ביום העבודה הראשון שלה באגף המונשמים באלי"ן אחת המטופלות הניפה מולה תמרור עצור. וירטואלי, כמובן. "זו הייתה ילדה בת 13 שנולדה עם מחלה ניוונית, וכשעברה לכיסא גלגלים ונזקקה להנשמה היא החלה לגור אצלנו", נזכרת רונית וינטראוב, שקיבלה בשבוע שעבר, יחד עם עוד 16 אחיות ואחים סיעודיים, תעודת הצטיינות מנשיא המדינה.

איך הגבת כשבת 13 גירשה אותך?

"הבנתי אותה. היא לא סומכת עליי, אני חדשה. בכל משמרת נכנסתי לחדר שלה, שאלתי אם אני יכולה להתקרב למיטתה, והיא סימנה לי בעיניים 'לא'. היא לא דיברה".

נעלבת?

"הצוות נעלב במקומי. כשאמרו לי 'סליחה, ממתי אנחנו שואלים ילד?', עניתי 'סליחה, ממתי אנחנו לא שואלים?'. רק אחרי חצי שנה אותה ילדה אישרה לי לטפל בה. עם הזמן הפכתי לאמא השנייה שלה, אבל היא קראה לי 'אחותי' מפני שאני האחות שלה".

לפתוח את העולם

אגף המונשמים באלי"ן, מוסד שיקומי לילדים ולנוער היחיד מסוגו בישראל, מכיל 30 מיטות. שמונה מהן מרוכזות בתת־אגף שנקרא "הבית החם", וזו הממלכה של וינטראוב שמגיעה אליה כמו אנרג'ייזר שופע שמחת חיים. מ', ילד חירש כבן חמש, מחכה לה בדלת, חמוש בקסדה שמגינה על ראשו מפני נפילות. היא מחבקת אותו, מריחה מטען חשוד, מבקשת להחליף לו חיתול ומתחילה לרוץ בעקבותיו בין החדרים. אימון כושר יומי.

אחר כך היא נפרדת מל', בת 14, שהילקוט שלה תלוי על גב כיסא הגלגלים הממונע. כבר עשר שנים היא גרה כאן, מפני שדירת הוריה לא מונגשת, ומדי בוקר היא יוצאת בהסעה, עם מלווה צמודה, ללימודיה בבית ספר אגרון. "בשנה הבאה חטיבת ביניים", וינטראוב טופחת על שכמה, וכמו אמא גאה משוויצה בסרטון שבו הנערה מנגנת אורגן בקונצרט של הקונסרבטוריון. לרגע ל' נשמעת כמו נערה רגילה, שאוהבת ללמוד חשבון, מדעים ואנגלית. וינטראוב עוזרת לה בהכנת השיעורים וגם מתכוננת איתה למבחנים. אבל דמעה שקופה נתלית בין ריסיה של ל' כשהיא מספרת ש"רק אבא בא לבקר אותי. לפעמים".

צילום: יואב דודקביץ

"ילד הוא ילד", קובעת וינטראוב כשאנחנו מתעכבות ליד מיטתה של מטופלת אחרת, שהבוקר לא חשה בטוב ולא יצאה ללימודים. "הוא תמיד ירצה לשחק ולא לעשות שיעורים, אבל במשמרת שלי אני המבוגר האחראי ואני זו שמלמדת לנהל את הזמן. בהתחלה שאלתי את ל' אם היא רוצה סקשן, פעולה של שאיבת נוזלים ממערכת הנשימה. העובדה שהיא לא יכולה לעשות לעצמה את פעולת השאיבה לא אומרת שאכפה אותה עליה. זה סוג של אונס. כשהיא ענתה לי ב'כן' או 'לא' נרתעתי. מה זה תשובה בת מילה אחת? שאלתי 'את רוצה שנעשה סקשן לפני או אחרי שבע בערב?'. מאז, אף פעולה לא מתבצעת בלי שיתקיים בינינו שיח. גם לימדתי אותה להגיד לי תודה ובבקשה. עכשיו תשאלי למה היה חשוב לי שהיא תגיד לי תודה".

למה רצית שהיא תגיד לך תודה?

"מפני שאני חושבת על העתיד שלה. בגיל 18 היא תעבור לדיור מותאם עם עובדת זרה שתחכה ל'תודה'. תפקידי לפתוח בפניה את העולם. הנה, תכירי את מ', בת 14", היא מחבקת את הנערה שמפעילה את מסך הטלוויזיה בתנועות האישונים על לוח תקשורת. "זאת אלופת העולם בסושי. היא לא יכולה לאכול, אבל היא ראתה ביוטיוב סרטון של גלגול סושי וזה התחביב שלה. יום אחד הבאתי פרודוקטים ואפינו ביחד עוגת שוקולד. ביום אחר הבאתי 18 קאפקייקס, וכשהיא שאלה מי יאכל אותם הלכתי איתה, בכיסא הגלגלים, והיא חילקה לפיזיותרפיסטים שמטפלים בה. גם היא צריכה לדעת מהי נתינה".

ממיטה אחרת מישהי מנסה לחייך אליה. "משותקים־מונשמים מתקלחים בשכיבה על אלונקה", מציינת וינטראוב. "אבל את הגברת הזאת שאלתי איזה סבון ואיזה שמפו היא אוהבת. כשאמרתי לה 'אם לא תגידי אני לא אדע איך לטפל בך' היא הופתעה. היום היא כבר מכתיבה לי רשימה". ובמסדרון, כשמגיעים לאוזניה צלילים מהשיר "כל היום" של הראל סקעת ואניה בוקשטיין, היא מרימה את הקול: "איפה הווליום? אפשר להגביר? עוד לא הגענו לבית אבות. מי בא לרקוד?".

נפש בנפש

הפרט המפתיע ביותר בסיפור הזה הוא שווינטראוב (59) מעולם לא חלמה להיות אחות. "בגימנסיה העברית בירושלים למדתי אמנות ומקרא, אחר כך יצאתי עם הנח"ל לקיבוץ שיזפון שהפך לנאות סמדר, המקום הכי יפה בעולם", היא מספרת. "קטפתי עגבניות, זרעתי מלונים, נטעתי את הפרדס הראשון בערבה, וכשחזרתי לירושלים, אחרי חמש שנים, הסתבכתי עם הבירוקרטיה של רישום לאוניברסיטה והשארתי את המשימה לאחותי הקטנה, כרמלה. יום אחד קיבלתי טלפון מהמזכירה של בית הספר לסיעוד באוניברסיטה העברית. היא בישרה לי שהתקבלתי לשלושה בתי ספר לסיעוד וביקשה שאבחר. שאלתי אותה בנימוס 'אני יכולה לחזור אלייך מחר?', וכשזימנתי את אחותי לבירור היא אמרה 'את תהיי אחות. נקודה'. בסוף שנה א' היה לי משבר והתכוונתי לעזוב, עד שהאבא הפולני שלי עישן שתי סיגריות בשרשרת ופסק 'את לא חייבת לעבוד בזה, אבל את צריכה את התעודה'. בשנה השנייה, בעקבות המפגש הראשון עם מטופלים, הבנתי שאחותי צדקה".

"אני חושבת על העתיד של הילדים". וינטראוב | צילום: יואב דודקביץ

מה קסם לך במקצוע הזה?

"המפגש של נפש בנפש. אני לא יודעת להיות טכנאית שמחלקת תרופות ואני לא רוצה להיות טכנאית ששוהה חמש דקות ליד מיטתו של ילד. רק כשהצלחתי להסתכל לו בעיניים ולגעת לו בנשמה הרגשתי שהמשמרת הזאת הייתה שווה".

זה קרה לפני 31 שנה. את התאריכים היא זוכרת על פי הגילים של ילדיה הפרטיים. ארבעה בנים. "אלעד, 32, נולד לפני שהייתי אחות. כשקיבלתי את התעודה הייתי עם שניים בבטן - אלון וארז, תאומים. אמרתי שיש בי שלושה לבבות פועמים. האחרון חביב הוא אביתר, 22, חייל. לארבעתם בחרתי שמות שמתחילים באל"ף מפני ששם המשפחה שלהם הוא שטייר ורציתי שיהיו להם ראשי תיבות של א"ש. לפני עשר שנים התגרשתי מאבא שלהם, אבל חמותי נשארה חמותי. היא זו שליוותה אותי לטקס בבית הנשיא".

רוב הקריירה שלה מעוגנת בהדסה, במחלקת המטו־אונקולוגיה ילדים. "אף פעם לא עבדתי עם מבוגרים", היא מציינת. "כנראה עדיין יש בי איזו נפש ילדותית שגורמת לי להתחבר אליהם. מהר מאוד הבנתי שיש ילדים שלא מסוגלים לשכב במיטה. כשהגיע אלינו ילד מבית ספר שדה בדרום, עם התקף אסתמה קשה, נתתי לאמא שלו את בלוני החמצן ואמרתי לה 'תסתובבי איתו בחוץ, הוא גדל עם יעלים, הוא לא יכול להיות מחובר לקיר'. טחנתי משמרות עד שבמסיבת סוף השנה בגן של אלון הגננת הקריאה להורים מ'מחברת החלומות' של כל ילד. אלון סיפר שהיה לו חלום רע, הוא רץ למיטה של אמא ואבא, ואמא לא הייתה שם. רציתי למות במקום. באותה תקופה גם בעלי לשעבר עשה משמרות, הוא עבד באינטל, אבל העובדה שהבן שלי חיפש ולא מצא אותי העבירה בי צמרמורת. עברתי לעבוד באשפוז יום".

לפני ארבע שנים, כשהגיעה לאלי"ן, היא הרגישה כמי שחוזרת הביתה. "לחברת ילדות שלי היה אח עם דושן (מחלת ניוון שרירים) ובגיל עשר שתינו החלטנו להתנדב כאן", היא מספרת. "מדי יום שלישי באנו, שיחקנו עם הילדים, הוצאנו אותם לגינה. האח של חברתי היה המת הראשון שלי".

המוות הוא חלק בלתי נפרד מהשגרה שלך.

"נכון, מפני שכל אדם נולד עם מחברת. את התובנה הזאת קיבלתי מאמא חרדית. שאלתי אותה איך היא מתמודדת עם המחלה הסופנית של בתה. תשובתה הייתה 'הרבה לפני שהנשמה של בתי ירדה לעולם, היא קיבלה שלושה סיפורי חיים והיא זו שבחרה להגיע לכאן, כשם שאני נבחרתי להיות אמה'. בהתחלה זה צרם לי באוזן. מאז התרגלתי למחשבה שגם אני באתי לעולם עם מחברת. סיפור חיי כתוב מראש. זה קצת מכתוב, אבל עבורי זו מתנה. זו הדרך שלי לקבל את העולם".

להיות כמו כולם

גם ילדים מאסון מירון מאושפזים במחלקת המונשמים, כבר שנה. "כל אחד וסיפור חייו", וינטראוב מבליעה אנחה. "ורק מילה אחת לא קיימת אצלנו – רחמים, מפני שהיא חסרת תועלת. אני דורשת מכל אחד להגיע למקסימום של עצמו. כשילד מגיע לגיל שבו הוא מתחיל לשאול למה הוא לא גר עם הוריו, אני מסבירה לו שילד חולה בבית זה דבר מורכב וילד מונשם בבית זה דבר מורכב פי מאה. הוא צריך ניטור קבוע והדירה חייבת להיות מונגשת. יש משפחות שעומדות בזה, בדרך כלל בסיוע עובדת זרה, ויש משפחות שלא, אבל לא מדובר בנטישה".

"נקודת ההנחה שלנו היא שכל ילד זכאי לגדול, לנהל חיים מלאים ולהגשים את האישיות שלו בעולם", אומרת ד"ר מורית בארי, רופאת ילדים בהכשרתה, מנכ"לית אלי"ן. "המגבלות הגופניות, הטכניות והסביבתיות לא יהיו אלה שיקבעו את עתיד הילד – רק האישיות שלו ורצונותיו. בחזון שלי גם ההתייחסות לכיסא גלגלים ממונע תהיה עוד פרט מחיי האדם, לא מה שקובע. במקרה של ילדים שנולדו עם מחלות שונות של חולשת שרירים השאיפה שלנו היא לא להבריא אותם אלא לקדם".

הטכנולוגיה, לדבריה, באה לעזרתם. "מכיסא גלגלים פיצי שמאפשר לילד בן שנתיים לנוע במרחב ועד תקשורת תומכת באמצעות מחשב שניתן להזזה באצבע או במבט. אנחנו מחברים את הילדים לסביבה, שבעבר העדיפה להשאיר אותם באיזשהו מקום מבודד על שפת אגם כדי שיביטו בנוף ולא יפריעו לחברה. כשל' התחילה לצאת לבית ספר פחדנו מאוד מהתגובה של הילדים בכיתה. כמה חודשים אחרי תחילת שנת הלימודים צילצלה אליי אחת האמהות מהכיתה וביקשה לארגן כאן, במחלקה, את מסיבת יום ההולדת של בתה. הילדה עמדה על כך של' תשתתף במסיבה והבית שלהם לא מונגש. ברור שהסכמתי. הילדים מכיתתה של ל' כבר לא יחשבו שילד כמוה הוא סוג של חייזר".

כשד"ר בארי מציינת שאלי"ן הוא עמותה פרטית שנלחמת על תרומות ("אנחנו לא מקבלים גרוש מהמדינה, כל כיסא גלגלים הוא תרומה של מישהו"), וינטראוב תולה את עיניה באופק ומספרת, כבדרך אגב, שמאז הלינץ' ברמאללה היא גזרה על עצמה להתנזר מחדשות. "אני מטפלת גם בילדים ערבים, ואם אעקוב אחרי הפיגועים אפחד מהצל של עצמי".

מה החלום שלך?

היא מסמיקה, מצחקקת ולבסוף חושפת: "כבר בא לי להיות סבתא". •