הרפתקת חיינו

"זה אח שלך/ אמרו לי/ אחיך הגדול/ היה בקרב שהסתבך אתמול/ חכו רגע, ביקשתי/ חכו עם האמת". את המילים האלה, תחילתו של שיר, כתב ישראל שור. אחיו הבכור, אבידע שור ז"ל, סגן מפקד סיירת צנחנים, נפל בקרב במבצע אביב נעורים בהסתערות על בניין החזית העממית בביירות, בשנת 1973. לצידו של שור נהרג חגי מעין ז"ל. הניצחון הושג בקול תרועה רמה, כותב שור, אך הכוחות חזרו בצער ודממה.

היום הוא יום הצער והדממה, והערב יחלו חגיגות יום העצמאות ואיתן התרועה הרמה. הקיום הישראלי ינוע במהירות כמעט אלימה, שהפכה לנו לטבעית, מהתמקדות בהקרבה של הנופלים להתמקדות בשמחה. כאשר הייתי ילד צעיר סיפרה לי סבתי על הלילה ההוא, בו הוכרזה מדינת ישראל. על הריקודים ברחובות, ותחושת האושר המוחלטת שליוותה אותו. "הלכנו בתוך ההיסטוריה, היינו אלה שהגיעו, אחרי אלפיים שנה. הבנו את זה מיד, לא בדיעבד, איזו זכות זו".

הדור ההוא היה פרקטי מאוד, יסודי, ולכן היא מיד הוסיפה: "ידענו שתהיה מלחמה, כמובן. אבל היה לנו ברור שננצח. וזה דבר נאיבי, כי למה בעצם. למה שננצח". זה לא שהדור ההוא, שלחם בקשה שבמלחמות ישראל, לא ידע שדם יישפך. הוא ידע היטב; כעבור כמה שנים ידפקו זרים על דלתם של סבתי והוריה ויודיעו להם שבנם ואחיה האהוב, בצלאל, נהרג בידי חייל סורי שחצה את הגבול סמוך לנהר הירדן.

כל השנה אנחנו עוסקים, באובססיביות כמעט, באיומים מאיומים שונים. בחרב המתהפכת המונפת מעל ראשנו. מעט מדי אנחנו מדברים ביסודות הקיום שלנו פה, ברקמה העדינה שמהווה את הנס של המשך תקומתנו. הרקמה הזו היא אופטימיות. זו האמונה של סבתי כאישה צעירה שמלחמת העצמאות תוכרע לטובת ישראל הצעירה, כי בני דורה מוכנים להילחם עד הסוף והצדק איתנו.

כמה קל ללעוג לאופטימיות וכמה קשה להפנים את מהותה. החיוביות הישראלית איננה הונאה עצמית. היא לא קבירת הראש בחול והפניית המבט מהצללים המתארכים, ממזרח או מצפון. היא האמונה העמוקה שיהיה טוב, שהדברים יסתדרו; הרי זו אותה אופטימיות שהיא היסוד של המפעל הציוני כולו, סיפור מעשה דמיוני, כאילו לקוח מספרי פנטזיה, על עם שידע לשוב אל ארצו, לשקם את שפתו ולהקים שוב בית לאומי.

יצחק רבין המנוח הזהיר מה"יהיה בסדר" הצה"לי המפורסם, זה שמוביל לתקלות וטעויות מבצעיות חריפות, אבל עוד לפניו יש את ה"יהיה בסדר" הכללי, הלאומי, ואילו זה מוצדק לחלוטין. פִּתחו את הפנקס ועשו את החישוב, הוא פשוט מאוד: עד כה נביאי הזעם וכל מי שהימר נגד ישראל הפסיד. ישראל ניצחה בהתמודדויותיה הצבאיות החשובות, אך חשוב מכך: בתהליך הזה היא נזהרה מיצירת מעין ספרטה צייתנית וצמאת דם.

ישראל היא חברה תוססת ומגוונת מאוד. כן, הסכסוך עדיין רודף אותה; שליטתה בפלסטינים עדיין מהווה פצע מוגלתי מסוכן. אך היא דמוקרטיה עיקשת, ויקום מבורך ביוזמה ודמיון. הדברים האלה לא התרחשו לבדם, באורח טבעי, או כתוצאה מגורל שנקבע מראש. הנס הישראלי הוא מעשה ידי אדם; בראש וראשונה הקרבת הנופלים, ולאחריה הנכונות של אלה שנשארו להמשיך לבנות, לשמוח, להאמין.

ב"שיר השיירה" שאותו כתב עלי מוהר ושר אריק איינשטיין יש שורה נהדרת, ישראלית כל כך: "ועכשיו עוברים אנחנו/ לא שקטנו ולא נחנו/ לא ימשיכו בלעדינו/ זוהי הרפתקת חיינו". המילים האלה נוגעות בתחושה של ישראלים רבים ביום העצמאות הזה, כמו בקודמים: יש לנו חלק בסיפור גדול פה, ואנחנו רוצים לדעת איך הוא יתפתח ויגדל. לא רק "עוד עז ועוד דונם" אלא איך ההרפתקה הגדולה הזו תגיע לשיא, חיובי.

כולנו שחקנים במעשייה מודרנית כזו, שהיא כל־כולה דברים שקרו ועוד קורים. מאמינים בני מאמינים אומרים היהודים על עצמם, ואופטימיים בני אופטימיים הם הישראלים. חבל שרק יום אחד בשנה אנחנו זוכרים את המרכיבים האלה בדמות הלאומית שנוצקה כאן. אולי אם נזכור יותר, נסכים לקחת סיכונים גדולים יותר למען שינוי, למען בניית חיים יומיומיים טובים יותר, למען השלום – בכלל, ובראש ובראשונה בתוכנו.