מחדל ברישיון בית המשפט

"תמשיכי בחיים שלך, פתחי דף חדש", פנתה שופטת בית משפט השלום בחיפה, מריה פיקוס בוגדאנוב, לאישה הצעירה שהתייפחה בבית המשפט. איזה דף חדש תוכל לפתוח? חמש שנים חלפו מאז המורה שלה לנהיגה, יוסף באור, ביצע בה מעשים מגונים בזמן שיעור. נגע באיברים מוצנעים, ליטף, נישק. היא עשתה כל מה שצריך – התלוננה, הגישה עדות, הגיעה לדיונים. והנה – עבודות שירות, קנס סמלי וכוכבית: המורה יוכל להמשיך בעבודתו. כן כן . מורה שניצל את סמכותו וכוחו לתקוף נערה צעירה בזמן שיעור יוכל להמשיך ללמד. בדיוק כמו שלימד באין מפריע לאורך המשפט כולו. אז מי יכול לפתוח פה דף חדש – מורה תוקפן ואלים, או אישה צעירה שהותקפה וצדק מינימלי לא נעשה איתה?

איך החלטה כזו מתקבלת בעצם? מה המנגנון שמאפשר לאדם שפשע לשוב אל זירת הפשע? וודאי בעבירות שהסדרתיות ידועה בהן, גם אם לבית המשפט הגיעה מתלוננת אחת. לא מדובר בתיק מורכב, אלא בכזה שבו יש הודאה ויש הרשעה. כלומר – בסך הכל נדרש סטנדרט ראוי לענישה. צדק חייב להיראות, זו הדרך היחידה להרתיע את הפושעים הבאים. אדם שתקף נערה במסגרת תפקידו וסמכותו חייב להיות מורחק לצמיתות מתחום עיסוקו. זו פגיעה קשה בפרנסה, אבל זו גם פגיעה מידתית וראויה. אדם שמעל בכספים יוכל לשוב לעבוד בבנק? זה הרי מגוחך. מערכת המשפט מאותת לקורבנות שמחפשים אצלה מזור, שהן לנפשן. שהמחיר שהן משלמות על עצם התלונה גבוה יותר מהמחיר שישלם מי שתקף אותן.

מאז מהפכת מי־טו בעולם יש מי שממהרים להתלונן שהיא הלכה רחוק מדי. שהיא לא מכילה מורכבות או דורשת עריפת ראשים. כמו כל מהפכה שמביאה אור גדול, ודאי שיש בה גם צל, אבל הטענות הללו הן טענות שמטרתן למנוע שינוי אמת. שינוי שיוביל לגביית מחיר כבד מעברייני מין. הרי בסופו של דבר ההרשעה בנושאים הללו מסובכת ממילא, רוב הקורבנות לא יגיעו למשטרה לכתחילה, והנה - מתי מעט שכן יעברו את כל דרך החתחתים מגלות על בשרן כמה המערכת חסרה. שהקלון לא קלון ושהמחיר לא מחיר. אז למה לנסות בכלל לדרוש צדק בדרכים המקובלות? אם אפילו בית המשפט לא מבין דבר כל כך פשוט, מה נרצה מהציבור?

מדינה שלמה התרגשה כשיעל שרר, שהקימה את הלובי למלחמה באלימות מינית, הדליקה משואה. כך גם כששירה איסקוב, שניצלה מרצח, עמדה והכריזה "לתפארת מדינת ישראל". דעת הקהל של הציבור מזמן עברה שינוי משמעותי. הפנמנו שהבושה צריכה לעבור צד, דאגנו להגן על ילדינו במגוון אמצעים, רכשנו שפה חדשה. אבל מול השינוי החברתי המשמעותי, מוסדות המדינה נותרו כדינוזאור לא רלוונטי שמביט בנו במבט סקרן. בלי הכשרה והפנמה עמוקים במערכות הממשלתיות, שום תודעה ציבורית לא תספיק. בלי מערכת בריאות וחינוך, משטרה ובתי משפט, השינוי של 'מי טו' ייוותר כקצף על פני המים. לא תפארת יש פה, אלא בושה גדולה.