בין שייכות למרד

שוליית הקוסמת // תמר הוכשטטר - איירה: שירז פומן - עם עובד - 183 עמ'

אחד המשברים הגדולים בתודעתם של מתבגרים, הוא גילוי ממדיהם האמיתיים של הוריהם. בעוד עבור ילדים קטנים ההורה הוא דמות אדירה וכל־יכולה, הרי שמתבגרים מתחילים לראות את חולשותיו, את קוצר ידו, ועתה עליהם לברור מה ייקחו ממנו ומה לא, וכיצד יבנו מולו אישיות משל עצמם. ספרה של תמר הוכשטטר 'שוליית הקוסמת' נוגע במשבר הזה באופן מרתק ועשיר, כשהדבר נוגע להורות אנושית ותרבותית גם יחד.

נוח קיבל את האות ח' לשמו כשהפך להיות השוליה של הקוסמת הגדולה מומביזאן. כשהקוסמת מתמהמהת בקידומו ובהוספת עוד אות לשמו, נוח מחליט לבצע בעצמו את הקסם המורכב ביותר שלה ולהוכיח שהוא ראוי. אבל הקסם משתבש ומכווץ את הקוסמת הגדולה, והשניים יוצאים למסע כדי למצוא את הקוסם שיכול להשיב את המצב לקדמותו, כשאגדה על נער מסתורי, תרנגול ושד מלווה אותם בדרכם.

זהו ספרה השישי של הוכשטטר, ובניגוד לקודמיו הוא מתרחק מהמציאות ופונה למחוזות הדמיון והקסם, שדרכם הוא נוגע בשאלות של התבגרות והתפתחות, שייכות ומרד. שם הספר ונקודת הפתיחה שלו הם כמובן רפרנס לבלדה 'שוליית הקוסם' מאת גתה, העוסקת בשניים שממרים את פי אדוניהם — שוליה ומטאטא. בעוד המטאטא הוא גולם חסר רצון ומבע, הדבק בפקודה שניתנה בכוח כישוף אפילו לאחר שנותץ, השוליה הוא אינדיבידואל צומח ומשתנה; מורד, יוזם, פעיל ומתנסה. זו הסיבה שהוא מתאים להיות שוליית קוסם, המרד אינו מנוגד לתהליך השוליות אלא מהווה חלק אינהרנטי בהתפתחותו לכדי קוסם בפני עצמו. אצל הוכשטטר ההקבלה מתקיימת בין השוליה שמורד בגבירתו, לנער המסתורי שאינו מורד באדונו השד. נוח עובר תהליך טבעי של התבגרות שמרד, תעוזה, התנסות וכישלון הם חלק חשוב ממנו, לצד הדברים שלמד מהקוסמת ומחוויותיהם המשותפות. לעומתו, הנער המסתורי מעביר את חייו בשירות השד בתקווה שהדבר יביא לו גאולה, אך למעשה צייתנותו המוחלטת גוזרת עליו סבל אינסופי. בהתאמה, הוא עוצר את הזמן של כל מה שהוא בא עימו במגע: פרחי הזכריני שלו אינם נובלים לעולם, שלישיית נשים שכושפה על ידו איננה מתבגרת ולו ביום אחד במשך שנים רבות.

תהליך ההתבגרות ושיבושו, הגדילה וההתכווצות, מוצגים בספר באופן אינטליגנטי ויפהפה, כמו בכישוף, דרך מילים ואותיות. התקדמותם של קוסמים מיוצגת בהוספת אותיות לשמם, ובאופן הפוך כשהקוסמת קטֵנה היא מקצרת את שמה, ולמיעוט השם יש השפעה על ממשותה: "היא נראתה בדיוק אותו דבר ובכל זאת נוח חש שהיא מאוזנת יותר וכנראה תהיה גם קלה יותר". לעומת זאת, הנער המסתורי נטול שם לגמרי עד שהשד מעניק לו אחד, ואותו שם נותר על כנו לאורך הסיפור כולו; רמז נוסף לזמן התקוע, לתהליך התבגרות שהשתבש. שמו של השד, שברירֵי, מייצג גם כן יחסים הכרוכים בחיסורי אותיות — בתלמוד, במסכת פסחים, מתואר שברירי כשד שמתגוננים מפניו על ידי לחש הממעט בהדרגה את אותיות שמו. שברירֵי התלמודי הוא שד הנוטל את מאור עיניו של האדם; שד של חושך, מרה שחורה, אובדן וריק. בגרסתה של הוכשטטר שברירי נוטל את אור נשמתו של הנער בכך שהוא מכריח אותו לעסוק במשימות רפטטיביות ולשמוע שוב ושוב את מעלליו האיומים, ולא מאפשר לו להשתחרר משדיו הפנימיים, להתבגר ולצאת לעולם.

גתה והתלמוד הם רק שניים מהרפרנסים ומקורות ההשראה המרובים שמשובצים בספר. כמו מתוך תיבת קסמים, הוכשטטר שולפת התייחסויות לביאליק, למיתולוגיה היוונית, לאגדת הגולם מפראג, לפיטר פן ועוד. את כולם היא שוזרת בעלילה מקורית וסוחפת, מלאת תנופה והומור; תולדה של היכרות עמוקה עם הטקסטים שמהם היא שואבת, המאפשרת לה משחק חופשי ופרוע בצורתם ובתוכנם והטענתם במשמעויות חדשות ורעננות. נטילת החירות לעשות זאת היא מעשה של שוליות והתבגרות בפני עצמו, מהסוג ששום תרבות לא יכולה להתפתח בלעדיו. הוכשטטר מוכיחה שהדרך היחידה להפוך לסופר/ת טוב/ה באמת, היא להיות קודם כל "שוליית סופרים" — לקרוא, והרבה! להשקיע את עצמך בתרבות ובשפה שיצרו קודמיך; לזהות את גדולתם ואת קוטנם, ללמוד אותם עד שיהפכו לשלך, להתווכח איתם, ללטש כנגדם את רעיונותיך ואת קולך, ורק לאחר מכן להוסיף עליהם סיפור ייחודי משלך. •