפור. הו, אלוהים, מה הם היו אומרים על חוקי המשחק החדשים? ואיזה מזל שביום הגיוס בטרם הספקנו להיתקל בגזענות והשחיתות, בקלוריות העודפות והסכסוכים הפנימיים, ירדנו בסחבקיות מהאוטובוס, ודפקנו בקיוסק ליד שער הבקו"ם פלאפל עם טחינה לפני שהמסעדות של השפים הסלבריטאים מילאו את הארץ. אחרי המלחמה בכיפור הייתי נסער וחיפשתי חודשים מנוח לנפשי. אחר כך נרגעתי, וכששנים אחרי שמעתי עם חברים מהמחזור מוזיקה ים־תיכונית חדשה, (ששש רגע... עמיר בניון), חשבתי איזה יופי. יהללוך מלאכים.
שלושת הצבים / פעם נזרקנו עם משפחות ואוהלים על חוף הים התיכון בשקיעה. שתינו בירה, וכשכולם צחקו מבדיחה מישהו אמר: אולי תמציאו כבר בדיחות חדשות חוץ מבדיחת הקרש על צב, צבה וצבוק שיצאו לטיול לראש פינה?
אני חושב שהוא סתם קישקש כדי למשוך תשומת לב. כי הבדיחה על שלושת הצבים מחזיקה מעמד עד היום ואני מספר אותה מדור לדור. סקרנים? בהזדמנות אספר לכם. אתם תמותו על זה.
סיבה לחגוג / יום עצמאותנו המופלאה הוא גם סוד חוזקנו וקיומנו למול העולם ומול עצמנו. אז האם השינויים שעברנו במהלך 74 השנים האחרונות טובים או טובים פחות? יש שיגידו שהכל לטובה, ויש שיגידו שהעולם משתנה ואנחנו איתו, ובהסתכלות רומנטית ריאליסטית ואופטימית אתמול היה טוב ויהיה גם מחר. אני אמנם לא מופיע כבר שנים בימי עצמאות אלא משתדל לשמוח עם החג במסיבת מנגלינג עם חלק מהחברים מהמחזור שלי. כשברקע הם רוקדים (כבר בעין רטובה) עם אנה זק ועומר אדם שעה שהם מחפשים את עצמם הישנים מול ילדיהם עם טיקטוקים, אמוג'ים של לבבות והמון אקספרשנס (ביטויים) באנגלית שאליעזר בן־יהודה נאמן השפה העברית היה עף מהם.
אבל עצמאות זה עצמאות. בלב, בדגל הישראלי הנצחי, בנאמנות לארץ, בתהיות, באהבה הגדולה וכמובן בשאלה הקונסטרוקטיבית בדרך הביתה ממסיבת הטחונים: "יש לנו מחר מנגל עם המחזורניקים מאמי?"
הרוחות שורקות, תן נמלט בין השיחים. וכשהשיר הכואב "הייתי נער" צץ פתאום ברדיו 103 בשבת לפנות בוקר, אני שם לעצמי ברקס רגשי ומזמזם את סופו:
"היה לי נער מאוהב היה לי נער,
צלול היה קולו צלולות היו עיניו
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו".
לפנייה לכתב/ת 
