האמת, כשאדם לוין עולה לבמה, מעליו חצי ירח תל אביבי, ומנופף לקהל, ונותן קפיצה קטנה כזאת, ומצביע לאוזן, וצועד הלוך־חזור על הבמה, ומניף מיקרופון, והאו יו דויניג, וזה, אני קצת טעון עליו. ולא בגלל שהוא והאחרים ממארון חמש ביקשו לקומת הסוויטות שלהם בדן מיץ תפוזים ואשכוליות טרי לא בעונה; ומרקים וכאלה, עוד יותר לא בעונה. כאילו, הבן אדם יהודי, שם אמצעי נח, ואת החבורה שלו, מהרותחות בגלובוס, 20 שנות להיטים, להקת העשור, מה לא, רק עכשיו נזכר להביא לפה. ועוד בדרך כזה, אחרי הופעות במצרים ואבו דאבי.

ואחרי כל זה, כאילו כלום, סטורי לבבות עם נוף לחופי תל אביב, והכותל, ועיניים עצומות בשיר Memories בפוזת געגועי לשביל הנחש במצדה. בוא, זה לא שאת ההשראה לMoves Like Jagger שאבת ממבסוטון בפיצוציה בראשון.

אגב, זה השיר שפתח את ההופעה, מינוס כריסטינה אגילרה שמככבת במקור. די מקפיץ. בשניה נשאבים. והאמת, ועכשיו ברצינות, אתה מסתכל על ה־50 או ה־60 אלף שממלאים את הפארק, וקופצים, וצורחים, ועם פנסים בנייד, ומרפקים להוא לידך ־ ומתרגש על באמת. וגם אומר לעצמך: מגיע לרבבות פה לשמוח. לסנוור. לתת בצלעות. להיאחז ברגעים תוצרת החוץ הללו. נכון, אולי קצת מאושר מדי עכשיו. אבל גם ככה הכל פה על קרעי ארעיות. ועל קרעי קורונה. ונד בין זיקוקים למבזקים; בין פטישי עצמאות לגרזיני מוצאי עצמאות.

והופ, כאילו שומע אותנו, וכשבעורפו נושפים אגם בוחבוט ונונו ממופע החימום, אדם לוין משקף ומנחם את חיינו בימים אלה במילותיו ב־Memories. "נרים כוסית לאלה שכאן היום. נרים כוסית לאלה שאיבדנו בדרך".

אבל רגע, קצת אחורה, למה שהיה אתמול, בתמצית כזה: רכבות שהובילו אלפים והזכירו את האלה של הודו; ים מג"בניקים דרוכים; חתך גילאים בין בנות עשרה למשפחות; תור לשירותים הכימים עד למדף מגבונים לחים של הסופרפארם, כל סופרפארם; נקניקניות מופקעות בלחמניה ב־30 שקל, לא כולל צ'יפס, עוד 25. אה, וחימום של מרגי, שעל הדרך מזכיר שיש כאלה, אמנים גדולים, שעושים סיבוב בעולם, ולא עוצרים אצלנו. בניגוד, נגיד, לאלה שפה.

ואז, כאמור, החבורה של מארון מפרקים את הירקון. יש שם את THIS LOVE עם ותק של שני עשורים וסולו גיטרה חשמלית של לוין; GIRLS LIKE YOU עם קליפ על המסך ובו בונוס, גל גדות, שסוחט 'הוווו' כזה מהקהל; Stereo Hearts, שהוא בגדול שיר של ג'ים קלאס הירוז, כלומר כבר קצת לא; ONE MORE NIGHT עם השורה הממיסה ההיא, "הליפסטיק שלך עוצר לי את הנשימה"; She Will Be Loved עם השורה המעצבנת "הפשרה מקדמת אותנו"; ובין לבין שיתוף פעולה מרגש על הבמה עם קורל ביסמוט, זמרת שפגש בטיילת, ודגל ישראל שאיכשהו צץ אצלו ביד, וערב טוב תל אביב, ורצינו לבוא הרבה זמן, ודחקות על הקהל, רובכם לא הייתם כשיצא האלבום הראשון שלנו, ב־2002, כאלה.

עכשיו שימו לב למהלך. לוין מדלג פה עם שרשרת שקצת נראית כמו שנדליר, ג'קט ג'ינס שיחזיק בגג ארבעה שירים, וחולצת פסים מכופתרת, שהולכת ונפתחת, ככל שמתקדם הערב.

אם מישהו בנה על טוויסט ־ למשל שללוין תיפול פתאום חולצה, ויחשפו בגדי המלך המקועקעים, כמו שלפעמים קורה לו, למשל בגמר הסופרבול ההוא, לפני שלוש שנים, כשעשה מהומה בכל ארה"ב ־ בסוף זה קרה. לא שמישהו פה נפל. החיים בארץ הזאת מחשלים. רק השבוע קמנו מהסיפור של המותג KS, החזה שלו וחצרוני. וזה בלי לצלול למחוזות הוויש־וויש.

כשמסתיימים 20 שירים לערך, כולם להיטים, אין פה פספוסים, אפשר להתחיל לסכם: יש משהו בשואו של ההוא מלוס אנג'לס, עם השם מפתח תקווה, שמצית פה בלבבות מדורות קטנות של אופטימיות. סביבנו, במראה דמיוני עד לא מזמן, דבוקת רבבות, אוקיינוס פרצופים, בלי מסכות, בתוך שטח סטרילי של שפיות, ואמונה. ברקע הרבה שירי אהבה.

היום בערב, בכל אופן, תהיה עוד הופעה אחת כזו, ואז מר לוין ומארון חמש ייקחו הביתה אווירון עם האשכוליות והמרקים לא בעונה שלהם, ואנחנו נחזור לשגרה חסרת הוודאות שלנו. הלוואי שככה, כמו בירקון, ייראו שאר המפגשים והעניינים של עם ישראל. כאילו, מארון חמש חמש חמש.