חלקו הקודם של מאמר זה, שהתפרסם בגיליון יום העצמאות, עסק בסיפור הריבונות המדינית היהודית כאירועים קצרים ומכוננים על יריעת ההיסטוריה של אלפי השנים מאז היינו לעם, ובמפורט יותר על תקומת ישראל ועל צמיחתה מעשור לעשור. היום ננתח את האיומים שבפנינו ואת המסקנה העולה מהם, למיטב הכרתי.

ג. על האיומים

פיגוע הרצח באלעד מטלטל את כולנו ומרתיח את הדם. הוא מחייב שידוד מערכות ותגובה חריפה. החסינות שהובטחה, ככל שהובטחה, לסינוואר או לצמרת החמאס, חייבת להיות מוסרת. את ׳גדר ההפרדה׳ יש להשלים ולהשמיש, לצייד באמצעי התראה ולפרוס לאורכה כוחות תגובה. אם זה מחייב הקמת עוד 15 פלוגות מג”ב, כך יש לעשות. יש לבחון הקמה מחדש של ׳משמר אזרחי׳, עם מתנדבים אוחזי נשק ששירתו בעבר ביחידות שדה. בערים חרדיות סמוכות גדר כאלעד, מודיעין עילית או ביתר עילית יש לשקול בניית גדר היקפית ותגבור אבטחה קבוע. כל זה הכרחי. אך הכרחי גם פיכחון. היו לנו כבר ימים קשים מאלו. המאבק בטרור יימשך, זה איננו הפיגוע האחרון. צה”ל, שב”כ ומשטרת ישראל עימנו. איתם נעמוד איתן ונביס את הגל הזה כשם שהובסו קודמיו.

עלינו לפעול כנגד האיומים בפיכחון ובנחישות, מבלי לאבד קשר עין עם כל הזדמנות למיתון, ריסון, דילול ובסופו של דבר, גם אם יתמהמה, לפתרון הסכסוך. במבט שתופס ביחד עשורים שלמים, אנחנו מתקדמים לשם בהדרגה, גם אם לא בקצב לו ייחלנו. ואסור שנפגע בדרך אל הפתרון באינטרסי הביטחון החיוניים. ישראל חזקה יותר מכל צירוף אויבים. צבאית, אסטרטגית, טכנולוגית וכלכלית. עלינו לפעול להשגת יעדינו מעמדת כוח וביטחון עצמי. אין מקום להפחיד את עצמנו ואת אזרחינו. ואין מקום לתנועת המטוטלת רווית האמוציות בין רהב מתלהם וחלול יום אחד, להתבכיינות קורבנית במשנהו וחוזר חלילה, שבה חזינו שוב ושוב בשנים שלפני הקמת ממשלת השינוי.

לפנינו כמה איומים: ראשית, הטרור הפלסטיני. זה עתה ספגנו ממנו מכה קשה. הוא משבש את הביטחון הבסיסי. אולם כואב ככל שיהיה, בעיקר בימים שבהם משפחות קוברות את יקיריהן, הטרור איננו ולא היה מעולם איום קיומי על ישראל. שנית, הרקטות והטילים שבידי חמאס וחיזבאללה, לצד הניסיון האיראני להיפרס ברמת הגולן ולהאיץ את פרויקט הטילים המדויקים לחיזבאללה, משקפים התפתחות שישראל נאבקת בה ושעלולה להעצים במידה ניכרת את הנזק הפיזי, האבידות והטלטלה בעת התנגשות כוללת. אולם חרף זאת, אף זה איננו איום קיומי על המדינה. שלישית, תוכנית הגרעין האירנית, אם וכאשר תגיע ל׳מדינת סף׳, ייתכן עוד הקיץ, אכן עלולה לשנות מהותית את התמונה. אחריותנו למצות, אם ניתן יחד עם ארה”ב, כל דרך למנוע זאת. העובדה שישראל וארה”ב לא הכינו ׳פלאן בי׳ לסיכול האפשרות הזאת, במקביל לפרישת ארה”ב מההסכם ב־2018, מהווה מחדל היסטורי שקשה מאוד לתקן. אולם לא מדובר בסיכון להטלת נשק גרעיני על ישראל. יש לאיראנים סיבות טובות להימנע אפילו מלשקול זאת. בדיוק כמו בצפון־קוריאה, כך באיראן. פיתוח הנשק נועד להרתעה ולהבטחת הישרדות המשטר, לא להטלתו על שכן כלשהוא, דרום־קוריאה או יפן במקרה האחד, או ישראל במקרה האחר. ישראל נערכת זה 50 שנה, בהשקעות עתק, לאפשרות ששכן כלשהו יפתח יכולת גרעינית חרף מאמצינו למנוע זאת. ומבלי להיכנס לפרטים אומר שגם בתחום זה לא אלמן ישראל. ייאמר לכן, שגם האיום האיראני בשלב זה, ובטווח הנראה לעין, איננו איום קיומי על ישראל. ואכן, הסיכון המיידי נובע יותר מהאפשרות שהתקדמות איראן תגרום לשחקנים נוספים באזור לחתור לנשק משלהם. ובטווח ארוך זהו סיבוך נוסף.

ד. סיכום ומסקנה

אסכם ואומר, יש על ישראל היום רק איום אחד, שלאור ניסיוננו ההיסטורי – מהותו ועוצמתו עלולות להפוך אותו לקיומי. וזהו המשבר הפנימי, הקרע הפנימי והשנאה הגוברת בין יהודים ליהודים. הסתה חסרת מעצורים, קנאות ופלגנות שמחמירות משנה לשנה. לאחרונה הוצג על המסכים סרטו המצמרר משהו של גידי דר, ׳אגדת חורבן׳. הדמויות המצוירות נראות כאילו יצאו מבין דפי סיפורי המקרא, אולם הטקסטים והתוכן נשמעו רלוונטיים לימים האלה. ואדי הדלק באוויר.

לפנינו ברית בלתי קדושה בין הנאשם בפלילים לבין קיצוני הקנאות האפלה. מפאת החג והפיגועים שמאחורינו, וזכויותיו שגם אותן אני מכיר, לא אפרט כאן היום את כל ממדי אחריותו. אבל הוא והגרעין הפנימי של תומכיו עוסקים בהרעלת השיח הציבורי ובניסיון שיטתי להטיית משפט ולריסוק אמון הציבור במערכת המשפט ובממשלה והעומדים בראשה. זוהי ברית בינם לבין בן גביר ושכמותו, דמויות שבעבר היו מוקעות ונדחות על ידי כל מפלגה ציונית, אבל כעת הוכשרו בידי מי שעמד כבר לפני שנות דור בראש מערכת הסתה אחרת שנגמרה כפי שכולנו יודעים. אלו אנשים שששים לרקוד על הדם בעת פיגועים במקום לגבות את גורמי הביטחון שעשייתם מצילת חיים ושאין לנו אחרים מלבדם. בעל כורחך אתה מגלה שחרף מטרותיהם ההפוכות זו מזו, אנו מוצאים את מובילי הטרור בחמאס ואת קיצוני המשיחיים בישראל, בן גביר כמשל, פועלים כאילו היו מתואמים במטרת־על אחת, להלהיט את הרוחות בשני הצדדים ולהפוך את הסכסוך מפוליטי־טריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים, למלחמת דת בין ישראל לאיסלאם. זה כיוון רע מאוד לישראל. ומי שחושב ש׳הסכמי אברהם׳ או השלום עם מצרים וירדן ישרדו מלחמת דת כזאת, מהמר על יציבות עתידנו.

לפני כשבועיים ליווינו בדרכו האחרונה את ארול, אל”מ (מיל’) אהרון אשל, מוותיקי הצנחנים וממעצבי נורמות הלחימה של צה”ל, מ”מ בפלוגתו של מאיר הר־ציון ומראשוני סיירת מטכ”ל. האיש שלימד רבים מאיתנו להיות לוחמים. מטבע הדברים היה גילם של רוב הנוכחים בין 85-75. ניגש אליי בלוויה אדם שעמד בעבר בראש אחד מגופי המודיעין והמבצעים של ישראל. איש שאין שיעור לתרומתו לביטחוננו כולנו. הוא אמר: ׳אהוד, שמע, מקרקרת בבטני הרגשה חזקה שאנחנו, חלילה, בדרך למלחמת אזרחים׳. ארשת פניו הקרינה רצינות כבדה שלא הרפתה ממני במשך ימים. בשבוע האחרון, לנוכח האיומים על חיי בנט ומשפחתו, והזיכרון הכואב שעד כה בהיסטוריה הקצרה שלנו, כדורים שנורו על ידי יהודים, אל ראש ממשלה או אל אזרחים אחרים, בשל מי שהם, נורו כולם מקיצוני צד אחד, אני סבור שאזהרתו של האיש במקומה. את תקדימי העבר קראנו בתלמוד, על קמצא ובר קמצא, על הדרקון וחבית הדבש ועוד. על קללת ׳העשור השמיני׳ דיברתי כבר בחלקו הקודם של המאמר. שני אירועי החורבן לא היו כתובים מראש בשמיים. הם היו תוצאת חולי קשה של פלגנות ושנאת אחים, לצד קנאות עיוורת של מי שלקחו לעצמם מונופול על זיהוי רצון האל ועל יישומו בפועל. אומות שלא ידעו שוב ושוב להתלכד ברגעי מבחן – נעלמו מבמת ההיסטוריה. לפני 26 שנה הייתה הכתובת על הקיר ולא קראנו אותה. אחריותנו כולנו היא לשלב ידיים, גם עם אלה שחושבים אחרת מאיתנו, למאבק משותף בנגע הפילוג, ההסתה, דחיקת הקץ והקנאות העיוורת, שכבר הכו בנו קשות בעבר, ולהמריא מכאן יחד אל אופקים חדשים. זה תלוי בנו. וזהו מבחננו העיקרי בפתחה של השנה ה־75 לעצמאות ישראל.