כוננות ספיגה

כולנו החמישה // סמי ברדוגו - הספריה החדשה - 313 עמ'

פשע שעומד להתרחש, עונש שמחכה לצאת לפועל. סמי ברדוגו הרגיל את קוראיו לפגוש את גיבורי ספריו במצב של כוננות ספיגה. לצפות מהמילה הראשונה, לתגמול, לפורענות, להרשעה. "עוד בחייה אני מחכה למותה", מצהיר המספר והגיבור ברומן 'זה הדברים', מציג את עצמו ואת אמו בפני הקוראים. 'כי גי' נפתח בווידוי רצח, אף כי לאורך הספר כולו הולך ומתחזק הספק אם הגיבור אכן השליך גבר אל מותו בתוך בריכת סיד — או שמא הרומן מתאר תודעה ועולם שבהם הדין והאשמה מקדימים את הפשע עצמו. "התחננתי שיבוא כבר השופט שלי", כותב ברדוגו ברומן ההוא, "שיוותר על ספר החוקים הכללי, שימצא... פירוש אחר למקרה שלי... יעניק לי את חפותי וירשה לי להמשיך לעֵבר היעד".

'כולנו החמישה', ספרו החדש של ברדוגו, ממשיך ונוקט אסטרטגיה דומה. אך הפעם, יותר מתמיד, ברדוגו מתייצב בעמדת השופט והתובע. על דוכן הנאשמים: הכתיבה, הספרות, האמונה בכוחן של מילים להשלים ולהגביה את המציאות. "מי כמוני יודע כמה נבזיים הסיפורים הכתובים המודפסים", מעיד הגיבור והמספר, שאינו מוזכר בשמו. "פשיעתם זועקת לשמיים. כל דבר שמתואר במילים לא באמת התרחש".

הפשע שלא התרחש — כלומר התרחש — במסגרת הרומן מוצהר ומוסתר מיד בראשית הסיפור. אחרי שנים ארוכות שלא דיברו זה עם זה, אחיו הבכור של הגיבור שולח לאחותו ולשני אחיו הצעירים הודעה קצרה ודרמטית: "אני מוציא אותו". ארבעה ימים לאחר מכן, המשטרה כבר פונה לאחים, מבקשת מהם להתייצב בביתו הנעול והמסוגר של אחיהם הבכור, מחשש לחייו. משהו שהיה אמור להישאר מוסתר עומד לכאורה להיחשף. "אין מי שיכול לשער עכשיו עד כמה כולנו, הארבעה, עלולים להיפגע קשות", כותב ברדוגו, ומכין אותנו לרגע שבו הארבעה יהפכו לחמישה שמוזכרים בשם הספר. "בפעם הראשונה בחיינו ארבעתנו עומדים על סף תהום... כיצד נתגבר על האילוץ לדבר בינינו בעניין המקרה שלנו? האם סוף־סוף נבצע את מה שקבענו ונשיג פתרון? השעה המתקרבת ההיא, שאיני יודע אם אכן ציפיתי לה, או שמא קברתי את מועדה הוודאי, היא שמעוררת רעד במחשבותי, בזיכרונותי".

הספר כולו לכאורה מתקרב אל השעה ההיא, תוך כדי שהוא עושה כמיטב יכולתו להאט, לעכב ולהשהות את התרחשותה. בספריו האחרונים ברדוגו התמחה בצורה מיוחדת ומילולית של סיפור בהילוך איטי. הגיבורים־המספרים בספרים כמו 'כי גי' ו'חמור' מתכוננים לתנועה, להתקדמות ברגל, לרגע המסוים שבו ייגעו במשהו או במישהו לאורך משפטים ועמודים. הגיבור והמספר ב'כולנו החמישה', דמות חסרת שם, שברדוגו כביכול לא טורח אפילו לנסות להעמיד מרחק וחציצה ממנה, מקצין את המנגנון הזה שמותח לקצה גבול היכולת את רגע ביצוע התוכנית. את היציאה לעבר אחיו המסתגר בביתו, שהמשטרה ספק עלתה על עקבותיו הפליליים, ספק חוששת לחייו.

לתאר את הספר הזה, שמגדיר את עצמו כ"לא־רומן", משמעו לשתף פעולה עם עצם הפשע של דיבור במונחים ספרותיים - דמויות, גיבורים, עלילה, ז'אנר - על מה שמוצג כאן כ"מעשה־שווא", כתרמית. ובכל זאת, החלקים המרשימים והסיפוריים בקריאה הם אלה שמציגים את דמותם של האחות ושלושת האחים. כל אחד מהם מתואר במבט לאחור כמי שהוציא לפועל גרסה משלו למרד בלתי מרדני — במשפחה, בעולם החברתי, בעוני, ובאלימות - תוך שהם מפנימים שפה של שתיקה, ניכור ואדישות שמאפשרת להם לעזוב את הבית ולשמור לו אמונים. להתבגר, להשתלב, להשתייך, מבלי להתבגר, להשתלב, להשתייך. "הורינו", כותב בדרוגו, "לא יכלו לדעת שכל אחד מאיתנו יפעל כמעט באותו תוואי שנקט אחינו הגדול: יציאה, הליכה, ובריחה תוך כדי שקיעה".

יש משהו חייזרי ויפה באופן שבו הגיבור והמספר לוקח לעצמו את הזכות לדבר בלשון רבים ובשם כל אחיו, אף כי לאורך הסיפור הוא מוצג כחריג ביחס אליהם. כמי שבחר בספרות כמקצוע וכתפיסת עולם, וכגבר שנמשך לגברים. "איננו יכולים לגלות לָעולם מי היינו ומה עשינו", הוא מצהיר בפתיחת הרומן. "גם המילים הכתובות יציגו אותנו רק בערך. בערך כאלה: אנחנו ארבעה ילדים. חתוכים. תלושים בין עמודים וקירות, נישאים חלש באוויר ולא תופסים בקרסים התקועים סביבנו".

הצד התיאטרלי בקריאה מתבסס על האופן שבו הספר סותר את עצמו בגלוי ובעקביות. כשהוא נותן צורה ופנים לשתי הישויות או שני המושגים שהוא תוקף ושולל — ספרות ומשפחה. "איננו יחידה אחת מגובשת. משפחה היא שם עצם לא שימוש עבורנו… אף פעם לא היינו מקרה של צאצאים השייכים לָאמא ולָאבא שלנו… זה הדבר: אנחנו ארבע ילדים קטועים מאמותינו ומאבותינו". באופן משלים, הסיפור מציג את עצמו כאוסף ניירות שהגיבור — או מישהו אחר, ששייך ואינו שייך לסיפור — מעתיקים.

הספר, באופן ישיר וחזרתי, מפגין לעג וחוסר אונים ביחס לדיבור במונחים ספרותיים בסיסיים כמו דמויות או מבנה. מכחיש את עצם האפשרות שחיי האחים מתאימים לצורה של סיפור, לייצוג כתוב. "לא היינו ואיננו טרגדיה שאפשר לבנות עליה מסקנות על צורתם ואופיָם של החיים. קורות ימינו לא ילמדו דבר על משמעות המוות והאהבה בארצנו. אילו הייתי יודע לפני עשרים־וחמש שנה שאיננו זכאים להיכתב, הייתי פורש מיד מקהילת המלים שנאספתי אליה והטילה עלי את מרותה העברית". אבל ההצהרות האלה מתפקדות כהוראות ביצוע הפוכות בזמן הקריאה. נרצה או לא נרצה, דבר מה שאנחנו קוראים לו משפחה, סיפור, טרגדיה מתגבש לאורך הקריאה — ומתוך אוסף הניירות והפתקים.

הכוח של ברדוגו כמספר, ודאי בספר הזה, קשור ליכולת לגעת בחומרים מכאיבים ובלתי פתורים מבלי להכפיף אותם לתפיסה מוסרנית שטוחה. הוא מצליח לתאר — כמעט באותן עוצמות של מיקוד, חדות ומשהו דמוי רוגע - הליכה מתמשכת בשדה ובחורש כשם שהוא מתאר סצנות של אלימות משפחתית. ככלל, אפשר להרגיש ברומן הזה משהו שמתבגר, מתיישב ומתפקס בכתיבה של ברדוגו — שאולי איפשר לו להתמודד עם האתגרים הרגשיים והאמנותיים בסיפור שלא מתחבא מאחורי הגנה ספרותית, ועל פניו, נוגע בחומרים ובזיכרונות שהיו אמורים להיות מוסתרים, שמורים וקרובים ללב.

אבל בעיניי, הבגרות, השליטה והמיקוד הללו מתמוססים בעצם הדיבור על ספרות, על אמנות, על דת, אמונה וטבע; וליתר דיוק, כשהמחשבה על ספרות ועל נקודות התורפה שלה כרעיון וכמקצוע מקבלות ביטוי נאיבי, מיושן, ובעיקר חסר הומור (בניגוד למקומות שבהם הנושא הזה מקבל טיפול עז וקולע שקרוב יותר למכתם, לפתק, לתזכורת עצמית). היה קל יותר לייחס את החולשה הזאת לגיבור ולמספר, לתפיסת עולם רומנטית במוצהר, אבל ברדוגו מבהיר לאורך הספר שהוא לא מתכוון להסתתר מאחורי ההגנה הספרותית הזאת. ככל שברדוגו – או המספר שלו – בועטים יותר בדבר הריק ששמו סיפור, כך מתחזק הרושם של האדרה והתמוגגות מעצם התפיסה של ספרות ושל אמנות המילים כדבר מה שניצב מול החיים ומעליהם.

האם לוותר על קריאה בספר הזה? חס ושלום. תנו לעצמכם להתעצבן ולאבד סבלנות מול המילים הריקות ומורטות העצבים שלו. אבל אל תוותרו לו כשהוא מפתה אתכם להאמין שהקריאה עצמה ריקה וחסרת חיים. •