קינג אורי

החלטה אחת קריטית בקריירה של אורי ששון הפכה אותו מפוטנציאל גדול לאדם שיש לו מקום בהיכל התהילה של הספורט הישראלי. חישוב המסלול מחדש של הג'ודוקא, שחלם להיות היורש של אריק זאבי בקטגוריה עד 100 ק"ג, ועבר למשקל הכבד ביותר לקראת המשחקים האולימפיים בריו 2016, שינה את חייו. אתמול הוא פרש רשמית מג'ודו בגיל 31 כשהוא מחזיק במדליית ארד מהתחרות האישית בריו ועוד אחת כזו מהתחרות הקבוצתית בטוקיו.

ששון הנרגש אמר אתמול במסיבת עיתונאים: "למעלה מ־20 שנה שאני נמצא בתוך הג'ודו, עולם נפלא ועוצמתי שמביא אותי לרגעי אושר. הג'ודו הפך אותי למי שאני. בריו ניצחתי את כל הפחדים והבנתי ששווה להשיג דברים עם משמעות. אחרי ריו שקלתי לפרוש, כבר היה לי את כל מה שחלמתי עליו, אבל בתוך־תוכי האמנתי שיש לי עוד מה לתת. בזכות חבריי לקבוצה הפכתי לג'ודאי הישראלי הראשון שמשיג שתי מדליות אולימפיות. אחרי טוקיו הרגשתי שכבר אין לי את הדרייב, מיציתי את הקריירה ואני לא מצטער על שום דבר. שמתי את כל הלב על המזרן. אני פורש שלם - שלם עם המאמצים שלי, הדרך שלי, הניצחונות וההפסדים". כעת ששון ישמש כמנטור לספורטאים באיגוד הג'ודו, וייתכן כי גם ישולב בתפקיד מקצועי בנבחרות.

לעבור את המחסום

ששון לא נחשב לאורך רוב הקריירה לכוכב כמו זאבי או אורן סמדג'ה, או לכישרון ברמה של שגיא מוקי, אבל החוסן המנטלי והבחירות הנכונות שביצע הציבו אותו במעמד ייחודי בספורט הישראלי, כזה שמעטים נוגעים בו.

כאשר עבר לקטגוריה הכבדה ביותר, ששון (127 ק"ג) היה קל ביחס לרוב המתחרים, והצליח לנצל את המהירות היחסית שלו ליציאה זריזה מהמקום ולתרגילים מפתיעים. היכולת סידרה לו שתי מדליות כסף באליפויות אירופה, ואז את ההצלחה האולימפית. העיתוי של המהלך היה מושלם: הוא הספיק להתבסס במשקל הכבד, לפני שבשנים האחרונות יותר ויותר ג'ודאים החליטו לעלות לקטגוריה הזו ושינו לגמרי את הסגנון, דבר שלששון לא היה קל להתמודד איתו.

השינוי הפיזי לא היה פשוט – עלייה ניכרת במשקל יחד עם שמירה על אחוזי שומן נמוכים למדי, אבל המאבק הרציני ביותר היה הפסיכולוגי. בשלב מוקדם בקריירה היה לו קשה לממש את הפוטנציאל בגלל מחסום בו נתקל בתחרויות, ועשה עבודת הכנה אינסופית כדי להתגבר על המכשול ולהתחיל להביא מדליות. בדיעבד, נראה שהתהליך שעבר יוכל לסייע לו להצליח כיועץ המנטלי של הג'ודאים הצעירים בנבחרות.

ולנו יש פלאפל

כשירדן ג'רבי הודיעה על פרישה אחרי אולימפיאדת ריו, היא רצתה לעשות זאת בשיאה, משום שהרגישה שהשיגה כל מה שניתן בקריירה הקצרה למדי שלה. כאמור, ששון שקל גם הוא לפרוש באותה תקופה, אבל המשיך להתחרות כשהוא ממנף את הפופולריות שלו לפרסום והכנסות.

ראשית, הוא סבל מירידה חדה בכושר אחרי שנפצע בברכו במהלך משחק כדורסל עם חברים ונעדר במשך תקופה ארוכה. מאותה פציעה הוא לא באמת היה אותו ששון, ובשש השנים מאז ריו עלה לפודיום רק שבע פעמים בתחרויות השונות. בו בזמן הוא נהנה מהפיכתו לסלב, והשתתף בהשקות, מסיבות וגם תוכנית הריאליטי "הזמר במסכה" שם היה בתחפושת הפלאפל. רבים ביקרו אותו על כך שעסק לא מעט בעניינים לא מקצועיים במחזור ההכנות לאולימפיאדת טוקיו.

אבל הסוף היה טוב. היכולת שהפגין בחודשים שלפני המשחקים הייתה מדאיגה מאוד, וההגרלה האכזרית סיימה במהרה את דרכו בתחרות היחידים, שם הפסיד לטדי רינר הענק, אבל הוא חגג עם הנבחרת את הארד הקבוצתי (שם התחרה בקרב אחד בו הפסיד שוב לרינר).

למרות שלקראת סוף הקריירה זה כבר לא היה זה, ששון מותיר אחריו בור גדול בנבחרת הגברים. אבל הנוכחות שלו כעת באיגוד אמורה לתת השראה לילדים שרוצים לתפוס את מקומו יום אחד. הוא יוכל לומר להם שכל דבר אפשרי אם יש לך נחישות, עוצמה פנימית ואנשים נכונים בפינה שלך.