חתירה לאמת

במקרה של מפקד פיקוד המרכז, אלוף יהודה פוקס, שתיים ועוד שתיים הן תמיד ארבע. כשנשאל אם הוא יודע מי הרג את העיתונאית שירין אבו־עאקלה, השיב: "אינני יודע לקבוע בוודאות שום דבר. אשמח שיגיע היום שלא אצטרך לשלוח לוחמים לג'נין. נכנסנו לג'נין כדי למנוע טרור נגד אזרחי ישראל. היה לעבר לוחמי צה"ל ירי פרוע חסר הבחנה מכמה מקומות. אם מישהו מחפש אחראי, אני אחראי". ואני האמנתי לו.

נזכרתי בסרט התיעודי "להיות קצין" שליווה צוערים בבה"ד 1, ובהם גם פוקס הצעיר. כבר אז הוא בלט והקרין סוג של אישיות עם עמוד שדרה מוצק: חד, חכם ולא מתחמק ליטול על עצמו אחריות. ראוי שזאת תהיה האמת של כולנו.

ואסור להתבלבל: חיילי צה"ל נכנסים לג'נין כדי למנוע פיגועים רצחניים. נקודה.

מהרגע שנודע על מותה של אבו־עאקלה בתקרית בג'נין, מדברים אצלנו על ההתמודדות עם ה"נרטיב" ועל "עיצוב התודעה" בדעת הקהל הבינלאומית. הבל הבלים. אין לנו שום סיכוי לנצח במערכה הזאת, משום שאנחנו נתפסים כצד החזק לעומת הפלסטינים, שנתפסים כחלשים. בואו נפסיק עם הדיונים העקרים האלה, ונתמקד בשאלות מהותיות: מה אנחנו עושים בשטחים, איפה יעברו גבולות הקבע שלנו, ואיך מבטיחים למיליוני הפלסטינים שנמצאים תחת השליטה שלנו זכויות שוות לאלה שאנחנו נהנים מהן.

בדצמבר 1987 ליוויתי את שר הביטחון יצחק רבין, שהגיע לאקדמיה הצבאית האמריקאית "ווסט פוינט". בשיחת טלפון שקיבל מהרמטכ"ל דן שומרון הוא התבשר על מהומות ברצועה, ושאל אם לקצר את הביקור ולשוב לארץ. "לא", אמר הרמטכ"ל, "מדובר במהומות עונתיות". כך החלה האינתיפאדה הראשונה.

מקבלי ההחלטות אצלנו לא צפו את המתרחש, ולא היו מוכנים להתמודד עם ההתקוממות הפלסטינית. עם הזמן, רבין הפנים שהצד הישראלי חייב לחתור להסדר, ולא די בהנחיה "לשבור להם את העצמות". הסוף ידוע: ערפאת חזר לשטחים, רבין נרצח, והצד שלנו שילם ביותר מאלף הרוגים.

ולמרות זאת, נותרנו עם הדילמה: מה עושים אלה שסבורים שחייב להימצא פיתרון שיבטיח תנאי חיים סבירים לנו ולהם.

בשבוע שעבר נפתח מושב הקיץ של הכנסת. נתניהו פנה לבנט ואמר לו, "נפתלי, זה נגמר, אי־אפשר לשנות את הפיזיקה של הפוליטיקה". האירוניה היא שנתניהו דווקא סבר שניתן. ארבע פעמים ניסה ונכשל לשנות את הפיזיקה של הפוליטיקה.

בנט, מצידו, הציב לפנינו נוסחה לא מוכרת בפיזיקה, שלפיה הוא למעשה הילד של כולנו. לא ימין, לא שמאל, בלי בייס. מתברר שגם הנוסחה הזאת לא עובדת בפוליטיקה. ניתן רק לקוות שאם תינתן לו הזדמנות נוספת הוא ייטיב לבחור צד - ובעיקר את שותפיו למפלגה - אחרת הוא ייעלם.

ניסיתי להתמודד עם המושג "אמת", על רקע האירועים שחווינו. אלבר קאמי, בספרו "הדבר", מציע לנו את הגרסה שלו לאמת: "ואולם בהיסטוריה, מגיעה תמיד השעה שבה מי שמעז לומר שתיים ועוד שתיים הן ארבע, משלם בחייו. המורה יודע זאת היטב והשאלה איננה מהו השער או מהו העונש שצפוי לטיעון הזה. השאלה היא אם שתיים ועוד שתיים הן ארבע - כן או לא".

מציע לכם לא לחשוש מחתירה למצוא את האמת.