הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע
לארי פולמן היו כוונות טובות בגרסה המאוירת שלו, שנותנת טוויסט רענן לסיפורה של אנה פרנק. אבל התוצאה ב"איפה אנה פרנק", למרות כמה רגעים יפים, חוטאת בהתנשאות ובבוסריות | בנימין טוביאס | 2.5 כוכבים
"מוזיאון אנה פרנק, תיאטרון אנה פרנק, גשר אנה פרנק" - רצף המילים הזה מופיע שוב ושוב ב"איפה אנה פרנק", סרט האנימציה השאפתני החדש של ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") - ומתאר את המסחור וההנצחה האובססיבית, לשיטת פולמן, שיש ברחובות אמסטרדם לנערה היהודייה שנספתה בשואה.
כמו שאפשר להבין, גם מהשם, הסרט הנוכחי אינו עיבוד ליומן המפורסם - כלומר, זה חלק חשוב אבל לא המרכז - אלא "טוויסט" לסיפור, שגיבורתו היא קיטי, החברה הדמיונית לה כתבה פרנק את היומן. "איפה אנה פרנק" נפתח בימינו אנו, בלילה אפל שבו קיטי מתעוררת מתוך דפי היומן ומבינה שאנה איננה - ושמיליוני אנשים סביבה סוגדים לדמותה של מי שבסך הכל הייתה נערה רגילה באמסטרדם, לא סלב. בטריק עלילתי ששאול מ"האזרח קיין" ואחרים, הדמות האיקונית נחשפת בהדרגה אחרי מותה על ידי אחרת.
וכאן מתחילות הבעיות: למשל, לגלות מה קרה לאנה פרנק, ועוד כשהתעוררת בבית אנה פרנק, לא אמור להיות קשה מדי. זה עובד בסרטון הדרכה בן 20 דקות במוזיאון, פחות בסרט עלילתי עם סיפור שצריך לעמוד על הרגליים. שנית, קיטי היא דמות פלקט. אין לה אישיות, היא רק שואלת שאלות. "זה רק סרט ילדים" (אני לא בטוח בכך, ולא בטוח שפולמן בטוח בכך) אינו תירוץ לסרט שתסריטאית, לפחות, מרגיש בוסרי ומרושל.
אי־אפשר לזלזל ברצינות כוונותיו של פולמן, בחיבור האישי שלו לסיפור כבן לניצולי שואה ובהתעקשות גם הפעם "להביא משהו חדש". היה אולי יותר קל לעשות עיבוד ישיר ליומן (מה שפולמן כבר עשה בספר מאויר מרהיב שיצא לפני כמה שנים, עם דוד פולונסקי). אבל הלב של פולמן הפעם במקום אחר - זה לא סרט על אנה פרנק והשואה, אלא על איך העולם לא למד, לשיטתו, את הלקחים החשובים. וכאן פולמן טובע בפופוליזם משולב בפאניקה מוסרית: ב"איפה אנה פרנק" המהגרים באירופה כיום הם כמובן היהודים, השוטרים ההולנדים הם לגמרי הנאצים שרודפים אחריהם והרכבות הן אותן רכבות. פולמן אולי מזדהה כאיש שמאל, אבל לי הוא הזכיר דווקא ישראלים שנוסעים לאירופה ורואים נאצים בכל מקום, מהרכבת ועד לתור בסופר.
על הדרך הוא חוטא בהתנשאות בלתי־נסבלת: הוא בז להמוני התיירים שצובאים על בית אנה פרנק (בהם ג'סטין ביבר באיור משעשע ותיירים יפנים ברגע נוסף. אוי לא, רק שיפנים לא יכירו את סיפורה של אנה פרנק! רק לנו מותר!) ולועג לעיר אמסטרדם ששמה את הנצחתה במרכז. אבל האם הוא עצמו לא "רוכב על הזיכרון" של פרנק בדיוק כפי שהוא מאשים את כל העולם ואחותו? האם הוא לא משתמש בנערה שנספתה כדי לדחוף בגרון את מוסר ההשכל שמתאים לו? זה אגב לגיטימי, רק בבקשה - מי שגר בבית זכוכית…
בהתנשאות נוספת, פולמן גם נופל למלכודת המביכה של "המושיע הלבן", שבה דמות בהירה ונאה עוזרת לכהי העור להיחלץ מצרתם. בכלל, יש כאן מלא נקודות עיוורון ותחושה מעיקה שלסרט לא אכפת מהפליטים ומגורלם, רק להיראות "צודק ומגניב".
זה מתבטא גם אסתטית בקטעים בלתי־נסבלים בעיניי, של גיבורת הסרט וחברה הכייס החתיך, פלקט לא פחות ממנה (יש ביניהם סיפור אהבה, מעדכנים אותנו לקראת הסוף) שבורחים בתעלות הקפואות של אמסטרדם מהמשטרה במחליקיים לצלילי מוזיקת אינדי נוגה של קארן או. הכל במעין קיטש אירופי־אורבני־היפסטרי, עם ארומה של גרפיטי־לעשירים, מולטי־קולטי שטחי בבגדי בנטון. לי זה הזכיר שלא במתכוון את אחת הסצנות הגאוניות ב"באשיר", כשדמותו של פולמן מגיעה לשדה התעופה ההרוס בביירות וחולמת לטוס ללונדון ולפריז אך תקועה עמוק במזרח התיכון.
ועכשיו לחדשות הטובות: כמעט כל החלקים בסרט שהם כן עיבוד ליומנה של אנה פרנק, כולל קטעי דמיון שפולמן מרשה לעצמו להוסיף (כמו למשל כשבני משפחת פרנק נמלטים ברפסודה מעליית הגג) - מקסימים. האנימציה בחלקם משובבת (קרדיט מגיע גם לשותפיו של פולמן, ובראשם במאי האנימציה יוני גודמן) עם הדים לפרסומות ישנות ולעיתים גם לקומיקסים אנרכיסטיים סטייל "פריץ החתול".
אבל סרט אינו רק סך הקטעים המוצלחים שבו. והתוצאה, ככלל, ועל אף רצינות הכוונות, היא מפח נפש.
"שלום לך ארץ", היא הצגה מתוקה על צעירים שבחרו לחיות בחו"ל, המאפשרת לנו להסתכל על הישראליות שלנו מזווית קצת אחרת | שי בר יעקב | 4.5 כוכבים
רעיון קבוצות הצעירים בתיאטרון הרפרטוארי הוא לא בדיוק חידוש. הוא נולד בהבימה בשנות ה־90 עם קבוצת הצעירים האגדית של אילן רונן. אחת ההצגות הזכורות ביותר של אותה קבוצה נקראה "זוגיות", והיא סיפרה שמונה סיפורים קצרים ומשעשעים על זוגות בגיל ה־20 פלוס בתל־אביב. ההצגה החדשה של קבוצת הצעירים של הקאמרי, "שלום לך ארץ", מזכירה בסגנונה הקליפי והקליל את ההצגה ההיא. אך במקום שתצייר לנו פורטרט קיבוצי של הדור הצעיר היושב בציון (או בתל־אביב), היא ממריאה מכאן כדי לספר לנו אוסף סיפורים על צעירים ישראלים שבחרו לחיות בחו"ל.
ההצגה, שבנתה המחזאית והבמאית מוריה זרחיה, עוסקת לא רק ביורדים, כמו זוג ההומואים שפתחו מסעדת חומוס בברלין (גיבורי הסיפור הראשון של הערב), או הבחורה מחולון שעברה לפריז כדי לחפש אהבה אירופאית מתורבתת (בסיפור השלישי), אלא גם כאלה הנמצאים בחו"ל למטרות קצרות טווח יותר. כאלו הם שלושת ההייטקיסטים המגיעים לדובאי במצוד אחר משקיע למיזם שלהם (בסיפור השני), או ארבע הבנות העובדות בעגלות באטלנטה ומתלבטות כיצד לבלות את יום הכיפורים (בסיפור האחרון והמוצלח ביותר). בכל הסיפורים הללו אנו עדים לקונפליקט הסמוי בין הרצון להשתלב בעולם הגדול לבין הגעגוע המאוד לא ברור לשכונה המזרח־תיכונית הקטנה והרועשת ממנה כולם באו. מה שיפה בכתיבתה של זרחיה שהיא מצליחה לבטא את הגעגוע הזה בצורה הומוריסטית, לחלוטין לא סנטימנטלית, ושהיא מקפידה שלא לשפוט את הדמויות שלה גם כשהיא מציגה אותן ואת החלטותיהן באור אירוני מאוד.
ההצגה הצבעונית והשמחה נהנית מביצוע חי, תוסס ומדויק של צוות השחקנים הצעיר, שמתמסר בכיף לסגנון הקומי והקליל, וגם מבצע בצורה מקצועית יפה את הקאברים לכמה שירים מוכרים המופיעים במעברים בין המערכונים. תם גל, חן גרטי, דור הררי, תום חודורוב, אוריה יבלונובסקי, אור לומברוזו, רוני נתנאל, מאיה קורן ויעלי רוזנבליט, כולם תורמים את חלקם להצלחת ההפקה המדליקה והמתוקה, המאפשרת לנו להסתכל על הישראליות שלנו מזווית קצת אחרת. זו זווית המבקשת דווקא לחפש את המכנה המשותף שלנו בפנטזיות הבריחה האינסופיות המובילות אותנו, או את ילדינו, למקומות רחוקים על פני הגלובוס.
"כשרון דיבור" של שרי שביט העוסק ברומן בין הסטודנטית לספרות לסופר המוכר והמבוגר, הוא הזדקקות של הנפש לא פחות משל הגוף. וממרחק השנים נראה אחרת לגמרי | רן בן נון | 4 כוכבים
סטודנטית לספרות בת 22 מסתבכת ברומן עם סופר מוכר ומצליח, מבוגר ממנה בהרבה, נשוי לאישה בהיריון מתקדם. לכאורה עוד רומן מאי־דצמבר טיפוסי, אבל בעצם יש כאן סיפור אחר לגמרי: ב"כשרון דיבור", ספרה החדש (בהוצאת אחוזת בית), מצליחה שרי שביט ליצור את רגע הקסם שלו חיכינו - היא מתיכה את שפת השירה האהובה שלה אל תוך פרוזה מיוחדת, מהפנטת, שלא דומה לשום דבר אחר. קצת כמו שיר טוב, אבל בעצם הרבה מעבר — נובלה הדוקה, סגורה ומדויקת.
זה מתחיל בנסיעה אל המדבר. היא נוסעת לבקר את קברי הוריה, הוא תופס טרמפ בדרך לריטריט כתיבה מבודד. משהו קורה ביניהם, משהו שיחכה עשרים שנה עד שהיא תוכל לדבר עליו, לכתוב אותו, לעבד אותו לסיפור, למכתב, שמעודכן לשפה החדשה והאמיצה של עידן ה־metoo. היום כבר ברור שדברים כאלה לא צריכים לקרות, שמשהו פה לא נכון ולא מאוזן, שיש כאן, בסופו של דבר, סיפור של ניצול ופגיעה, לא רומנטיקה של לבבות ורדרדים ושירי אהבה מתקתקים.
לעמוד הספר באתר עברית
למערכת יחסים כזו יש קו עלילה כמעט צפוי מראש - היא מגישה לו סיפור פרי עטה, הוא מחמיא וממסמס את הגנותיה, היא מתמסרת. אבל יש כאן עוד רובד, עמוק יותר, של יתמות: הוא איבד את אמו רק חודש לפני כן, היא ילדה שגדלה בבתי אומנה, והקשר שלהם הוא הזדקקות של הנפש לא פחות מאשר של הגוף.
ב"כשרון דיבור" מצליחה שביט להנגיש את השפה השירית לחובבי הפרוזה הנוטים להירתע ממנה. אמנם פה ושם יש בספר רגעים קרינג'יים של "מה זה הדבר הזה" ("מי אתה מי אתה מי אתה... מי אני מי אני מי אני"), אבל לרוב השפה חושנית, מלטפת, מתאימה לחדוות הגילוי של הגוף הצעיר, הנכבש. ואז היא לוקחת צעד אחורה, ובאופן יותר פרוזאי צופה ממרחק השנים בצעירה שהייתה פעם. בהכלה ובחמלה. זה לא קרה באשמתה.
לצד שלל דיוני האולפן והסכתי ההדרכה המתרבים, בולט "הסאונד של ישראל", פודקאסט צעיר ושאפתני של בוגרי מכללה שמנסים לחקור לעומק את הקולות והצלילים שמקיפים אותנו מכל כיוון | אסף יערי | 4 כוכבים
תחשבו רגע על הקולות, הצלילים והרעשים ששמעתם בשבוע האחרון, מצפירת יום הזיכרון ועד צלילי המוזיקה מהפארקים, מנעימות הפתיחה של תוכניות הטלוויזיה ועד רעשי הבנייה מהרחוב הסמוך. כל אלה מהווים את פס הקול הייחודי של המדינה שבה אנחנו חיים.
אבל מה אנחנו בעצם יודעים על כל הצלילים והרעשים האלה? איך הם נוצרו, מתי נולדו – והאם הם עומדים בתנאי החוק? הפודקאסט "הסאונד של ישראל" יצא לבדוק בדיוק את זה בעונה קצרה של הסכתים מקוריים, חכמים ובעיקר לא כבדים מדי.
את הפרויקט מפיק איש הרדיו הוותיק אמיר אשר, ומשתתפים בו בוגרי קורסים במכללת BPM שהצליחו לצאת מהשבלונה של שיחות אולפן ארוכות ויצרו הסכתים עם הקלטות מעניינות, סיפורים שלא סופרו ומידע מועיל.
המגישים הצעירים נעמה כתבי ונועם סוויסה, יחד עם אנשי הצוות שחר אבירי וניקו גולדשטיין, לוקחים את ההזדמנות שניתנה להם בשתי ידיים. לפעמים הם קצת יותר מדי רשמיים ופחות מדי טבעיים, אבל הפרקים זורמים בנעימים.
הסדרה נפתחת בפרק על אותות החדשות המוכרים, מהפיפסים של קול ישראל ועד הגיטרות החורקות מהטלוויזיה, בעזרת האנשים שעיצבו את האותות, כולל ארז טל, יעקב אילון ואפילו שלמה גרוניך ו"החתול הצורח" (שווה להאזין כדי לשמוע את הסיפור).
הפרק על הסאונד של הטראומה הישראלית עוסק בצפירות של ימי הזיכרון ובהשפעתן על ניצולי שואה ועל חיילים שסובלים מפוסט טראומה. יש כאן סטייה מסוימת מהעיסוק בצלילים עצמם, אבל יוצרי ההסכת זיהו זווית מעניינת והלכו איתה עד הסוף. המעבר התוכני לא חלק לגמרי, אבל הנושא מצדיק אותו.
הפרק האחרון שפורסם עד כה עוסק בזיהום הרעש בישראל. אם לא ידעתם, רעשים חזקים יוצרים אצלנו תגובות הורמונליות שעלולות להוביל לבעיות רפואיות חמורות. אפילו די ג'יי זה מקצוע מסוכן מבחינה זו. שומעים?
בשבוע הבא ישודר הפרק האחרון לעונה. זה הזמן להצטרף לחוויה.
להסכת אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/6XoaEhdO8ydtI8KClcPqul
הפרק האחרון
https://open.spotify.com/episode/0UYBHgokiv9GYPmE5dR5C5?si=RHSTSM6wQjWOWhPX-ITUzQ
תזמורת הג'אז הישראלית של אבי לייבוביץ' מארחת ב"חיבורים" שמות גדולים במוזיקה הישראלית, והתוצאה חביבה אבל לא חפה מהחמצות | אמיר שוורץ | 3 כוכבים
ג'אז הוא קצת כמו כוסברה. יש כאלו שאוכלים ממנו בכמויות, ועם כל דבר. אחרים לא מסוגלים אפילו להתחיל לחשוב על לגעת בו. על הפער הזה מנסים לגשר הרכבים כמו האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית שמנהיג נגן הטרומבון אבי לייבוביץ' ותחגוג בשנה הבאה יום הולדת 20. "חיבורים", האלבום החדש ועתיר האורחים שלהם, הוא בהחלט צעד נכון בכיוון הזה, אבל הוא לא מספיק – ובעיקר הוא לא הולך רחוק מדי.
היו עשורים בהם היה אפשר לשמוע קצת יותר רמזי ג'אז גם בפזמונים עבריים שהפכו לפופולריים. מוזיקאים כאלון אולארצ'יק, יוני רכטר, שם טוב לוי ואחרים, הצליחו להרחיב את גבולות השיר העברי עם לחנים מורכבים ומרובי אקורדים וסולמות, שאיפשרו לנגנים שהם כינסו לטובת אלבומיהם לצאת לטיולים מוזיקליים יפים.
אולארצ'יק, רכטר ולוי הוזמנו להשתתף גם ב"חיבורים", ולצידם תמצאו פה גם את חוה אלברשטיין, שלמה גרוניך, מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, איתי פרל ואלי מגן. אין הרבה אנשים שיכולים לכנס כאלו שמות תחת אלבום אחד. לייבוביץ' הוא אחד שדווקא כן.
חברי ההרכב של לייבוביץ' הם מוזיקאים נהדרים, ולאורך "חיבורים" הם בהחלט מציגים כמה מהלכים מרעננים, אך לרוב נדמה שהם פעלו לפי ההנחיה של "השתדלו לא לנגן יותר מדי מורכב כדי שהמאזינים לא ייבהלו ויברחו לנו". בסופו של דבר, פרויקטים מבורכים כמו "חיבורים" לא פונים למאזיני ג'אז אדוקים, אלא בעיקר לכאלו שמסוגלים לשמוע קצת סקסופון או טרומבון רק בשיר באורך שלוש־ארבע דקות עם מילים שהם מכירים כבר 40 שנה.
ולכן, ארוחת הטעימות שהיא "חיבורים" היא הישג אבל גם מיני החמצה. לצד ההברקות עם בלזיצמן ואפרת ב"אדבר איתך" או ב"יש לי אוקיינוס" של אלברשטיין, קטעים כמו "כל הליל אני בגנך" שיכול להפוך לחגיגה או "לילה" של אלי מגן ("עד סוף הקיץ" שמגיע בהמשך הרבה יותר מוצלח), קצת מפספסים בגלל זהירות־היתר הזאת.
חלק מההנאה בהאזנה לאלבומי ג'אז אגדיים שיצאו בלייבלים כבלו נוט, אימפולס ו־ECM היה מלהתבונן בעטיפות שהיו יצירות אמנות בפני עצמן. לזאת של "חיבורים" קשה לזקוף הישג דומה.
https://open.spotify.com/album/3UkoOj8CuW64a58oFFltOa
