תמנע נלסון־לוי, רווקה, נולדה בשנת 1994 וגדלה בקריית יובל בירושלים, במשפחה בת שישה ילדים. קרויה על שם פארק תמנע ("אמא שלי לורה, היא מורת דרך, וכשהייתה בהיריון איתי זה היה אחרי שני בנים. היא בדיוק סיירה שם ואמרה: 'אם תצא לי בת, אקרא לה תמנע'. אני מאוד אוהבת את השם"). החלה להתאמן באומנויות לחימה בגיל שש, וכעבור שמונה שנים עברה לג'ודו. למדה בתיכון רעות, במגמות גיאוגרפיה ותושב"ע. החלה בלימודי תואר ראשון בחינוך וחברה, עם התמחות בספורט, בקריה האקדמית אונו.
ב־2016 זכתה במדליית ארד באליפות אירופה במשקל של עד 57 ק"ג. התגייסה לצה"ל ב־2013 במעמד של ספורטאית מצטיינת ושירתה בשדה דב. צברה עד היום שלוש מדליות זהב בתחרויות גראנד־סלאם. זכתה במדליה אולימפית בטוקיו 2021, עם נבחרת ישראל. בסוף השבוע האחרון הוכרזה כאלופת אירופה 2022, אחרי ניצחון בגמר בסופיה, בולגריה.
לפני הכל, מברוק.
"תודה רבה. אני עדיין באופוריה. עשיתי הישג היסטורי, שכרגע אומר שרק יעל ארד ואני במועדון הזה. לא באמת הצלחתי לעכל את זה. שנים שאני רודפת אחרי התואר, יודעת הרבה מאוד זמן שאני מסוגלת להיות אלופת אירופה. סוף־סוף הבאתי את עצמי לידי ביטוי על המזרן, והוכחתי לעצמי שכל הרגעים הפחות טובים, הנפילות, ההפסדים, המשברים, היו שווים את הרגע המתוק של לעמוד בראש הפודיום, לשמוע את התקווה ולשים את דגל ישראל במקום הכי ראוי לו. ואני אוסיף משהו שמאוד מרגש אותי".
בבקשה.
"הזכייה שלי קרתה אחרי יום השואה ולהשמיע את התקווה על אדמת אירופה ביום כזה, עשה לי צמרמורת שאני מרגישה גם עכשיו. בקושי הצלחתי לשיר את ההמנון מרוב ההתרגשות, הקול רעד. דמעות לא היו, אבל ההתרגשות הייתה מטורפת".
היה מותח לראות את הגמר.
"גם אני הייתי במתח. זו ספורטאית מאוד מסוכנת, שרה־לאוני סיסיק, סגנית אלופה אולימפית, באמת ג'ודאית מעולה. בפעם האחרונה פגשתי אותה בתחרות הקבוצתית בטוקיו, ושם ניצחתי אותה. כשהגעתי לגמר הבנתי מאוד מהר שהיא התכוננה אליי יפה וידעה בדיוק ממה להיזהר, אבל אחרי שתי דקות, הצלחתי לזרוק אותה בתרגיל שנקרא אוצ'ימטה, סוג של הטלה. ואז הייתי צריכה להחזיק קרב בצורה מאוד טקטית".
בשפת הכדורגל זה דומה לבונקר?
"מצחיק שאתה קורא לזה ככה. לא יכולתי לעמוד ולא לזוז. מצמוץ אחד לא במקום ולא בזמן, ואני יכולה לעוף. עבר לי בראש במהלך הדקות האלה שזה עוד לא נגמר, תישארי מרוכזת. קיבלתי שני עונשים, נשארו עוד עשר שניות, הייתי בשיא הריכוז שלי. כשנגמר הזמן הרגשתי טירוף, הסתכלתי על המאמן שני הרשקו, על הקהל הישראלי המדהים, וזו הייתה הרגשה של אושר טהור. אז אתה יכול לחסוך ממני את השאלה על מתי הרגשתי הכי מאושרת".
אז אני קצת אקלקל. רגעים פחות טובים שעברת בדרך?
"אליפות אירופה 2020, פראג, היא כולה רגע שחרות לי מאוד – דווקא בגלל שהיא לא התרחשה מבחינתי. באתי הכי מוכנה, הכי רציתי להתחרות באחת התחרויות הבודדות שהיו בזמן הקורונה. יומיים לפני הטיסה, התברר שכמה בנות הן מאומתות ולא יכולנו לטוס כנבחרת, אז אף אחת לא השתתפה. זו הייתה הרגשה של תסכול גדול, גם כי זה כמובן לא היה בשליטתי ולא יכולתי לעשות כלום. נזרקו ההכנות לפח. מבאס מאוד".
התאוששת מהר?
"לקח לי זמן. איפשהו בשיא הקורונה, שני הרשקו והצוות לקחו אותנו למחנה אימונים באילניה בצפון. היינו שם שבועיים, שני עשה לנו שיחות אישיות ואמרתי לו, 'אני הולכת להיות אלופת אירופה'. זו המטרה שלי. לא מעניין אותי כלום. לפני הקרב בגמר סופיה, שני הגיע אליי ושאל, 'תמנע, את זוכרת מה הבטחת לי?' אמרתי, 'כן, אני זוכרת, יפה שאתה זוכר'. כשירדתי מהקרב, אמרתי לו: 'קיימתי את ההבטחה שלי'. זו הייתה סגירת מעגל אדירה ופיצוי על מה שהיה".
וגם התקדמות עצומה. באליפות אירופה בליסבון, שנה קודם, סיימת שביעית.
"היה מאוד מאכזב. מצפה מעצמי כל תחרות לסיים עם מדליה. שביעי זה לא היה מספיק, אני יודעת למה אני מסוגלת, יודעת שאני בטופ העולמי של הבנות במשקל שלי. אחרי שסיימתי ראשונה, אני יודעת שאין הרגשה יותר טובה מזה".
גם באולימפיאדת טוקיו היית שביעית. מצד שני, בקבוצתי היית חלק חשוב ממדליית הארד.
"הייתי מאוד מאוכזבת מההופעה שלי באולימפיאדה בתחרות האישית. בקרב השלישי מול הסלובנית קייזר קאג'ה הייתה לי חצי שנייה של חוסר ריכוז - ונגמר לי החלום. היינו שם בניקוד זהב, כבר הובלתי בשני עונשים, ואז היא זרקה אותי. זו הרגשה של כאב עמוק שאני אפילו לא יכולה לתאר במילים. לחוות את ההפסד הכי קשה בבמה הכי גדולה בעולם, זה שובר וכואב בלב. היה לי קשה להתאושש מזה, מודה. ועם זאת, כמה ימים אחרי, באותה במה, חוויתי את הרגע שעכשיו הפך לשני הכי מאושר בקריירה שלי. עליתי לקרב המכריע של הנבחרת מול הרוסייה דריה מז'צקאיה, בשיא הלחץ, מרגישה מה עומד על הפרק, יודעת שמפסידה ואין מדליה, מנצחת ויש מדליה היסטורית".
היה פחד אחרי ההפסד הכואב באישי?
"היה לחץ, שעשה לי טוב. כל אחד מהג'ודאים חווה הפסד כואב וקשה באישי ובאנו כיחידה מאוחדת. הביחד שלנו הביא את הניצחון, וזה גם מה שהביא הישגים באליפות אירופה".
יש כאלה שמזלזלים במדליה הקבוצתית בג'ודו.
"מדליה אולימפית זו מדליה אולימפית. מי שמזלזל, פשוט לא מבין. קל לשבת בבית עם המזגן ולתת ביקורת, אבל אני ירקתי דם על המזרן, עליתי עם אף שבור מהתחרות האישית לקרב הקבוצתי, העיניים שלי היו נפוחות עם כחול ועוד כל מיני צבעים. ובכלל, כל הנבחרת ירקה דם בשביל המדינה, אז למה לבטל ככה? בשבוע אחד בטוקיו עברתי דברים שאנשים לא עוברים בעשור. חוויתי את הרגע הכי גרוע שלי בקריירה, ואז את הכי הטוב. אפשר ללמוד מזה המון על איך לקום ממשברים".
איך באמת עשית את הסוויץ'?
"אחרי ההפסד בכיתי המון, היה לי מאוד קשה. הרגשתי ריקנות עצומה. חזרתי לכפר האולימפי, התקשרתי לאמא, היא רק אמרה 'היי', ומצאתי את עצמי יושבת על המדרגות ומתחילה לבכות ולבכות־ולבכות. אבל אחרי הרגע השחור הזה, פשוט שיכנעתי את עצמי שזה לא נגמר, שיש עוד הזדמנות לעשות היסטוריה. בסוף השתקנו את כולם כי חזרנו עם מדליה אולימפית. אותי לא עניין מה כתבו, לא קראתי טוקבקים. התרכזתי בעצמי ובאיך לשנות את המצב. תראה, גם לאולימפיאדה עצמה מגיעים רק הטופ של הטופ, אז איך בכלל אפשר לחשוב לזלזל במשהו כזה כמו מדליה?"
אפשר לומר שאת פייבוריטית למדליה גם בפריז 2024?
"ברור. הציפיות שלי מעצמי הן להיות על ראש הפודיום בפריז ולסיים כאלופה אולימפית. אני מאמינה לגמרי שזה יקרה, אחרת לא הייתי עובדת כמו שאני עובדת. אני לוקחת הכל בסופר־רצינות, מגיעה שעה לפני אימון כדי להכין את עצמי, נשארת זמן אחרי. מאוד דואגת לגוף שלי, לאוכל, לשינה. ובוא, הדרך למדליה תהיה גיהינום, ואני מכינה את עצמי לזה. יש עוד אליפויות עולם ואירופה וגראנד־סלאמים עד לשם. לפעמים אני לא בארץ חודש וחצי ולא רואה את המשפחה ואת החברים ואת האנשים הקרובים אליי. וזו כמובן לא רק אני. כמעט כל ספורטאי אולימפי עובר דרך כזו".
מה את מרגישה שהפסדת בגלל ההשקעה העצומה הזו?
"אירועים משפחתיים, למשל. הייתי במחנה אימונים של חודש וחצי בטוקיו לבד, לפני האולימפיאדה, ולא יכולתי להגיע לחינה של אחי. המון טקסים שלא באתי אליהם. טיולים שנתיים, מסיבות, יציאות וזמן איכות עם חברים. למזלי זכיתי בחברים מדהימים שאני בקשר טוב איתם עוד מבית הספר, הם יודעים איך החיים שלי מתנהלים ומקבלים אותי ככה. אבל אני משוכנעת שהפסדתי חלק מהדברים בגלל אורח החיים שלי. יש גם דברים שהם חוו ואני לא".
למשל?
"מסע למחנות בפולין עם החברים, ובעיקר בגדול זמן אחרי הלימודים. הייתי הולכת ללמוד שיעור־שניים, ואז ישר לוינגייט וחוזרת מאוחר בערב. ב־98 אחוז מהזמן לא הייתי עם החברים. אבל אני לא מצטערת על כלום ולא הייתי עושה שום דבר אחרת. מצד שני, אף אחד מהם לא חווה את מה שאני חווה, למשל המסעות האלה בעולם".
וזוגיות?
"מאוד קשה לקיים אורח חיים זוגי, אבל זה לא בלתי אפשרי. בן זוג טוב יכול לתמוך ולתת את הגב, אבל אני בשלב כרגע בחיים של עוד שנתיים אולימפיאדה והג'ודו בסדר עדיפויות ראשון שלי. זו מטרת־העל שלי. לא מחפשת זוגיות כרגע".
ואם תתאהבי?
"זה יכול לקרות אבל תן להגיע לגשר".
אגב, יש מי שחושבים שאת כבר נשואה, בגלל שני שמות המשפחה.
"אז התשובה היא לא. זה שמות המשפחה של ההורים, נלסון זו אמא, לוי זה אבא. קורע שחושבים ככה".
זה נכון שאין לך ספונסר בכל הדרך הזו? לא נתפס.
"בגדול כן, אין חסות ראשית. יש אנשים טובים שמסייעים, למשל אנשי העסקים צביקה בן־צבי, גיל לחמנוביץ ושחף טייכמן, וכן הקריה האקדמית אונו, שאני חייבת להם תודה גדולה על הליווי והתמיכה".
זה יפה, אבל איך זה יכול להיות שלספורטאית כמוך אין חסות גדולה?
"הלוואי שיכולתי לענות על השאלה הזו. אם יבואו חברות וייתנו את הרוח הגבית הזו, זה ייתן לי שקט כלכלי. אם חברות ישראליות ייקחו ספורטאים וילוו אותם לאורך המסע, זה ישנה המון דברים בספורט הישראלי, כי יש פה פוטנציאל אדיר".
אז איך הסתדרת כל השנים?
"יו"ר עמותת מיטב ירושלים, יואל ליבסטר, עזר לי המון לאורך הדרך, ואני חייבת לו גם תודה עצומה. בסוף בגדול זו השקעה של מיליונים מההתחלה. כבר כנערה הייתי מאמנת המון, מתפרנסת. ההורים עזרו אבל הם גידלו שישה ילדים, אז יש גבול לכמה אפשר לתת. שישה ילדים זה חתיכת עבודה וההורים שלי עשו עבודה מדהימה איתנו".
היה קשה בבית במשפחה של שישה ילדים?
"לא היה פשוט, כי ההורים עבדו קשה, כל היום. אבא היום ברוקר ואמא מורת דרך. בילדות היו תקופות שאמא לא ישנה כל יום בבית. אבל אף פעם לא הרגשתי חוסר מסוים. זה יותר בא לידי ביטוי בטיסות בג'ודו, כשההורים לא תמיד היו יכולים לעזור".
איך את מתפרנסת כיום?
"בגדול, מלגה של הוועד האולימפי (כ־8,000 שקל בחודש - ר"ש). בלי עזרה, היה לי קשה לסגור את החודש. שמע, ככה זה. רוב הכדורגלנים המתחילים מרוויחים כפול ממני בקלות, אם לא יותר".
אגב, מזהים אותך כבר ברחוב?
"כן, עכשיו קצת יותר. זה כיף לקבל פרגון מאנשים. הרבה סלפי. אומרת כן לכולם, ברור".
התחלת יחסית מאוחר עם הג'ודו, בגיל 14. אחרי שהתמחית באומנויות לחימה אחרות.
"כבר בתור ילדה בת שש מאוד אהבתי את האדרנלין של התחרותיות. אבל זה לא ספורט אולימפי, ובסופו של דבר רציתי להגיע לבמות מרכזיות בעולם. אחי הגדול, יוחנן, הוא זה שדחף אותי לעבור לג'ודו, מה שהשתלב לי טוב עם החלום, מדליה אולימפית. גם בבית עצמו היו קרבות לא פשוטים עם האחים".
מי ניצח?
"מה זאת אומרת? כמובן שאני. יש לי שתי אחיות שנתנו לי קרב רציני, אבל תמיד ידי הייתה על העליונה. גם עם האחים הסתדרתי - ובדרך כלל ניצחתי".
סימון ביילס פתחה את השיח סביב חרדות בספורט. הזדהית?
"לדעתי חרדות זה משהו שקיים בכל ספורטאי ברמה הזו. תחשוב כמה לחץ יש על אחת כמו סימון ביילס, מה היא עוברת בדרך לשם. אי־אפשר לא לחוות לחץ ברגעים האלה. אז אני מאוד מבינה מה שעבר עליה, וצריך לדעת להתמודד. כשאני עליתי לקרב המכריע של הנבחרות, מול הרוסייה, הרגשתי שכל מדינת ישראל מסתכלת עליי. זה לחץ מטורף ובקלות אפשר לקרוס".
היית קרובה לקריסה כזו פעם?
"אחרי שחזרתי מהמשחקים האולימפיים בטוקיו. באתי אמנם עם מדליה, אבל ישבתי ודיברתי עם אחי יוחנן, והתחלתי לבכות. אמרתי לו, 'חזרתי עם מדליה אולימפית אבל אני לא מרגישה שלמה ומסופקת'. כשאני נזכרת בזה אני עוד שנייה מתחילה לבכות פה ממש. לא הבנתי אז מה קורה. הגשמתי את החלום שלי, מדליה אולימפית, ואני לא מרגישה סיפוק. היה לי רגע רציני של דאון".
מה זה אומר?
"לא חושבת שהייתי בדיכאון, אבל אפשר לומר משבר חריף. לא הייתי בטוב, מדוכדכת בפנים, אבל לא הראיתי את זה כלפי חוץ. שיתפתי אנשים בודדים במה שעובר עליי".
למה לא נעזרת בטיפול פסיכולוגי?
"לא הרגשתי שאני צריכה את זה, ידעתי שזו תקופה ושחוויתי את הרגע הקשה של חיי. ידעתי גם שיבוא טוב אחרי. הרגשתי שזה שלי, ורק אני יכולה להוציא את עצמי מזה. לא היו הרהורי פרישה, אבל שאלתי את עצמי מה הלאה, מה אני עושה. הרגשתי שלא מיציתי את עצמי. והנה, תראה, עכשיו אני אלופת אירופה, ויש רק עוד אחת במדינת ישראל שיכולה להגיד את זה על עצמה. היום אני כן עובדת על הפן המנטלי, עם מומחית בשם שרון אנגל".
איזו עצה היית נותנת לתמנע בת ה־16?
"לא להקשיב לקולות רקע. 'הג'ודו זה ספורט גברי', כל מיני שמות גנאי, 'אבו־גבר' נראה לי קראו לכולנו, הג'ודאיות. בחרתי להתעלם. בתור ילדה לא מאוד התרגשתי, אבל ההקנטות האלה תמיד היו שם. יש לי טיפ לבנות צעירות שרוצות ללכת לג'ודו: תרגישו הכי גאות במה שאתן עושות ואל תקשיבו לקולות המורידים האלה".
מניח שאת מקפידה על תזונה.
"מאוד. ג'ודו מתבסס על קטגוריות משקל ואני יודעת מה המשקל שלי בכל רגע נתון. אני צריכה לדעת בדיוק מה אני מכניסה לגוף שלי, כולל כמויות. אני לא יכולה להתפנק על גלידה כל יום, ועובדת עם תזונאית צמודה. המשקל הוא משהו שאני סביבו כל יום, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי טעויות שם".
שווארמה, פיצות, המבורגר?
"לעיתים מאוד רחוקות. בתקופות של פחות תחרויות, אני יכולה להתפנק על שווארמה, אבל זה כמעט לא קורה. בוא נדבר רגע גם על דימוי גוף".
בבקשה, נושא חשוב.
"בעידן האינסטגרם מודל היופי מאוד בעייתי. בנות צעירות חושבות שרזון זה הדבר הנכון ושככה צריך להיראות. אני חושבת שזו טעות, כי בעיניי גוף נשי שרירי הוא משהו מהמם ויפה. אין מודל אחד נכון, וחשוב מאוד שבנות צעירות יהיו שלמות עם הגוף שלהן, שלא ייפלו למלכודת. אני עוסקת בספורט כל החיים שלי, אני בחורה מאוד שרירית, ואני חושבת שזה מאוד מרשים לראות בחורה שהגוף שלה בנוי בהתאם למה שהיא עוסקת בו כל החיים. למה גוף שרירי יכול להיות יפה רק לגברים?"
את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"מאוד. הג'ודו הוא ספורט מאוד שוויוני וזה התלבש לי מאוד טוב. כמות זהה של גברים ונשים נכנסת לאולימפיאדה, גם השכר מהוועד האולימפי שווה לנשים ולגברים. אבל הנה, לג'ודאים יש יותר ספונסרים מאשר לג'ודאיות, אז יש עוד על מה לעבוד".
עידן מי־טו הגיע בפירוש גם לספורט.
"אני אישית לא חוויתי הטרדות, אבל לצערי הדברים האלה קורים גם בספורט, ואנחנו כולנו מכירים את הפרשיות הגדולות, בהן של המתעמלות האמריקאיות. ברור שצריכה להיות מודעות גדולה יותר לתופעה של הטרדות בעולם הספורט".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך?
"שיש לי נחש כחיית מחמד".
ו...?
"זה נכון. קוראים לו ג'ייק דה סנייק, כרכן תירס. הוא כבר כמה שנים אצלי, מהרגע שנולד. לא יודעת מאיפה החיבה הגיעה. כיף לפעמים להוציא אותו".
מתי בכית לאחרונה?
"הייתי קרובה לדמעות עם המדליה באליפות אירופה".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"אחי הגדול וגיסתי, על זה שהם לקחו לי את האחיינים למיאמי לפני חצי שנה. אחי קיבל שם משרה, וזה מאוד קשה לי כי אני קרובה למשפחה ויש לי קשר מאוד קרוב לשני האחיינים".
וממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
"מהדס אחותי, על זה שאני לא מזכירה אותה מספיק בראיונות. היא אמרה לי פעם, 'תמנע, את כל הזמן שוכחת להזכיר שאני גם הייתי מפוצצת אותך מכות'. אגב, זה שאני שוכחת להזכיר אותה זה נכון, אבל היא ממש לא הייתה מפוצצת אותי".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"הייתה גם אלופה אולימפית".
מה הריח האהוב עלייך?
"שוקולד".
טוב נו, את באמת רק יכולה להריח את זה.
(צוחקת) "צודק".
מי היה משחק בתפקיד תמנע נלסון־לוי בסרט על חייך?
"גל גדות. היא מהממת לפני הכל, הכי מייצגת את המדינה בכבוד והיא וונדרוומן".
גם את סוג של וונדרוומן.
"לא אכפת לי לקבל תפקיד בסרט של גיבורי־על".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"סושי בירושלים".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"גלידה".
מה האלבום הראשון שהאזנת לו?
"האוסף הכחול של הביטלס. אבא השמיע לנו את זה המון. אוהבת אותם עד היום".
חלית לא מזמן בקורונה, איך זה עבר?
"חטפתי את זה לפני ארבעה חודשים. בדיוק טסתי למחנה אימונים בסלובקיה, ונכנסתי שם לבידוד של שישה ימים. היה קשה. כאבי ראש חזקים ליומיים, חום גבוה. הייתי לבד בחדר, שיחסית גדול, אז היה מקום לעשות קצת אימונים משל עצמי. חוץ מזה, הרבה נטפליקס וביקורים מהמרפסת של הבנות".
אז איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"לא חדשה, אבל 'נמלטים'. סדרה מגניבה".
האם עברת אי פעם חוויה על־טבעית?
"לא יודעת אם זה בדיוק על־טבעי, אבל לפני אליפות אירופה עשיתי שיחת וידיאו עם האחיין האהוב שלי, נאור. אמא שלו אמרה, 'אתה יודע שיש לתמנע תחרות חשובה? עם איזה צבע של מדליה אתה רוצה שהיא תחזור?' הוא אמר לה ישר: זהב. והוא בן שלוש, יכול היה להגיד כל צבע אחר".
ריהאנה או ביונסה?
"ביונסה. קול וואו. בעצם, גם כל המסביב וואו".
מה הדבר שאת הכי שונאת בהופעה החיצונית שלך?
"את האף השבור שלי, מזכרת מטוקיו. זה קרה בקרב הראשון, לא זוכרת מתי בדיוק, לא הרגשתי כאב, כי הייתי מלאת אדרנלין. בבוקר אחרי, כשבקושי הצלחתי לפקוח את העיניים, הבנתי שהאף שבור".
באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?
"'המירוץ למיליון' עם בועז אחי. אנחנו מנצחים, בדוק".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"אני מאוד אוהבת כשאין כלים בכיור ואחרי האוכל מיד שוטפת. לא מורחת אפילו דקה".
נו, מה רע?
"לפעמים זה קצת חופר. מה הלחץ? שבי, תנוחי, תירגעי".
