האמת שבפנים

"אבל למה כל שיחת נשים מובילה ישר לירידות האיומות האלו על עצמנו?" אני אומרת ומתפלאת לשמוע שאני נשמעת קצת כועסת. עוד לא עברו חמש דקות מאז שהתיישבנו פה, בקפה הגרוע בשוק הפשפשים שמנסה להתחזות לבית הצנוע של סבתא שלך אבל דורש 88 שקלים על קיש קייל, וכבר השיחה התגלגלה לנושא הקבוע של נשים בגילנו. מה לעזאזל נעשה עם חורבן הגוף והפנים שלנו. עם הקמטים בצידי העיניים, עם הג'לי בירכיים, עם כל פגעי הזמן שכבר רואים.

זה מדכא אותי ממש. הרי עד לפני שנייה הרגשתי יפה כל כך. הלכתי ברחוב, לבושה בשמלה מתנפנפת, ולרגע אחד לא היה לי גיל ולא היו לי זרועות שרוקדות פסדובלה בכל פעם שאני ממליחה משהו. הייתי אישה מהממת עם עוצמה ונוכחות שהעקבים שלה מהדהדים על רצפות האבן. והנה, רגע אחרי שהזמנו קפה מהמלצרית בת ה־20 - ענוגה, מקועקעת ונראית כאילו היא מספרת את עצמה במזמרת ורדים חלודה - כבר התחלנו עם מסע ההכפשות העצמי הזה.

אורית אומרת שהיא חרדה מהרגע שבו תצטרך ללכת לקנות בגד ים. היא תוהה אם הגיע הזמן פשוט לעטוף את עצמה בחלוק מגבת לבן ולרדת ככה לים. נועה טוענת שהיא חייבת בוטוקס כי היא "כבר נראית כמו סטייק שייטל מיושן". הן יושבות וסופרות את הפגמים שלהן, מצפות ממני להשתתף במשתה של שנאה עצמית. אבל אני כועסת. "כל אחת מאיתנו התאפרה חצי שעה לפני שבאה לפה, דפקה את הבגדים הכי יפים שלה, ואיך שהיא ראתה את הפנים של האחרות ישר שכחה כמה טוב היא הרגישה בדרך”.

אני לא מצליחה להבין מה הטעם בזה, ובכל זאת אני מרגישה מרגע לרגע שאני הולכת ומתכערת. כל האמונה שאני מחזיקה יפה את גיל 50 נהרסת לי עם שיחת ה"מה מכוער בנו". כנראה אני משקרת לעצמי שאני נראית סבבה כשבעצם אני נראית כמו בדיחה ואין לי מושג. עובדה, החברות שלי מדברות עכשיו על קמטי המצח, ואין לי ספק שאחת מהן לפחות יורה אל המצח המקווקו שלי מבט מפליל. "זה רמז", אני חושבת, "הן מדברות על המצח בגללי, כדי שאתעורר ואבין שככה אני לא יכולה להמשיך".

עוד בשנות ה־20 שלי לא יכולתי לסבול את שיחות ה"אני שמנה", "אני מכוערת". החברות שלי היו יושבות ופולות את כל הפגמים במראה החיצוני שלהן, ואני הייתי פותחת עוד בקבוק יין ומתפללת שזה ייגמר. כבר אז השיחות האלו הפריעו לי להמשיך לעשות את מה שאני עושה הכי טוב - להדחיק. ההבדל הוא שבשנות ה־20 עוד יכולתי לסבול שאיילת אומרת שיש לה שניצלונים במותניים כשלכולם ברור שיש לה בטן כמו של בריטני ספירס. אבל היום, כשכל מילה רעה היא כנראה אמיתית, זה כמעט בלתי נסבל לשבת פה ולהקשיב.

החברות שלי כל כך מרשימות, כל כך חכמות, ומה הן עושות כשהן מתיישבות לקפה? מתחילות למוטט את עצמן מבפנים כמו חפרפרת. אלף פעמים אורית דיברה איתי על הפטריארכיה, איך יום אחד המאבק יצליח וכולנו נרגיש סוף־סוף כמו בני אדם לגיטימיים שמותר להם לא לחייך לגבר בחזרה ברחוב ומותר להם לא להיראות כמו במגזין. ומה היא עושה כשהיא יושבת מולי לקפה נדיר של אחר הצהריים? מדברת על עצמה גרוע ממה שכל גבר בן 50 בקיוסק של תחנת טוטו היה מדבר על אשתו הגרוטאה שכבר לא מושכת אותו.

"בואו נפסיק", אני מפצירה בהן, "זה ממש מוריד אותי כל השיחה הזו. חוץ מזה, אתן באמת יפהפיות". אני לא משקרת, זה באמת מה שחשבתי כשראיתי אותן. כמה יפה אורית שהפסיקה לצבוע את השיער ונראית עכשיו כמו קוסמת וולשית מסתורית וכמה מהממת נועה בג'ינס הקצר והגזור שלה. "המבט המאפר שלך", רן קורא לזה. הוא אומר שכשאני אוהבת מישהו, אני מאפרת אותו עם העיניים. רואה רק מה שיפה, מתעלמת מהחסרונות. אולי ככה אני גם מאפרת עם המבט שלי את עצמי.

"אי־אפשר ככה", נועה אומרת, "כל פעם שאנחנו נפגשות את אוסרת עלינו לדבר על מה שמפריע לנו. זו לא שנאה עצמית, אלו העובדות". והיא צודקת, אלו באמת העובדות. אנחנו כבר לא בנות 35. אין לי ספק שאם ממש אחפש, אמצא את סימני הגיל על פניה וגופה של כל אחת ואחת מאיתנו. גם ככה נפלנו על יום שמש זוהר והתאורה מזכירה זרקור בחדר חקירות. זה מסוג הדברים שאת לומדת בגיל 50 פלוס מינוס. שלשמש, כלבת השמיים הארורה שלא תמות לעולם, יש מנהג להדגיש כל קמט וקמט בפנים שלך.

עכשיו השיחה הגיעה לאיבר שהוא האויב הכי מר של כל אישה בגילנו – הסנטר. עד גיל 45 את כל כך יהירה שאת עדיין לא מפנימה את חשיבותו של מלך הפנים הנורא. ואז יום אחד את פתאום מבינה שאין כמעט תמונה אחת באייפון שבה אין לך סנטר כפול, ולא משנה כמה קפדנית הדיאטה נטולת הגלוטן, הסוכרים, הנתרן או הטעם שאת מנהלת. זו לא הדיאטה, זה פשוט הסנטר שמסרב להישאר במקומו, דבוק ומהודק אל עצם הלסת. לא, עכשיו בא לו לטייל חופשי במורד הגוף. הוא הכריז על עצמו מדינה עצמאית: סנטריסטן.

הסנטר וגם הצוואר הם שני האיברים בפנים שלא נכנעים לבוטוקס. את יכולה להזריק לפנים שלך את כל החומרים בעולם - המצח יקשיב והבולדוגים ליד האף יתרשמו מאוד גם הם. אבל הסנטר והצוואר? הם מעדיפים להישאר כמו שהם, המלשינים המניאקים של השטאזי שמספרים לכולם שאת כל כך זקנה שאפילו הספקת לראיין את חוליו איגלסיאס ולעשן במטוסים.

"לא יודעת מה איתכן, אבל אני הולכת לעשות מיני־פייס ליפט", נועה אומרת וכולנו משתתקות. בכל חבורת נשים יש תמיד מישהי שמטילה את הפצצה הזו, היא לא תסתפק בקצת בוטוקס או תישאר עם קרם הפנים שעשוי משיליית כבשים קוסמונאוטיות. לא, היא תלך על החבילה המלאה ותעשה ניתוח פלסטי מושקע במשהו כמו 40 אלף שקלים. וזה מנוגד להסכם שאת עושה עם הבנות - מותר לקטר, מותר לשנוא את הסנטר שלך ולעבור ללבוש רק גולף שחור, אבל שאף אחת פה לא תעשה את המעשה הלא־חוקי ואשכרה תתנתח. כמו בחבורה של אסירים מחוברים בשרשרת, אם היא תעשה את זה היא תאלץ את כולנו לזוז, כי אנחנו מחוברות בשרשרת של הגיל. אי־אפשר שאחת מאיתנו תיראה פתאום צעירה יותר בעשור.

רוב הנשים שאני מכירה מרגישות רע עם הרעיון שהן יעבדו משרה מלאה בלהיראות טוב. בטח בגיל 50, גיל נפלא מבחינה נפשית, שבו את מפסיקה לפחד שאת לא טובה מספיק ומתחילה להרגיש שאת דווקא כן. רק שלצד הביטחון העצמי שסוף־סוף התיישב במקום, מגיע משהו חדש: המראה משתנה לרעה. אני יכולה לקבל את זה, לסגל גישה של נחת גם לגבי הקמטים, או להילחם בזה ולעשות ניתוח. רק הכאב, אלוהים, הכאב. והכסף. לא עדיף להמשיך להשלות את עצמי שהכל כרגיל ולכעוס על החברות שלי שהן לא מכחישות סנטר כפול כמוני?

יש לנו חברה שהשפתיים שלה מנופחות מקולגן. האחרות לא סובלות את זה וחושבות שזה מגוחך, אבל אני דווקא סבורה שזה מדהים. לא בגלל שאני אוהבת שפתיים מנופחות, אלא בגלל שהיא עפה על השפתיים שלה, הן גורמות לה לצאת לרחוב ולפסוע בו בביטחון של פנתרה. וזה מבחינתי כבר הישג, אפילו הישג פמיניסטי, העובדה שבגיל שבו העולם כולו קורא לה להפסיק להשקיע בעצמה ולהתעניין רק בילדים שלה, היא עדיין השחקנית הראשית בסרט של עצמה.

השבוע קראתי מאמר של הפסיכולוג ג'ורדן פיטרסון על כמה חשוב להתלבש יפה, כמה זה מהותי להשקיע בכמה בגדים יקרים ממש, גזורים היטב. הוא דיבר על הנטייה שיש לאנשים רבים בגילנו לזרוק על עצמם מכנסיים קצרים וכפכפים ולצאת לעבודה. כבר הרבה שנים אני שמה עליי איזה ג'ינס ישן וגופיית סמרטוט ויוצאת לרחוב, משכנעת את עצמי שזה דווקא צעיר, מגניב. אבל פיטרסון אומר שזו טעות, שזה מעיד על זלזול שלנו בעצמנו ובמעמד שאנחנו שייכים אליו. בעולם שבו אף אחד לא רוצה להיות מבוגר צריך דווקא לחגוג את הבגרות, את היכולת הכספית להשקיע בחליפה טובה. הרי אף אחד לא באמת קונה את זה שאני ילדונת כשאני מתרוצצת בשכונה בג'ינס קרעים. לא כשהם רואים את הסנטר שלי.

"אני יודעת שאת מסתכלת עלינו במבט מפרגן", אורית אומרת עכשיו, "אני יודעת שאת תמיד רואה אותי יותר יפה ממה שאני, זאת תכונה מקסימה שלך. ומצד שני, את מציעה לי דיל לא הוגן. כי חלק מהעסקה שלך זה שאת תסתכלי עליי ותראי אותי כבת 30, ואני בתמורה אצטרך לראות אותך גם ככה, ואני מעדיפה את האמת". אולי באמת אין שום דבר רע בלראות שהיא התבגרה, להבין שהיא כבר לא הבחורה המגניבה עם הקעקוע של השדון שפגשתי בגינת האמהות. כן, יש לה סנטר טיפה נסוג, אפור בשיער ועיניים כחולות שהן עדיין העיניים הכי יפות בסביבה. הנה, ראיתי את מה שלא נתתי לעצמי לראות, כי לא הייתי מוכנה לראות על עצמי את אותות הזמן.

להדחיק או לעשות ניתוח? לקבל את הגיל או לנסות להילחם? התשובה היא כנראה גם וגם. לא לזרוק על עצמי מה שבא לי כי למי אכפת ממני, אבל גם לא להפוך את ההזרקות והטיפולים לכל מה שחשוב לי בחיים. ממילא הדבר הכי יפה בבן אדם זה החיוך שלו, וחיוך אמיתי לא משיגים במרפאות בוטוקס מוכות ניאון בדרום רעננה, אלא כשמוצאים את האיזון.

ואולי כן אחסוך כסף למיני־הרמת פנים. רק אסדר את הסנטר קצת. איזה חיוך אני אחייך כשסוף־סוף אפסיק להחביא את קצה הפנים הקורס שלי, חיוך של אני עדיין מאמינה בפנים האלו, ביופי שלהם. 50 שנה אני כבר חיה, כואבת, שמחה, מורחת זמן על הספה, מדברת בקול מוזר לכלבים זרים ברחוב, מוצאת משהו נהדר כמעט בכל בן אדם שאני פוגשת. אני גאה ב־50 שנה האלו, אני רוצה ללבוש אותן כמו בגד שמתאים לי בול, לא כמו חולצה צמודה מדי שהתווית שלה מגרדת.