משחקי הרעב

בשנות התשעים כתבה נעמי וולף, בספרה "מיתוס היופי", ש"ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקתיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, לתובעניים ולאכזריים יותר... ליותר נשים יש יותר כסף, כוח, שליטה והכרה חוקית מאי־פעם, אולם במונחים של כיצד אנחנו מרגישות בקשר לעצמנו, פיזית, יתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו, שלא היו משוחררות".

הספר הפך לרב מכר ולמניפסט פמיניסטי, שמחבר בין תכתיבי היופי והגוף בחברה המודרנית לדיכוי נשים באמצעות הקשרים כלכליים, פוליטיים, תרבותיים, פסיכולוגיים ועוד. המסקנה של וולף פשוטה: נשים רעבות, וגם כאלה שמנתבות את כל משאביהן למאבק במידת המכנסיים שלהן, לא יכולות לעשות היסטוריה. הן בוודאי לא יהיו אלה שיעצרו ויתהו מי מרוויח מכל השנאה העצמית הזו. "עד קצה הגוף", דוקו ישראלי חדש, מבקש ללכת בדרכה של וולף ולנפץ את מיתוס היופי. הבמאית, איילת הלר, מנתחת באמצעות ד"ר סיגל גולדין וכן חוקרי תרבות ומטפלים את הסגידה לרזון, במטרה לחשוף את הצופים והצופות למנגנון שמנרמל אותה.

שלושת פרקי הסדרה ממחישים היטב את הטנגו העדין בין השאיפה לגוף בריא ויפה לבין אובססיה כפייתית: הפרק הראשון סוקר את צמיחתה של תעשיית הדיאטות והשפעתה על חיינו (כולל עדויות כמו "אני לוקחת פלפל וזה ממש מתוק לי"), הפרק השני עוסק בהיסטוריה של הפרעות האכילה ומתייחס גם להיסטוריה היהודית, למשל כיצד הרעבה עצמית נתפסת בהקשר השואה (מה שהזכיר לי אושיית לייפסטייל שרצתה להחמיא לאושייה אחרת על רגליה הרזות, וכתבה לה "הלגז אושוויץ").

אך למעט הזווית היהודית־שואתית, שהיא יחסית חדשנית, הסדרה מחדשת באמת רק בפרק השלישי והאחרון שלה, "עד קצה הגוף הבריא" - שבוחן את טרנד הבריאותנות שהשתלט על העולם ועל ישראל. הלר מציגה אותו כלא פחות מאשר דת, שהיא בעצם הפרעת אכילה באריזה חדשה. זו זווית מעוררת מחשבה בעידן שמקדש את מה שמכונה Wellness: דיטוקסים, צום מיצים וחופשות ממוקדות ספורט תחת מעטפת של בריאות ואיכות חיים. עידן שמציע לכאורה חופש ממחלות על ידי משטור עצמי נוקשה, מה שמתורגם לא אחת מתורגם למחשבות טורדניות, שהן לא מאוד בריאות בפני עצמן. ולמרות המראה הלא מחמיאה שהסדרה שמה מול פרצופה של החברה, שגם ב־2022 מקפידה לצמצם נשים (וגם גברים, אבל במיוחד נשים) לכדי גוף בלבד, ניכר כי הבמאית נמנעת במכוון משיפוטיות. זו לא יצירה שמבקשת להטיח בנו שכל דיבורי הבודי־פוזיטיב שלנו שווים כקליפת השום (כמה קלוריות יש בכלל בקליפת השום?) אלא כזו שמזמינה אותנו לעצור ולבחון את ההרגלים הפרטיים שלנו. מי יודעת, אולי ככה נצליח לכתוב מיתוס יופי חדש.

בקטנה

דקה וארבעים שניות הקדישו אתמול ב"שש עם" בקשת, כדי לדבר על הזכייה של אוקראינה באירוויזיון, ועל הביקורות שטוענות שהשיר לא היה שווה ניצחון, ומה בכלל עוזר לאוקראינה ה"עידוד" הזה של אירופה. נכון, זה לא עוזר. היה משהו ציני להכאיב במסיבת העיתונאים שאחרי ההכרזה, שם בדרך כלל נשאלים הזוכים לאן פניהם מועדות ברמה המקצועית. "בעוד יומיים בדיוק אנחנו נהיה באוקראינה" אמר סולן הלהקה, והוסיף ש"כמו כל אוקראיני אחר, אני מוכן להילחם כמיטב יכולתי ועד הסוף". ואז עברו בתוכנית לאייטם על גל קורונה חדש בצפון־קוריאה. באופן אירוני, זה הוכיח שהזכייה ההיא היתה חשובה, כי מעניין כמה דיווחים היינו מקבלים על המדינה המדממת בלי כל הדוז פואה.