"יש בתיאטרון תפקידים טובים שמביאים את המורכבות של גיל 50"
את קריירת המשחק שלה היא החלה במרכז בימות התיאטרון ועל המסך, אבל אז הורידה הילוך ופנתה לכיוון מקצועי אחר, הפסיכותרפיה. אחרי שנים, וכשהילדים גדלו, גילתה שהתשוקה לבמה נותרה כשהייתה. דורית לב־ארי מרגישה שהיא ברנסנס של חייה, ומגלה איך שר החוץ יאיר לפיד היה עושה עליה בייביסיטר כשהייתה ילדה
כשאנחנו מתיישבות בלובי של מלון מול החוף בתל־אביב, ובריכת גורדון במרחק נגיעה, השחקנית דורית לב־ארי אומרת שהיא נרגשת לארח אותי בשכונה שבה גדלה, והיום היא מגדלת בה את ילדיה - בבית ברחוב לסל שבו גרה מאז שהייתה בת ארבע.
זה הרחוב שבו גדל גם יאיר לפיד.
"השכן שלי מלמעלה. יחד עם אחותו מירב, שהיא חברה טובה שלי והייתה מדריכה שלי בצופים – הם עשו עליי בייביסיטר כשהייתי קטנה", היא מתחילה לצחוק ומפניה היפות בוקעת הילדה הקטנה ההיא, שעדיין מלווה אותה צמוד־צמוד במסעה.
שר החוץ עשה עלייך בייביסיטר?
"לגמרי, לפחות פעמיים או שלוש שאני זוכרת. שולה (הסופרת שולמית לפיד ‑ על"א) עד היום מתגוררת מעלינו, וטומי (יוסף לפיד ז"ל) ושולה היו השכנים הכי טובים. היינו עולים אליהם לגג לארוחות משותפות ויאיר שמבוגר ממני בשש או בשבע שנים, הוא היה הגדול, משחק כדורגל בשכונה, וכן, כמה פעמים גם עשה עליי בייביסיטר. היום הילדים שלי גדלים באותם הרחובות שאנחנו הסתובבנו בהם כילדים ונערים, ויש בזה משהו מאוד מרגש ושורשי להראות להם איפה גרו החברים שלי".
לב־ארי מציינת השבוע יום הולדת 52, נשואה למוטי, מעצב פנים, ויש להם שלושה ילדים שהגדול שבהם בן 14 והקטן בן שמונה, אבל בשנים האחרונות, כולם מכירים אותה בתור שוני סטרטינר, הלקוחה הקטנונית מ"קופה ראשית", הסיטקום של כאן 11 שבקורונה לקח את כל הקופה אצל מבוגרים וצעירים כאחד.
חשבתם ש"קופה" תהיה כזה שוס?
"אף אחד לא העלה בדעתו. כולנו נורא אהבנו את זה מהשנייה שקראנו את התסריט באודישנים. אותי הטקסט קרע מצחוק על הרגע, וישר רציתי את התפקיד של שוני. היום כולנו חברים מחוץ לצילומים, כולל הזמנות לאירועים משפחתיים, פאן לא נורמלי ואנחנו נקרעים מצחוק. יש על הסט שאקלים כמו קרן (מור) ודב (נבון) ונועה (קולר) ואין מלחמות אגו, כל אחד באמת מאוד שמח בחלקו, לגמרי קארמה של אנרגיה טובה והמון פרגון".
העונה השנייה התפוצצה בקורונה, כשהתחיל הסגר ומשפחות ישבו בבתים והתחילו לראות את זה יחד.
"שזה דבר שכבר אין אותו. הילדים בטיקטוק וכבר לא רואים סדרות עם ההורים, ופתאום מדורת השבט, ממש כמו בסבנטיז כשישבנו כל המשפחה לראות החבובות או ארצ'י בנקר ואני זוכרת שאבא שלי נקרע מצחוק. בדיוק שלחו לי סצנות של העונה החדשה והתפוצצתי מצחוק. הכתיבה גאונית וזה כל כך חשוב".
קופה ראשית הגיחה לחייה אחרי עשור שבו לגמרי מבחירה ובהחלטה מודעת, הורידה הילוך בקריירת המשחק הארוכה והענפה שלה, כדי לגדל ילדים. החלטה שיש בצידה הרבה מאוד אומץ.
"חיכיתי עם הילדים"
מגיל 25 היא בווליום גבוה על הבמות – לב־ארי היא למשל השחקנית הישראלית הראשונה שהתקבלה לתיאטרון גשר, כאשר המקביל הגברי למעמד הנחשב הוא דרור קרן. מאז היא הספיקה לככב בתיאטרון גשר, לכבוש במות גם בקאמרי, הבימה ותיאטרון חיפה ("החברות הכי טובות", "אנה קרנינה", "ציד המכשפות" ועוד), להשתתף בסדרות טלוויזיה ("בנות בראון", "אהבה זה כואב", "פלורנטין", "פולישוק" ועוד) ועכשיו היא ודרור קרן סוגרים מעגל – בדרמה המשפחתית המטלטלת "הבן" בתיאטרון הקאמרי, שהופכת את הבטן לכל מי שהוא הורה, ואליה עוד נגיע.
"חיכיתי עם הילדים. ילדתי סביב גיל 40, ולהיות אמא ולעבוד כל ערב מהשעה חמש בתיאטרון - זה לא הסתדר לי. יכול להיות שאם הייתי הופכת לאמא בגיל צעיר יותר, לפני שהייתי מספיקה לעשות דברים משמעותיים בקריירה, המשחק היה בוער בי והיה לי קשה לוותר עליו לטובת האימהות, אבל פה אמרתי לעצמי 'אולי זה מספיק?' קצת עייפתי, שיחקתי אז ברצף 15 שנה ועשיתי מגוון גדול של תפקידים. אבא שלי היה שחקן והקים גם את הארכיון הישראלי לתיאטרון, ואני ממש גדלתי על ברכי הדבר הזה. מגיל שלוש יש לי זיכרון של עצמי רוצה להיות שחקנית, אז לקראת גיל 40, כשנולדו לי הילדים, אמרתי 'זה כל מה שאני יודעת לעשות? אולי צריך לבדוק את ההחלטה של הילדה מגיל שלוש'", היא צוחקת ועיניה צוחקות איתה.
אז היא בדקה, וסיימה לימודי פסיכותרפיה גופנית ברידמן, "ואפילו שכרתי קליניקה והתחלתי לטפל וכמעט ולא שיחקתי בעשור הזה ובאמת הפסיקו לפנות אליי".
עצרת הכל ואמרת אני עכשיו מגדלת ילדים.
"כן. העדפתי לא לדרוש מעצמי יותר מדי, כי למרות שהגעתי לאימהות בגיל מאוחר והייתי מאוד בשלה, היא הייתה עבורי מאתגרת. אחרי שאת מתרגלת לחיים עצמאיים, כשהילדים מגיעים - הם הופכים את הקערה על פיה, והבנתי שאני לא רוצה ולא יכולה לג'נגל. העדפתי להגיד, 'אני מורידה מעצמי'".
זו הקשבה חשובה לעצמך.
"נכון, ואני יודעת להקשיב לעצמי. כשהייתי בת 25 והתגרשתי מעמי (השחקן עמי סמולרצ'יק, לשניים אין ילדים משותפים ‑ על"א), לקחתי את עצמי ונסעתי להודו, וגם אז אנשים אמרו לי 'איזה אומץ', אבל הרגשתי שאין לי ברירה, שאני בכזה בלבול וכאוס ולכן חייבת לקחת את עצמי ולהקשיב לי. יש מצבים שבהם כוחות מדברים אליי מבפנים, מהאני הפנימי שלי, ואני לא יכולה לכבות אותם".
והפחד לרדת מהרכבת הדוהרת?
"הפחד הגדול שלי הוא לא להיות נאמנה לעצמי, ולהכריח את עצמי לעשות משהו שאני לא שלמה איתו. בעיקר במשחק זה לא עובד, כי אם אין שם תשוקה, את משחקת פחות טוב ואין את הקסם והאותנטיות. אבל אחרי כמה שנים, זה פתאום חזר", היא אומרת ונדמה לי שגם מסמיקה. "כמו מישהי שמתגעגעת לאקס ומבינה שהיא עשתה טעות, פתאום הבנתי שהמשחק והתיאטרון זה הדבר, שהתשוקה שלי היא שם. אהבתי לטפל, אבל הרגשתי שפתאום הדברים התבהרו".
וכשהם התבהרו, הגיע האודישן לתפקיד של שוני ב"קופה ראשית", "וכשהתחלתי לשחק בסדרה, הבנתי שזה הרנסנס שלי, שהילדה ההיא, בגיל שלוש, בחרה טוב ושאולי לא כל דבר צריך לבדוק".
אני דווקא מעריצה אותך על זה שבדקת. הכמיהה להישאר בבית משותפת להורים רבים, אבל בגלל הפחד והאחיזה, לא מתממשת.
"אני העזתי. היחסים שלי עם המשחק היו מורכבים ולכן הייתי צריכה לעשות סיבוב, כדי להבין שזה בעיקר נורא משמח אותי ושהמשחק זה הדבר שלי".
הניסיון עושה את ההבדל
ועכשיו כאמור, היא בדבר שלה, שוב על בימת הקאמרי, שוב, לצד דרור קרן הווירטואוזי, והפעם הם הורים למתבגר, שגירושיהם מטלטלים את נפשו, וזו הצגה שאין הורה שלא ייצא ממנה כשבטנו מתהפכת.
ומה זה אומר להיות שחקנית בת 52 מבחינת התפקידים, הרלוונטיות, ההיצע?
"זה רחב ויש לזה מגוון אספקטים. אני מרגישה קודם כל שאני מצד אחד שחקנית מנוסה שמביאה את כל הניסיון שלי מהחיים והמקצוע, ומצד שני שכיוון שעשיתי המון הפוגות, אני מאוד רעננה, וזה שונה משחקניות שמשחקות רצוף. אבל מצד שני, להן יש יותר מעמד משלי, כי הנה, עכשיו כשרציתי לחזור, זה לא היה פשוט. אמרתי לעצמי, 'מי ייקח אותי'".
ואיך מרגישים מול הפחד של "מי ייקח אותי"?
"מרגישים לא טוב, גם בגלל ההפוגה הגדולה ואולי זה גם קשור לגיל ולמשך הזמן שעבר. היה קשה כי זו פעם ראשונה בקריירה שהדברים לא התגלגלו כמו שרציתי", היא מודה בכנות גדולה בדברים שלא פשוט להודות בהם. "לפחות יכולתי להגיד לעצמי, 'תודה רבה שעד עכשיו כן עבד כמו שרציתי', אבל היו רגעים לא פשוטים, כי רציתי שדברים יקרו והם לא קרו".
ואיך חזרת?
"הבנתי שכדי לחזור אני צריכה להגיד שאני רוצה. זה משהו שלנשים יותר קשה הרבה פעמים, ובטח שהיה לי קשה יחסית לעצמי, כי לאורך כל הדרך הייתי די פריבילגית, ישר אחרי הלימודים בגיל מאוד צעיר קיבלתי תפקידים גדולים ופתאום כשאני כמהה לחזור, אני צריכה לנדנד לאנשי קשר בתיאטראות, לא לפחד לשמוע 'לא', ולא להתבייש להגיד שאני רוצה, והכי רציתי בקאמרי, כי שמעתי מקרן כמה כיף שם".
קרן היא כמובן השחקנית קרן מור, שאותה הכירה כאשר שיחקו יחד ב"חברות הכי טובות", כשדורית הגיעה לקאסט כשחקנית מחליפה.
"אני מאוד טובה בהחלפות, זו קארמה", היא צוחקת. "בהרבה מאוד הצגות נכנסתי כמחליפה, פעם של ליאת גליק ב'חברות הכי טובות', וכך נהייתי חברה של קרן וענתי וקסמן, והנה, אחרי שנידנדתי, פתאום לפני כמה חודשים על הצג שלי מופיעה שיחה מעמית אפטה, מנהל המחלקה האמנותית של הקאמרי, ומתברר ששרה פון שוורצה, ששיחקה את גרושתו של דרור קרן בהצגה 'הבן' הייתה צריכה להיכנס לניתוח, והם היו חייבים מחליפה. כמובן שתפסתי את זה בשתי ידיים. בינתיים תודה לאל שרה בסדר וגם חזרה לשחק, ועכשיו היא נוסעת לביים בחו"ל, ואנחנו מתחלקות בתפקיד".
ואת סוגרת מעגל מול דרור קרן.
"מעגל מטורף, כי בשנות ה־90 שיחקנו נאהבים בהצגה 'טרטיף' בתיאטרון גשר. דרור שחקן ענק ועושה ב'הבן' תפקיד אדיר. כל ההצגה הזו היא אגרוף בבטן בעיקר כשאת אמא בעצמך וכשיש לך ילד בגיל ההתבגרות, ויש שם טקסטים שאמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים זה נורא מבהיל, זה הסיוט והפחדים העמוקים של כל הורה', שמוגשים בסצנות עוצמתיות. אבל בשביל זה הולכים להיות שחקנים, זה קתרזיס, זה תרפיה, את לשה את הפחדים שלך על הבמה, ויכולה לשחרר אותם".
והיום את ודרור כבר לא מלוהקים לתפקיד הנאהבים אלא לתפקיד ההורים.
"אני שמחה על זה שיש בתיאטרון תפקידים טובים שמביאים את המורכבות של גיל 50. זה הרבה יותר מרתק לשחק ועכשיו מתחילים לכתוב את זה יותר ואת רואה גם בחו"ל שחקניות מובילות עושות תפקידים בוגרים. אני חיה מאוד בשלום עם הגיל והוא מביא איתו לא רק טלטלות. למרות שלא עברתי את גיל 50 חלק, זה גיל בהחלט מטלטל".
מה טילטל אותך?
"פחות הגיל והזמן החולף, אבל כן השינויים שקורים, וזה שמצאתי את עצמי רוצה לחזור לתיאטרון ולא יכולה כל כך בקלות, וגם הילדים שגדלו שמצד אחד זה מאוד משחרר ואני שמחה על זה, ומצד שני שוב צריך לארגן מחדש את החיים ולהבין את החוקים ולהסתדר בתוכם ועוד אין לי מספיק הצגות בינתיים. אני מקווה שיהיו עוד תפקידים, למרות שבן השמונה שלי עוד כועס כשאני יוצאת".
השינויים של הגוף? את עושה טיפולי אסתטיקה?
"לא עושה, ובכל פעם מתלבטת. אני לא נגד טיפולים, אבל כשחקנית יש בהם חיסרון כי הם דופקים את המימיקה", היא אומרת ומיד מוסיפה כממתיקת סוד: "את יודעת, אני עוקבת באינסטגרם אחרי מה שרותי ברודו עשתה, וואו איך שהיא נראית טוב בעיניי. היא נראית פגז, מעולה, מדהים. והיא מדברת בפתיחות על הרופא שאליו היא הלכה, המנתח ד"ר אברי רווה, והתחלתי לעקוב גם אחריו. הוא מעלה כל הזמן תמונות של 'לפני' ו'אחרי', ויש מצבים שאני אומרת לעצמי 'זה לא כזה הבדל גדול', ויש מצבים שבאמת רואים את ההבדל. גם לי יש פה קמט" – מצביעה על המצח – "הילדים שלי אומרים לי 'יש לך פה מלא קמטים'".
ומה את אומרת?
"שאני מתלבטת. מצד אחד אני לא רוצה להשטיח את עצמי, מצד שני אני רואה לפעמים את עצמי בצילומים ונחרדת. את יודעת שכשמבקשים ממני לשלוח צילומי מזל טוב לבר מצווה לצופים שלנו, זה רק עם פילטר? כי רק ככה הילדים יבחינו שזו שוני, שהיא הכי מתוקתקת. אבל אני חיה בשלום עם הגוף ועם ההתבגרות שלו ואומרת לעצמי מה אני צריכה עכשיו ניתוחים".
והקבלה הזו של עצמה גם מובילה אותה ליצור דברים שאינם קשורים לליהוקים ולאודישנים, למרות שהיא בדרייב במה מטורף. "אני מלאת תשוקה לעוד תפקידים, בוער בי לשחק ואני מרגישה שזה הזמן שלי להביא את כל מה שאספתי בדרך, אבל אני גם רוצה להתחיל לעשות דברים לבד".
ולבד זה ההרצאה האישית שכתבה בעקבות המעברים בחייה, שבעזרתה, הוכיחה לעצמה שהיא יכולה ליצור בעצמה. "וזה היה כמו קסם, גיליתי שלהעביר הרצאה זה נורא כיף, המפגש הישיר עם הקהל, בשונה מהתיאטרון ובעיקר זה שאנשים ניגשים אליי אחרי ומספרים מה הם קיבלו מהדברים שלי". *
הפקה: מיכל עמר שוורץ; איפור: אלי חורי; שיער: רעות דוידי; סטיילינג: בר פרידמן
לפנייה לכתב/ת 
