הבורות, הספקות והפארק
פאני פאניקה / מי אלה מארון 5 שהטריפו פעמיים את פארק גני יהושע בתל־אביב? שאלו בזה אחר זה כמה חברים וחברות שלי שלא ידעו. הנה לפניכם דוגמה למשהו שבו לא כולם בעצם יודעים הכל. כמה מוזר, כי להקת הפופ מלוס־אנג'לס זכתה להצלחה היסטרית בעולם (אני אגב אהבתי תמיד דווקא את האלבום האקוסטי שלהם).
אבל בימים אלה הכל היה מוזר. אויסגעמישט - כלומר ימים מעורבבים, הייתה סבתא שנקראה פאני ושקיבלה את התואר פאני בלי פאניקה אומרת ביידיש, על הערבוב הטרגי מוזיקלי וקשוח בחיינו בין טרור להופעת להקה בפארק, או בין פתיחת מושב הכנסת ופתיחת עונת “חתונה ממבט ראשון”. מה שכן, פאני שלי התפרסמה במשפחה שלנו בעיקר בגלל נחישותה וצדקת דרכה לסחוב שטיח מגולגל כל מלחמת העולם השנייה ועד העלייה לארץ. "השטיח הציוני" קראנו לו.
כל אחד זקוק לסבתא ובמקרה שלנו כמו שתיווכחו תכף, כל נכד זקוק שיהיה לו סבא עם מכונית וחבילת תמרי מג'הול.
העיר החפורה / אז אני הסבא הזה עם המכונית שסוחב איתו לאחרונה לכל מקום חבילת מג'הולים. "ושמע", אמרתי לנכדי בן ה־20 מיכו כשנתתי לו אחד מתוק כזה לפני שבוע, "אם יש לך חברה ביפו אסיע אותך בשמחה אליה". זה היה אחרי שהתלווה אליי מרצונו החופשי ביום הזיכרון לבית הקברות בקריית שאול כדי לפגוש בו את חבריי האהובים הישנים לנצח.
"אני יכול לקחת אוטובוס", הציע, אבל אני התעקשתי לחצות איתו את תל־אביב בואכה יפו דרך תעלות הבלאומילך וגדרות ההפרדה שהעיר חופרת. העיר שבה גדלתי והתרוממתי בשיאי לגובה 1.72 מטר הפכה לעיר מחפורות ובורות, כשהסיבה היא הרכבת התחתית שסגרה בינתיים בלי נקיפות מצפון חנויות, בתי קפה, שבילי אופניים ואוויר פתוח.
הסיפור הטיבטי / "שמעת על האירוויזיון השבוע? על הסרט המצויר על אנה פרנק? על גלגולי החיים? ואולי אפרופו הבורות בעיר, על הסיפור הטיבטי מתוך ספר המתים והחיים על האיש והבורות, שעוסק בכניעה להרגלים הישנים ובשינוי שלהם?" שאלתי את הנכד היקר.
"ספר לי מהר", אמר.
“טוב! איש אחד תמים הלך ברחוב לתומו ולפתע נפל לתוך בור שלקח לו זמן רב לצאת ממנו. ממש סיוט. למחרת הלך האיש באותו רחוב, העמיד פנים שאינו מבחין בבור ושוב נפל לתוכו. למחרת הלמחרת, שב האיש היקר שלנו לאותו רחוב, ושוב נפל לאותו בור, אלא שהפעם היה זה בגלל כוחו של ההרגל. ואז עשה האיש שלנו שינוי ועקף את הבור".
"זהו?" שאל הנכד המתוח.
"לא. אחרי חמישה ימים הבין האיש שעליו לעשות שינוי עוד יותר דרסטי ודרמטי והחליף פשוט את הרחוב שבו הלך".
"ומה מוסר ההשכל?" שאל הנכד.
"שככה משנים הרגלים וצורות חשיבה. וככה אנחנו צריכים לפעול עכשיו נוכח הבאות", אמרתי.
מדד של שני גמלים / נסענו בין המחפורות והבורות כמו שני ארנבים שמחפשים דרך בשבילי החסה. "אתה יודע שפעם בתחילת שנותיה של העיר הזאת כשישבו וחישבו מה רוחב הרחובות שצריך לסלול לתושבים בתל־אביב, החליטו על מעבר שמתאים לשני גמלים או חמורים? אלא שאז קמה אישה שהייתה נוכחת בישיבה וגילתה למכובדי העיר שבפריז עיר האורות (לא הבורות) יש כבר מכונות שנוסעות על גלגלים (הדליז'נסים), ואולי כדאי לחשב את רוחב הרחובות לפיהן וזה מה שעשו".
"זו אגדה אורבנית?" שאל הנכד.
"סיפורים כאלה על העיר מסתובבים בעיר בין הבורות", אמרתי.
מסיבה בלי מסכות / היו המון סיבות לשמוח ביום העצמאות האחרון. למשל המסיבה שנכחתי בה ושסוף־סוף איש לא חבש בה מסכות. וגם השירים העבריים שהתנגנו ברקע מיגאל בשן האהוב עד עפרה חזה, שלומי שבת וליאור נרקיסנו. הללויה - כן גם היו כמה שירים שלי. "אתה מובך כשמנגנים אותך ברקע?" שאל אותי מישהו. "לא. אני מוחמא", עניתי.
ואז למחרת טראחח עוד פיגוע אלים ואכזרי והפעם באלעד.
"תראה לי בדיוק איפה זה על המפה", סימס אלעדיק חברי הטוב שנושא את אותו שם.
"נו ליד ראש־העין" (בדיוק ביום העצמאות מינגלנו בראש־העין, כך שהיא הייתה טרייה בזיכרוננו).
היינו בהמתנה מורטת עצבים שהמחבלים הרוצחים העלובים ייתפסו (ואכן נתפסו תודה לאל).
דיבור כזה / בערב יום העצמאות כשהחשיכה כבר החלה לרדת על קריית שאול העצובה חיכינו אני והנכד ועוד המון רכבים דקות רבות עד שהרמזור שממנו יוצאים מבית הקברות הועיל להתחלף לירוק. התחלפות הרמזור המעצבנת הייתה לעשר שניות בלבד, ואני המשלתי את זה לזמר מעצבן ששר כשהוא מסובב את הגב לקהל שלו. אחר כך כששבנו לנסוע בין הבורות לכיוון יפו, אמרתי לנכד שלאורך כל חיי הייתי מדבר עם המדינה ככה: "בייבי, אני נכנס קצת פנימה לראות את החיים שלי בעיצומם, אז חכי לי ואחזור".
"אני יוצאת לשאוף אוויר, אז אל תלך", הייתה המדינה עונה לי. וככה חלפו 74 שנים מבלי שעזבנו זה את זו.
פיטר פן עולה לגג / מארון 5 פיצצו לנו כמעט את הסלון (אנחנו גרים לא רחוק מהפארק) וצריך היה להודות להם כי כבר למעלה משנתיים לא הופיעו 60 אלף איש מול להקה אחת בת חמישה מארונים. אלא שאז התפוצץ אצלנו איזה נתיך חתיך בדוד ונהייתה הפסקת חשמל מבאסת.
לפחות בבוקר הגיע אלינו הביתה בחורצ'יק אופטימיסט שתקן עם פנים חרוצות, עלה על הגג וסידר ת'דוד בדקות.
"בן כמה אתה דודניק יקר?" שאלתי אותו כשסיים את המשימה. "85 פלוס", ענה.
"ואתה לא חושש לעלות על גגות בגיל הזה?"
"ממה יש לחשוש? אני ברוטינה", ענה כמו סטנדאפיסט שסיים ערב שאיש לא צחק מהבדיחות שלו וחזר למחרת לנסות שוב.
דפק בשטיח / במוצ"ש האחרונים בהופעה שלי בשוני הבחנתי בילדה שאחזה בשלט עליו כתבה, "אני רוצה לשיר איתך את תרקוד". העליתי את נוגה (לא ארז) בת התשע כשהקהל מריע לה. כל אחד זקוק לצ'אנס שלו. זה המוטו.
בלילה כששבתי הביתה מההופעה הבטתי בתמונה של סבתא שלי פאני ואמרתי לה: אלה ימים מלאי מאבקים קשים סבתל'ה ואני חייב להירדם על השטיח שלך כדי לנוח קצת. אבל איפה הוא?
"אתה יודע שאורגי השטיחים משאירים תמיד דפק בשטיח?" סיפרתי לנכד בנסיעה ההיא.
"למה?" תהה. "כדי להזכיר לנו שכלום לא מושלם בעולם", עניתי.
התקופה המאתגרת / אחרי שהורדתי בערב יום העצמאות את הנכד אצל חברתו ביפו, פילסתי את דרכי חזרה הביתה באיטיות משוועת ברחובות תל־אביב בין הבורות והמחפורות. ואז כשתפסתי שאני תקוע בהם כמו פוץ לקחתי מג'הול לפה, לעסתי, עברתי לרחוב אחר ולרגע רווח לי.
ועכשיו נדמה שאי־אפשר לסיים את הטור המעורבב הזה בלי איזה מוסר השכל. ואני תוהה מהו? אולי פשוט להביט בתבונה בתקופה המאתגרת שלפנינו, לקחת בזהירות את המהלך הבא בחיינו, ולהשתדל לא ליפול שוב ושוב לאותם בורות. שהרי בסוף עם כל הרעש שעשתה מארון 5 שכבשה את הפארק היא נסעה לה הביתה ואנחנו נשארנו פה. כשכולם שאלו מי הבא בתור אמרתי ששמעתי שעדן חסון ונועה קירל, והודיתי שגם אני חלמתי פעם לכבוש אותו בסערה, אבל בסוף לא רציתי ליפול לבור הזה. אבל אולי יום אחד. מי יודע...
לפנייה לכתב/ת 
