לא, חברים, לא הלכה לכם המדינה

הרבה מאוד מהשכנים שלי משוכנעים שהאויב הערבי הרים ראש. הם מודאגים ורואים בכך עדות לכישלון הקונספט של הקואליציה הנוכחית. הם יודעים שאני העדפתי את ממשלת לפיד־בנט על פני עוד סבב של בחירות (איני נמנה עם מחנה הרל"ב, ולראיה גם את ממשלת גנץ־נתניהו רציתי בשעתו מאותה סיבה: סבבי בחירות אינסופיים הם דבר רע ומסוכן מאוד בעיניי לישראל), אז הם באים אליי כעת בטענות. אני לא יודע אם הם צודקים או לא, אבל במהלך השיח שהיה לי בשבוע שעבר עימם הבנתי שזה לא ממש משנה.

זו נקודה חשובה, היא התחדדה לי מאוד כאשר דיברתי איתם אחרי התפילה בשבת שעברה. הם מרגישים כאמור שיש יותר טרור, יותר חוצפה ולאומנות של ערבים פורעי חוק (הסתובבות עם חולצות בהדפס נשק, שירת "בדם ואש נפדה את פלסטין" במרכזי ערים וכו’) ויש להם הרגשה שאנחנו לקראת התנגשות גדולה מאוד.

אני מנסה להבין איתם על מה מתבססות התחושות. 19 הרוגים בחודש לא מספיק לך, הם תוהים. אבל בגל הטרור ב־2015 היו יותר הרוגים, אני אומר. צעדה לאומנית בלוד באישור המשטרה זו לא בעיה? אבל שומר החומות היה יותר חמור, אני מסביר.

עכשיו, עם חלק מהעובדות שהם מביאים אני מתמודד בהצגת דברים חמורים לא פחות שהיו בעבר, וחלק אחר נראה לי לא מבוסס עד הסוף. ואני לא אומר שהטענות שלהם בהכרח אינן נכונות, אבל אני באמת לא יודע אם יש היום יותר התנכלות לחרדים בעיר העתיקה, או שבגלל טיקטוק, כל אירוע כזה זוכה ליותר תהודה. הם אומרים לי, למשל, שהשנה היו פחות דגלים ביום העצמאות. אולי זה נכון. ואולי לא. הרי גם חברים שלי מהשמאל, בזמן כהונתו של ביבי, היו אומרים לי בימי עצמאות שיש תחושה שאין שמחה כמו פעם. לא ידעתי לסתור אותם, אבל גם לא הייתי משוכנע שזו לא תחושה סובייקטיבית שלהם. 

אבל זה לב העניין: אם נניח יהיו בחירות ותקום קואליציה של נתניהו, סמוטריץ’ יהיה שר חינוך, בן גביר יושב ראש ועדה, ההוא ממפלגת נעם יהיה סגן שר הדתות או התרבות, והחרדים יקבלו שלושה משרדים חשובים, אתם תראו שכל הזמן יהיו טענות על הדתה. אני ממש קובע שזה יקרה. הרי כבר היינו בסרט הזה. לפני כמה שנים הייתה קבוצה גדולה וקולנית מאוד בשמאל שבנט היה האויב שלה, וההאשמה הכי חריפה נגדו הייתה הדתה. לא משנה כמה הוא ניסה להוכיח שאין לו עניין בכפייה דתית, הם לא האמינו.

אז נניח יש בחירות ויש קואליציית נתניהו־חרדים. מיד יבואו אליי חברים שלי מהמרכז־שמאל ויגידו לי שהמדינה הולכת לאבדון, זה איראן פה, תם הטקס. ואני אשאל אותם: אבל מה, הבנתי שאתם מתנגדים לקואליציה, אבל תגידו לי איפה ההדתה, כלומר מלבד כמה הצהרות לא חשובות של הקוקייה ממפלגת נעם, איפה החיים שלכם השתנו, איפה אתם הרגשתם שאסור לכם לעשות משהו שבעבר היה מותר?

ואני יודע שגם אם כל הדוגמאות שיביאו יהיו סימבוליות בלבד, כל מיני אמירות סרק כאלה שעיצבנו אותם, וגם אם אוכיח להם באותות ובמופתים שבעצם ביומיום שלהם אין שום דבר שונה, זה לא ישנה את השקפתם. והסיבה היא שהם כל כך יפחדו ממה שעשוי לקרות למדינה שלהם, שהכל ייראה להם מסוכן. 

אני לא אומר את זה בביקורת. זה לא שהם יראו צל הרים כהרים ואני בא להטיף "איפה הפרופורציה, חברים". לא. אני אומר משהו אחר, נסו להיות איתי: ברגע שיש בישראל קואליציה שמדירה קבוצות מרכזיות בעם, יש חרדה מאוד גדולה אצל אלה שבחוץ, והחרדה הזו היא אותנטית ולגיטימית, וגורמת לאנשים לפחד שמשהו רע קורה. זה פחד לגיטימי ואולי אפילו הכרחי. במידה רבה זה איננו פחד, זו זהירות. אם אתה חילוני שרואה שמפלגת נעם מקבלת את תיק החינוך, אתה חייב להיבהל מכל דבר קטן. זה הדבר האחראי לעשות.

אתם מבינים, החברים שלי מהימין רואים שהמדינה עצרה נשימתה בשבוע שעבר כדי לשמוע מה החליטה מועצת השורא, והם רואים שהקואליציה ניצחה בהצבעות בזכות היעדרות של הרשימה המשותפת, ומיד החשש שלהם, הטבעי והלגיטימי, הוא שהמלחמה בפורעים ערבים תיפגע בגלל העניין הזה. הם שומעים את מוסי רז ומאזן גנאים, חברי קואליציה, מאשימים את החיילים שלנו ואת ישראל במה שקורה בג'נין, ולא יכולים שלא לתהות שמא ידיה של ישראל כבולות יותר מבעבר. ואני לא נכנס לשאלה אם הם צודקים או לא, אלא אומר שזה לא משנה. התחושה היא כל כך עמוקה שזה באמת לא משנה. וכמו שלא הייתי יכול לשכנע חבר תל־אביבי שהחיים שלו דבש אם בן גביר היה שר המשפטים, לא אוכל לשכנע אותם שישראל על המסלול כשמועצת השורא אומרת שירדן תחליט מה יהיה גורל הקואליציה. אני יכול לעשות רציונליזציה עד מחר, ולהראות באותות ובמופתים שהמציאות היא לא כפי שהם חווים אותה, זה פשוט לא יעזור.

ואני לא אומר את זה לגנותם. זו נקודה שחשוב לי להדגיש שוב: זה לא טור שבא להתעליין על אנשים שלא רואים את התמונה המלאה, שאין להם פרספקטיבה רחבה מספיק. השורה התחתונה שלי היא אחרת: חייבים לטפל בחרדה.

הנה דרך אחת לפוגג חרדה: ממשלת אחדות. מדינה חפצת חיים צריכה לבסס את השלטון שלה על הזרמים המרכזיים בישראל. הסיטואציה הזו שבה זה או ביבי ומפלגת נעם או בנט־לפיד והימנעות של המשותפת – היא סיטואציה לא בריאה. אני מבין את הנסיבות שקלעו אותנו לשם: יש בישראל המון אנשים שמסכימים על המון דברים, אבל הם לא מסכימים לשבת יחד בקואליציה. ואני לא מחפש כרגע אשמים בדבר הזה. יש חצי עם שחושב שביבי אשם בכך, וחצי שחושב שמי שפסל אותו אשם בכך. וסהדי במרומים שאני מבין ומאמין לשני הצדדים.

אבל זה לא משנה. השאלה איננה מי צודק. השאלה אם יש סיכוי שבפעם הבאה שתקום פה ממשלה, היא תהיה כזו שלא גורמת לכל מי שנציגיו לא יושבים בה, להיות משוכנעים שהלכה להם המדינה.