"למדתי לבעור בלי להישרף"

עזבו את מה שהנחתום מעיד על עיסתו ותנו לנטע שפיגלמן להציג בפניכם את הדמות המרתקת שהיא מגלמת ב"ריקוד האש" שכתבה וביימה רמה בורשטיין־שי ל"יס". מינה, לדבריה, היא "אחת שאוהבים לשנוא. כשסוגרים בפניה את הדלת היא נכנסת דרך החלון. כדי להגיע לרב נתן (יהודה לוי) היא מתנחלת אצל אשתו. היא קצת רכלנית, קצת מסלפת ומשתוקקת לאיזו דרמה".

כמוך?

שפיגלמן (39) מגחכת. רק בשנתיים האחרונות היא הפנימה את התובנה שאמנות לא חייבת להיות מילה נרדפת לסבל והניחה לעצמה להיסחף לעבר האושר. בימים אלה, תשעה חודשים אחרי שילדה את עלמה ("המהממת") היא חוזרת לתיאטרון גשר, והדרמה הגדולה ביותר בחייה תתרחש אם רגע לפני העלייה לבמה הבייביסיטר תשלח לה תמונה של קקי שהגיע לגב. אבל בגלגול הקודם שלה, גם בהשפעת יונה וולך, כמעט נטרפה עליה דעתה.

את מצטערת שבחרת במשחק, שהוביל אותך לסף תהום?

"אני לא מצטערת על כלום", אומרת בתם של אהובה (פנסיונרית של משרד התחבורה) ואלישע שפיגלמן, מוותיקי הערוץ הראשון, שנפטר לפני שש שנים. "ביליתי המון בבניין הטלוויזיה ברוממה ותמיד התיישבתי על הכיסא של המנחה. בגיל ארבע הייתי חיים יבין. נמשכתי גם למחסן התלבושות המאובק של תוכניות הילדים. העבודה העיתונאית של אבא נראתה לי משעממת. יכול להיות ששם המשפחה שלי סימן לי את השביל. שפיגלמן זה איש מראה. יש תמונה שלי מגיל חמש – עומדת עירומה, אחרי מקלחת, עם מגבת על הראש, מול המראה הגדולה שבסלון ומספרת לה שאני צועדת במדבר".

דרך שוק הבשר

הוריה בחרו לרשום אותה לתיכון האינטגרטיבי גבעת גונן שבלב הקטמונים, והיא נסעה אליו מדי בוקר בשני אוטובוסים. "הם שלחו אותי רחוק מהבית כדי להתערבב, ילדים אשכנזים מבתים טובים למדו עם ילדי הפנתרים השחורים, אני מאושרת שגדלתי עם אנשים בכל הצבעים, מכל העדות והמעמדות. כיוון שמגמת התיאטרון בתיכון לא סיפקה אותי, הצטרפתי לקבוצת תיאטרון שפעלה בשעות אחר הצהריים, והמורה האגדתית שרה נורמן הייתה צועקת עלינו 'זה לא חוג! צריך מוסר עבודה!' אחריה, יורם לוינשטיין ויבגני אריה באו לי בקטנה. היא הייתה הכי מפחידה".

כשהתקבלה לתיאטרון צה"ל היא הרגישה כמי שכבשה את האוורסט. "בפועל, במשך שנתיים רק חיכיתי שישבצו אותי באיזושהי הפקה. התפקיד הראשון שהציעו לי היה באילתור על הבקו"ם, וסירבתי. היו לי יומרות אמנותיות וטענתי שזה לא כתוב טוב. כשאמרו לי 'יש לך אודישן בפקודה' טענתי שאני לא יכולה לשחק לא טוב בכוונה. הבמאית כנראה קלטה שאני הולכת להיות כאב ראש, ייבשה אותי וזה דיכא אותי ברמות. סיימתי את השירות ברעב אדיר להתחיל ללמוד משחק. הלכתי להיבחן עם מדים".

בגיל 20 היא עזבה את ירושלים לטובת הסטודיו של יורם לוינשטיין, "כל בוקר עברתי דרך שוק הבשר בשכונת התקווה, כשראיתי תלמידות על עקבים שאלתי 'מה זה הבית זונות הזה' ופיתחתי תפיסות מאוד רומנטיות על משחק והגשמה. לחברה שלי אמרתי 'אם אני לא אהיה חנה רובינא אז זה לא שווה את זה'. רציתי לעשות היסטוריה ולהישרף על מזבח האמנות והיצירה. הרי כל הגדולים באמת השתגעו, התאבדו או חלו ונפחו את נשמתם בעליית גג טחובה. כיף. הייתי פנאטית וטוטאלית והלימודים היו קשים ומדהימים, התמודדתי עם שדים מזעזעים של השוואה וקנאה, וכל דבר פעוט היה אז או סוף העולם או כל העולם".

ציפרקלס!

"לא ידעתי על קיומם. בזמני, נופפו בדיסציפלינה 'לפרק ולבנות אותך מחדש' מפני שאכזריות היא חלק מהמקצוע. היום אף אחד כבר לא מדבר בטרמינולוגיה כל כך אלימה. בשנת הלימודים השלישית העלינו את 'חי בסרט', מונולוגים מתוך סרטים, עשיתי מונולוג מתוך 'מי מפחד מווירג'ינה וולף', וכששמעתי שהבמאים יבגני אריה ולנה קריינדלין עומדים להגיע, התפללתי לאלוהים שהם יבחינו בי. אני באה מבית חילוני למהדרין, לא ידעתי להתפלל, אבל זה היה מה שביקשתי בלב. ידעתי איפה הם יושבים ובריקוד הסיום, כשעמדתי בפינה, ראיתי שיבגני לוחש ללנה ומצביע עלי. וואיי. שבוע אחרי, כשהוזמנתי לאודישן, זה היה מעבר לחלומות שלי. מאז, כבר 15 שנה, גשר הוא הבית שלי. עשיתי שם משהו כמו 30 הצגות. האנסמבל הוא משפחה".

בגיל 28 היא התחתנה עם יואב, מורה לספרות. שנה וחצי לאחר מכן התגרשה. "הזוגיות שלנו דווקא הייתה טובה, אבל לא הייתי בשלה למחוייבות. הייתי רעבה לדרמה, רציתי להישרף, לא התאים לי להתמסד. כששמעתי שחגי לוי עומד לביים סדרה, 'המקוללים', על חמש דמויות מפתח בתרבות הישראלית, ביניהן יונה וולך, איבדתי דופק. משהו בלב שלי אמר לי שאני חייבת להיכנס לעורה של המשוררת שמתה על מזבח האמנות והעשייה. נכנסתי לאטרף.

"הדבר הראשון שמצאתי עליה בוויקיפדיה היה שאבא שלה ואבא שלי נולדו באותו היום, ושאביה של יונה נהרג במלחמת השיחרור כמו סבא שלי. התחשמלתי. צירוף מקרים או גורל? השגתי את כל ההקלטות שלה מהרדיו ומהערוץ הראשון, חרשתי את ספרי השירה שלה ואת הספרים שנכתבו על שירתה, נטרפתי מהטירוף שלה ולא עניין אותי שכל השחקניות במדינה רוצות להיות יונה וולך. מבחינתי, כבר הייתי.

"כדי להתקרב אליה טיפחתי בתוכי תכונות מסויימות והזנחתי אחרות. באחד הלילות בעלי מצא אותי בוכה במרפסת, על הרצפה. היא היתה אישה מופרעת שלקחה אל.אס.די כדי לכתוב מתוך שיגעון והיו לי רגשי נחיתות מולה. מי אני, עם החיים הבורגניים שלי, מול החיים השווים, לכאורה, שהיא חוותה? רציתי לחיות דרכה ועשיתי את זה. אחרי חצי שנה, כשסוף סוף זומנתי לאודישן, כבר יכולתי לאלתר מונולוג ב'וולכית' ונראיתי בדיוק כמותה".

ואם לא היית מקבלת את התפקיד?

"זה היה עלול להיגמר בטרגדיה. לא פחות. בסוף יום הצילומים האחרון נכנסתי למקלחת ומיששתי גוש בשד הימני, בדיוק כמו שהיה ליונה, שלא טיפלה בו מפני שהייתה בטוחה שתוכל לרפא את עצמה באמצעות האמנות. נחרדתי, אבל לא הופתעתי. הרי במשך שנה חייתי את יונה בהזדהות מלאה. במהלך העבודה התאהבתי במישהו מהפרויקט, וכיוון שביסודי אני אדם ישר לא ניהלתי רומן, אלא נפרדתי מבעלי. התקווה שאחרי שאכבוש את העולם דרך יונה אוכל להיות אשת איש ששמחה בחלקה, לא התממשה. פירקתי את הבית, הגבר שבו התאהבתי התגלה כבחירה מאוד גרועה, והפכתי לחיה־מתה. עמדתי מאחורי הקלעים ושכחתי להיכנס לבמה. נסעתי עם הלהקה להצגות שבהן לא השתתפתי מפני שחיפשתי בייביסיטר. לא יכולתי להיות לבד".

פסיכולוג?

"הייתי אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי והרגשתי שאני צריכה משהו אחר. כבר לא רציתי להיות יונה וולך שנפטרה בגיל 42 מפני שהזניחה את הסרטן. רציתי לחיות ולא ידעתי איך עושים את זה בלי להתפשר. חברה שלי הצטרפה לקבוצת מדיטציה וממעמקי הדיכאון ביקשתי לפגוש את המורה הרוחני שלה. אייל נח, איש נדיר שנפטר לפני חמש שנים, ביום הולדתו ה־60. בפגישתנו הראשונה הוא סיפר לי שהוא אוהב וילות בטוסקנה ושבביקורו האחרון שם הוא התגלגל לווילה מדהימה, וכשהתקרב אליה במכונית גילה שחלונותיה שבורים, שהצמחייה נבולה, שאין דלת ושהיא מלאה בזבל. הוא סיכם במשפט 'את הווילה הזאת'.

"חטפתי סחרחורת. יפה מצידך לראות בי וילה בטוסקנה, אבל למה אתה קורא לי בית נטוש? אייל פירט 'את יפה, צעירה, בריאה, עובדת במה שאת אוהבת ואת סובלת. את לא שם כדי ליהנות מכל מה שיש'. משהו במשל הזה נשמע לי נכון. התחלתי לבוא אליו לפגישות שבועיות ולעשות מדיטציה יומית. נכנסתי לזה בהתנגדות עצומה, רק בגלל אייל שאיתגר אותי ב'אם את מתקלחת ושוטפת את הגוף, למה שלא תנסי לקלח ולשטוף את הנפש?' אחרי שלושה חודשים של עבודה פנימית מפרכת חזרתי להיות נטע שפיגלמן, שלא מתביישת להכיר בטוב ולטפח מחשבות חיוביות".

תשוקה ורצון להתפלל

אלף ואחת חוויות רוחניות נצברו בתרמיל שלה במהלך טיול להודו. גם הליווי הצמוד שהעניקה לאביה בסוף דרכו השריש בה פרופורציות חדשות. "זו הייתה תקופה של התרוממות רוח ומציאת משמעויות, אבל משהו בחיי האהבה שלי נאטם. ניהלתי מערכות יחסים שלא התפתחו לשום מקום. כבר ידעתי שיש משהו בתוכי שמייצר את הדרמה, אבל לא ידעתי איך להגיע למשהו הזה כדי לשנות אותו. ואז, לפני שנתיים, הגעתי לרמה".

רמה? הבמאית החרדית?

"כן, חברה שלי שידכה בינינו. נועה קולר. למדנו יחד אצל יורם. די מהר רמה הפכה לסוג של מורה רוחנית שלי. נפגשנו פעם בשבוע. בלימודים הקודמים שלי למדתי לפתח אני חיובי ולקחת אחריות על מה שקורה לי, ואילו רמה לימדה אותי לבעור בלי להישרף, לאחוז בלפיד של התשוקות והרצונות העזים ולהתפלל. היא לימדה אותי שהתפילה היא תהליך של חשיפה, ובזכותה התחלתי להכיר את האישה שעד אז פחדתי להודות בקיומה בתוכי. זו שנעלבת מכל שטות, זו שתמיד מחפשת תשומת לב ואף פעם לא מרוצה. אמרתי לה 'אני אוהבת אותך איך שאת'. רמה לימדה אותי לשמוח בלי להפוך את השמחה לסבל, כמו ב'ריקוד האש'. מינה מייצגת את זו שרוצה לממש, שמחפשת ריגוש וסיפוק במקום לקבל את התשוקה ככוח חיים יקר".

רמה גם הכירה לך את בן זוגך?

"אל תגזימי", היא מצחקקת, "אבל האמת היא שסיפור ההיכרות שלנו הוא סוג של נס. נסעתי לצפון, לקרובי משפחה בני 80 פלוס שמאז ומתמיד נראו לי כמו הזוג האידיאלי. ביקשתי מהם ברכה לזוגיות. כשהתכוננתי ללכת האישה אמרה 'את לא נוסעת בחושך' וסידרה לי מיטה. מתוך שיעמום נכנסתי לטינדר, שאותו פתחתי רק שבוע קודם לכן עם המון הסתייגויות, מפני שאני בנאדם רומנטי ומה זה להכיר בטינדר? זה מה שנספר לנכדים?

"אבל אלוהים הגדול עשה לי מץ' עם בארי להב (33) מקיבוץ שער הגולן, חמש דקות מהבית שלהם. אחרי יומיים, כשכבר הייתי בתל־אביב, אלוהים הגדול דאג לצמצם את 100 הק"מ שהפרידו בינינו. בארי הסיע חבר שלו לשדה התעופה ודג אותי. מהרגע הראשון קלטתי שהוא שונה מכל האחרים. לא מהעולם שלי, לא מתל־אביב, מטר תשעים ואחת, מציל בבריכה. ואז פרצה מגפה עולמית, עשיתי את הסגרים בקיבוץ ועשינו ילדה. בשיחת הטלפון האחרונה עם יבגני בישרתי לו 'אתה סבא'. הוא, כמו אבא שלי, לא זכה לראותה".

בקורונה, לא נעים לה להודות, היא דווקא ליבלבה ופרחה. גם בזכות האהבה וגם מפני ש"אני מאמינה בהשפעה של החיים האישיים שלך על התפקידים שאת מקבלת". במקביל ל"ריקוד האש" היא הצטלמה לסדרת המדע הבדיוני "הבאר" (כאן חינוכית) ולסרט "בחורים טובים" של ארז תדמור שיעלה בקרוב.

בגשר היא משחקת ב"אלף שמשות זוהרות" ו"בכל שעה עגולה", ובין לבין היא קופצת ל"שמאל" (תמונע), "אגדת היפ הופ הזויה ומצחיקה שמתרחשת בגיהינום. אני מגלמת בה ראפרית שהיא זונת רחוב לשעבר. בחיים לא השתטיתי ככה על הבמה. זה מסוג הדברים שאי־אפשר לעשות בתיאטרון רפרטוארי, בשביל זה הולכים לפרינג'. ואני כבר לא מתביישת לספר כמה נעים לי להיות בבית, לנקות ולהרכיב ארון נעליים".

היה שווה לעבור כל כך הרבה שנים של סבל?

"אני רואה הרבה יתרונות בלהגיע לזוגיות ולהורות בגיל מאוחר. אחרי הכישלונות, קל יותר להיות שלמה עם מה שכן מצליח. זו מתנה. כששואלים אותי איך הלילות, בהקשר של התינוקת, אני עונה 'ישנתי מספיק' ויש בזה הרבה אמת גם מעבר".

smadarshirs@gmail.com