יוסי שלנו עוד לא חזר מההילולה
יוסי־עזריאל רייט היה רק בן 15 כשנסע להילולה במירון בשנה שעברה. הנער הספורטאי, שהיה מלא אנרגיות ושמחת חיים, נרמס תחת ההמון וליבו הפסיק לפעום ל־20 דקות. מאז הוא בתרדמת, ומוגדר כפצוע הקשה ביותר באירוע. מה שנצרב בתודעה הלאומית כאסון האזרחי הקשה ביותר בתולדות המדינה הוא האסון הפרטי של הוריו, מיכל ויחיאל, שמאז לא עוזבים את מיטתו ומקווים לנס, לסימן קטן, שבנם מבין ומסוגל לתקשר איתם
כבר שנה. שנה מאז ההילולה בקבר רבי שמעון בר יוחאי, שהסתיימה באסון האזרחי החמור ביותר בתולדות ישראל. 45 הרוגים. 145 פצועים. וכבר שנה, מדי יום ביומו, יושבת מיכל רייט ליד מיטתו של בנה, יוסי־עזריאל, בן 16. בחודשיים הראשונים היא נסעה אליו לרמב"ם בחיפה. בעשרת החודשים שאחריהם היא הפכה לדיירת קבועה במוסד השיקומי אלי"ן שבירושלים. "ברוך השם, המרחק התקצר", היא ממלמלת בשקט. רייט, שעקרה מברוקלין לבית־שמש, היא אם לשישה. הצעיר שבהם, מנדי (11), לא אוהב לחזור מלימודיו בחיידר לבית ריק.
שנה שהיא נכנסת ב"בוקר טוב" צוהל לחדרו של יוסי באגף לשיקום נשימתי. לא רק בגלל הוותק הוא זכה בחדר פרטי. היא עוטפת בנשיקות, במוזיקה ובסיפורים משעשעים את בנה, ששוכב במיטה ("לפעמים בעיניים פקוחות ולפעמים בעיניים עצומות, אני לא חושבת שזה בשליטתו") או יושב בכיסא הגלגלים, שמוט איברים. מאמציה לשעשע אותו או לפחות להנעים את זמנו מסייעים לה להתעלם מהעובדה שיוסי שלה לא זז, לא מתקשר ולא מגיב.
"בעבר, המצב הזה הוגדר כקומה, תרדמת, אבל היום כבר לא משתמשים במונח הזה מפני שגם בתרדמת יש דרגות שונות", אומר אביו, ד"ר יחיאל רייט, מומחה לרפואה דחופה. "נכון לעכשיו יוסי מתעורר מפגיעת מוח קשה, אבל התגובות שלו מינימליות, ואנחנו מתפללים ומקווים".
בחודש הראשון, במחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם, אמו ניסתה שוב ושוב את "יוסי, אם אתה שומע אותי אז תמצמץ או תלחץ לי את היד". אחר כך חדלה.
מפני שנואשת?
"לא", היא נרתעת, "תמיד יש תקווה ותמיד תהיה, אבל אני לא רוצה להציק ליוסי בשאלות. אולי הוא ישן? לפעמים נדמה לי שהוא שומע אותי, אבל אולי אני טועה. לפעמים נדמה לי שהוא מחייך. ולפעמים", מסך שקוף נתלה פתאום בין ריסיה, "לפעמים אני רואה דמעה אחת, זולגת על הלחי שלו לאט־לאט. אני מנגבת אותה לאט, ושואלת את עצמי מה עומד מאחוריה. אולי הוא דמע מפחד? אולי היה לו חלום רע? אולי זה סימן שיוסי קולט שהוא נמצא במקום זר? בזמן האחרון שמתי לב שהדמעה בורחת לו מהעין אחרי שהחליפו לו חיתול, וברגע כזה אני כל כך מרחמת עליו. אם יוסי מבין מה קורה איתו הוא בטח מתבייש. בן 16 עם חיתול?"
גם את מחליפה לו?
"לא", היא משפילה את מבטה. "יש הרבה דברים שאני עושה. המון דברים שרק בשנה הזאת למדתי לעשות. אמנם אני נשואה לרופא, אבל אין לי שום קשר למקצוע הזה. בשנה הזאת הפכתי לחצי אחות. אני יודעת לעשות לו סקשן כדי לנקות את דרכי הנשימה, לפחות עשר פעמים ביום אני מחברת אותו למכונה שגורמת לו להשתעל ולהוציא את הליחה, ואני גם מאכילה אותו. לא בפה, אלא דרך הפג (גסטרוסטום), צינור שדרכו האוכל נכנס ישר לקיבה. אילו היה לי זמן, הייתי כותבת רשימה שלמה של כל הדברים שעליהם נהגתי לומר, 'לא חשבתי שאי פעם אעשה אותם', אבל להחליף לו חיתול אני לא מסוגלת. זה הדבר היחיד שאני לא עושה ואני מקווה שיוסי מבין אותי. לא נעים. אמנם אני אמא שלו, אבל הוא גדל, הוא כבר גבר".
אל תתנצלי, זה בסדר.
"נכון", היא מתעשתת, "אם יוסי מודע למצב שלו, הוא לא היה רוצה לראות אותי מחליפה לו חיתול. גם הוא היה מתבייש".
אחר כך היא מחליקה על הפאה הנוכרית שלראשה. "אסור לי להישבר", היא אומרת לי, או אולי לעצמה. "יש לי אמונה ויש לי תקווה, אבל כואב לי לראות אותו ככה. אני מסתכלת על יוסי שלי, המתוק, החתיך, ואני לא רואה את יוסי בן ה־16, שמחובר להרבה צינורות ומכשירים, אלא את יוסי בן ה־15, הבריא, שהיה ספורטאי ומלא אנרגיות ושמחת חיים. בתשע וחצי בערב הוא היה חוזר מהישיבה, אוכל משהו ורץ לשחק כדורסל, או לוקח את האופניים ויוצא לסיבוב בשכונה. זה מה שהכי כואב. אני מתפללת שהוא יחזור להכרה, אבל אני יודעת שיש לו נזק מוחי ושהוא לא יחזור להיות מי שהיה".
כבר שנה, מדי יום ביומו, היא משמיעה ליוסי את המוזיקה שאהב. ישי ריבו וחנן בן ארי. אולי "אלוף העולם" ידגדג לו באוזן? כבר שנה, במשמרת היומית בת השמונה שעות, היא לא מפסיקה לדבר אליו ואיתו. "אני אומרת לו שהכל בסדר, שהמצב מצוין ושיהיה עוד יותר מצוין, אני מספרת לו שכולנו אוהבים אותו ומתגעגעים אליו ומקווים שהוא יחזור הביתה כמה שיותר מהר. אני מעדכנת אותו בכל החדשות והחידושים. שיש לנו נשיא חדש, שפתחו עוד קו אוטובוס בבית־שמש. ואני לא מפסיקה להגיד ליוסי כמה שאני אוהבת אותו. הוא יודע את זה. אני בטוחה".
כבר שנה היא צופה מקרוב בשינויים הפיזיים שמתחוללים בבנה. "הוא גבה", היא מתרגשת, "אין לי מושג בכמה סנטימטרים, אבל עכשיו, במיטה, הוא נראה לי יותר ארוך. בשנה הזאת התחיל לצמוח לו שפם ואחר כך צמח לו זקן. אחד החתנים שלי, בחור צדיק, מגלח אותו וגם עושה לו תספורת. יוסי תמיד הקפיד על ההופעה שלו. שיער מסודר וחולצה לבנה, מגוהצת".
לפני שבועיים הודיעו להורים שאחרי שנה בבתי חולים הוא עומד להשתחרר. "עוד אין תאריך סופי", אומר אביו, "כנראה אחרי שבועות. תודה לאל".
"סוף־סוף", אמו של יוסי קורנת, "אבל להגיד לך שזה קל? זה כאב ראש גדול", היא נעה בין עברית שבורה לאנגלית שוטפת, "צריך לבנות בבית רמפות לכיסא הגלגלים וצריך לבנות מעלית".
"אנחנו לא מבינים בזה", הוא מוסיף. "מומחים להנגשה הגיעו לבית שלנו, בדקו את התנאים ונתנו לנו תוכנית מפורטת. מהרחבת פתחי הדלתות, כדי שכיסא גלגלים יוכל לעבור בהם, בניית מקלחת שתתבצע בשכיבה, רמפה לכניסה לבית ומעלית מקומת הקרקע למרתף, שאותו אנחנו הופכים לבית חולים קטן. התחלנו את השיפוצים לפני סוכות, הרבה לפני שדיברו איתנו על השחרור מאלי"ן, מפני שהשאיפה שלנו היא להחזיר את יוסי לחיק המשפחה". ואמו מבקשת להבהיר: "כל המילים הטובות שיש בלקסיקון לא יספיקו כדי לתאר את הטיפול המעולה שיוסי קיבל ברמב"ם ושהוא מקבל באלי"ן, אבל בית חולים לא יכול להיות תחליף לבית".
הפגישה שלנו מתקיימת בירושלים אצל עורכי הדין המייצגים אותם. רון־פסטינגר, משרד בעל שם בתחום תביעות נזיקין. עד שתושלם הבנייה, ההורים ובנם הצעיר עקרו לדירה שכורה בבניין עם מעלית. בחנוכה הם ערכו ניסיון והביאו לשם את יוסי, לשעתיים. השמחה הייתה רבה, אבל הם לא יכלו להתעלם מהעובדה שכיסא הגלגלים הממונע, בלוני החמצן והציוד הנוסף שחייב להתלוות ליוסי מילאו את כל הסלון והותירו להם רק רווח צר למעבר. לחשבון ההוצאות האינסופי מתווסף עוד סעיף שולי - תשלום למכונית השכורה שמאפשרת למיכל להתנייד מבית־שמש לאלי"ן.
בימים אלה, ועדת הכספים של הכנסת אישרה העברת 22.5 מיליון שקל למשפחות הנספים, 500 אלף לכל הרוג, אבל משפחות הפצועים עדיין לא ראו אף שקל. ד"ר יחיאל רייט דוחף את הכיסא שלו לאחור ונעמד. "אם מתחילים לדבר על כסף אני מבקש רשות לצאת מהחדר. קשה לי לעמוד בזה. הילד שלי הוא לא תיק ולא מספר". והוא יוצא.
× × ×
מיכל רייט (49) נולדה בברוקלין, הבכורה במשפחת גוטסמן החרדית מבין עשרה צאצאים. "לא גדלנו עם כסף", היא מספרת, "אבל אבא שלי עבד קשה מאוד בבית חרושת לטקסטיל ופירנס את כולנו. החיים שלנו היו פשוטים ויפים. בגיל 19, כשלמדתי ראיית חשבון ב'תורה יוניברסיטי', הציעו לי שידוך וכך הכרתי את יחיאל, שעבד בתור פרמדיק בניו־יורק סיטי".
"השדכן היה חבר של הוריי, אז הוא היה חייב לספר עליי דברים יפים", מתבדח יחיאל רייט (54) שנולד במנהטן וגדל בברוקלין. "אילו אמר עליי את האמת הוא היה מסתבך עם אבי". בגיל 14 הוא יצא מבית הוריו לישיבה תיכונית עם פנימייה ("זה לא היה לי קשה, מגיל אפס חשבתי שאני עצמאי ויכול להסתדר לבד") וכבר אז גמלה בו ההחלטה לבנות את עתידו בישראל. "מה זאת אומרת למה?" הוא נוגע בכיפה השחורה שלראשו, "מה יותר חשוב מלחיות בארץ הקודש, בין יהודים?"
אחרי שמונה פגישות, שהתקיימו במשך שישה שבועות, הם החליטו להתחתן. "לדעתי", אומרת מיכל, "אי־אפשר להכיר מישהו עד שגרים איתו, אבל האופציה הזאת לא קיימת במגזר החרדי".
"אנחנו נשואים כבר 29 שנה", מוסיף בעלה, "ומיכל עדיין טוענת שהיא לא לגמרי מכירה אותי, אבל נראה לי שהשידוך הצליח. בגיל 24, כשעמדתי מתחת לחופה, מה ידעתי על העולם, על החיים ועל עצמי? הכל מידי שמיים".
מיכל המשיכה בלימודיה גם אחרי שילדה את אסתי, בתה הבכורה, אבל שנה לאחר מכן, בבוקר שבו הייתה אמורה לגשת למבחן הסיום, שוב פקדו אותה צירי לידה והיא הביאה לעולם את חביבה. שנה לאחר מכן, כשילדה את תמימה, בעלה החליט להירשם ללימודי רפואה והיא הבינה שהקריירה שלה תתרכז בבית ובגידול המשפחה.
"העבודה כפרמדיק הייתה מאתגרת ומלאת סיפוק, אבל רציתי יותר", מספר יחיאל, שהתחיל ללמוד רפואה בגיל 27, כשכבר היה בעל תואר ראשון במדעים. "ניגשתי למבחן פסיכומטרי, הציון שהוצאתי היה בעשירון העליון, התראיינתי בעשרה בתי ספר לרפואה והתקבלתי לארבעה מהם. מההתחלה ידעתי שאני רוצה להתמחות ברפואה דחופה, שהיא המשך ישיר לעבודה באמבולנס. אחרי התמחות בת ארבע שנים עבדתי כרופא בכיר בשני בתי חולים, בברוקלין ובפנסילבניה, ובתקופה הזאת נולד הבן שלנו, ארי".
"ארי היה נסיך", לרגע ניצת ברק בעיניה של מיכל. "בן ראשון אחרי שלוש בנות. בנוסף, הוא נולד שבע שנים אחרי הבת השלישית. היום הוא בן 20, חייל טרי. לפני חודש התגייס לנח"ל החרדי, נצח יהודה. עכשיו אני סופרת את הימים בשתי טבלאות שונות – עד שיוסי יחזור הביתה ועד שארי יסיים את הטירונות ונגיע לטקס ההשבעה שלו, בכותל המערבי".
יוסי ("כל הילדים שלי מתוקים, אבל יוסי הוא מתוק אמיתי") היה בתנור, ברחמה, בספטמבר 2005, כשמשפחת רייט, הורים פלוס ארבעה, עשו עלייה. "למען האמת", אומרת מיכל, "לא כל כך התלהבתי מהתשוקה של יחיאל לעלות לישראל. אצלי היא ממש לא בערה. בילדותי חשבתי שחרדים מגיעים לישראל רק כדי למות בה מפני שזו מצווה להיקבר בארץ הקודש. היינו כבר הורים לארבעה והחיים שלי היו טובים ונוחים. למה לשנות אותם וללכת אל הלא־נודע? בנוסף, אני קשורה מאוד למשפחה ולחברות שלי. איך אשרוד את הגעגועים ואיך אתמודד עם קשיי הקליטה? במשך השנים יחיאל ואני לא הפסקנו לדבר על זה, שקלנו את היתרונות והחסרונות, בעד ונגד".
והוא ניצח.
"כן", היא צוחקת. "הוא משך אותי ואני נגררתי אחריו".
בעלה, בניגוד אליה, מרצין. מרגע לרגע גוברת בי התחושה שיש ביניהם סידור כזה, מעין חלוקת עבודה. מיכל היא האופטימית, השמחה, זו שמחפשת את נקודות האור בכל פינה. מדי פעם, אחרי הרבה סלטות ושפגטים, היא מצליחה להדביק אותו במחלת העליזות שלה והוא זה שנכנע לה. נכנע ומחייך.
ד"ר יחיאל רייט אומר שהוא לא אוהב לדבר, על פי רוב זה הצד החזק של זוגתו. אבל שלוש סיבות עמדו מאחורי החלטתו לגרור את כל המשפחה לישראל. "בגיל 18 באתי לכאן, למדתי שלוש שנים בישיבה, והרב משה שפירא אחראי על תפיסת העולם שלי. למדתי ממנו הרבה ורציתי להתקרב אליו ולהמשיך ללמוד. מבחינה תרבותית, הרגשתי מאוד נוח עם התרבות הישראלית. דווקא הדברים שדוחים את רוב האמריקאים משכו אותי לכאן".
הפקקים?
"הכנות, חוסר הנימוסים, החברות, החוצפה הישראלית. וגם לפן הדתי היה משקל חשוב. לחיים בארץ הקודש יש משמעות". יוסי נולד חודשיים אחרי שהטילו עוגן ברמת בית שמש. הצבר הראשון שלהם. התחלה מבטיחה.
× × ×
לפני קצת יותר משנה, כשרחובות בית־שמש התמלאו בילדים שאוספים קרשים למדורה, יוסי סיפר לאביו שחבריו לישיבה מתכננים לנסוע להילולה במירון. "מעולם לא השתתפתי בה, אבל שמעתי עליה", מספר האב. "אמרתי ליוסי, 'אנחנו ליטאים, הילולות זה לא כל כך הסגנון שלנו, מה יש לך לחפש שם?' יוסי אמר, 'טוב, אבא, אתה צודק' וסגרנו עניין. בערב ל"ג בעומר מיכל ואני נסענו לירושלים, חברה שלה חיתנה את בנה ובשעה עשר בערב יוסי צילצל אליי. הוא סיפר שסיים את יום הלימודים, יצא מהישיבה וראה שבחוץ עומדים אוטובוסים להסעה. הוא ממש־ממש ביקש לנסוע עם חמישה או שישה חברים מהישיבה. כיוון שגם אני כבר הייתי באווירה של שמחה אישרתי לו להצטרף. ביקשתי ממנו, 'תשמור על עצמך, תתנהג כמו גדול' ויוסי הבטיח, 'אני לא אתקרב למקום שבו עושים שטויות'. החתונה הסתיימה, מיכל ואני נסענו הביתה והלכנו לישון".
באחת וחצי לפנות בוקר צילצלה אליו תמימה, בתו השלישית, והעירה אותו מהשינה. "היא שאלה אותי אם שמעתי מה קורה במירון ועניתי בשלילה. ניסיתי לצלצל ליוסי ולא היה מענה. צילצלתי שוב ושוב והוא לא ענה, אבל איכשהו הצלחתי לשכנע את עצמי שאין סיבה לדאגה. כבר ידעתי מה קורה בארץ כשיש פיגוע. או שכל המערכת קורסת או שאין קליטה".
בשלוש וחצי לפנות בוקר צילצל אליו בחור שהזדהה כפרמדיק של מד"א. "הוא סיפר לי שמצא טלפון על רצפת האמבולנס והניח שהמכשיר שייך לפצוע האחרון שהוא פינה. הוא פתח אותו, דיפדף, מצא 'אבא', בעברית, וצילצל אליי. הוא אמר לי, 'אם זה הבן שלך אז הוא פצוע אנוש. אם אתם לא מוצאים אותו סעו לרמב"ם'. יצאנו לדרך".
"ביום שישי, מוקדם בבוקר, הגענו לרמב"ם, סיפרנו שהילד שלנו נעדר ולקחו אותנו למחלקת טיפול נמרץ ילדים", מיכל ממשיכה בקול רועד. "היו שם כמה ילדים שעדיין לא זוהו, אבל אף אחד מהם לא היה יוסי שלנו. אחרי שעה קלה, כשכבר התכוננו לעזוב ולחזור לבית־שמש, העובדת הסוציאלית של בית החולים אמרה לנו, 'רגע, חכו, יש לנו פצוע שעוד לא זוהה בטיפול נמרץ כללי' והובילה אותנו לשם. אני דיברתי על יוסי שלי כעל ילד, אבל בחדר המיון חשבו שהוא בן 18 והעבירו אותו לטיפול נמרץ של גדולים".
מבט אחד הספיק להם כדי לזהות שזה יוסי שלהם, בן ה־15. "אבל הפנים שלו היו כחולים וסגולים, והיו בהם חריצים עמוקים, כאילו שהוא נדרס על מסילה", מיכל מתארת ומתחלחלת. יחיאל מדפדף בסלולרי שלו ומוצא את הצילום. "זה מראה קשה לעיכול", הוא מעיר.
למה צילמת את יוסי במצב הזה?
"ארי, אחיו, למד לפני שנה בישיבה בארצות־הברית. כשצילצלנו אליו וסיפרנו שהיה אסון נוראי בהילולה ושיוסי מוגדר כפצוע אנוש, ארי פרץ בבכי ואמר, 'בבקשה תשלחו לי תמונה שלו, אני רוצה לראות שהוא חי', אז צילמתי ושלחתי לו".
"אבל אנחנו לא מוכנים לפרסם את הצילום הזה", אומרת מיכל. "זו הפעם הראשונה שאנחנו מתראיינים, ולא קל לנו להיחשף, אבל אנחנו שומרים על הקווים האדומים של המשפחה. יוסי לא היה רוצה שהציבור הרחב יראה אותו במצב כזה. יוסי תמיד היה 'שארפ', חתיך. היה לו חשוב להיראות טוב, מסורק ומסודר. וחשוב לנו לשמור על כבודו. אני כל כך מקווה שיוסי יחזור להכרה מלאה ויראה את התמונה המזעזעת ויגיד לנו תודה על זה שלא פירסמנו אותה ולא ביישנו אותו בציבור הרחב".
והדמעות שלה זולגות כמו מעצמן. לקראת המפגש הראשון שלהם עם התקשורת, ההורים חיפשו תמונות של יוסי, הספורטאי הבריא והנמרץ. "רצינו להראות תמונות של לפני ואחרי ההילולה", מיכל מתנצלת, "וגילינו שכמעט ולא הצטלמנו. רק באירועים מיוחדים. חבל. היום אני אומרת לכל החברות שלי לצלם את ילדיהן ולהצטלם איתם מפני שאי־אפשר לדעת מה יקרה בעוד רגע ומה עלול לקרות מחר".
יחיאל הבין מיד את חומרת המצב. "כשעברנו לגור ברמב"ם דיברתי עם הפרמדיקים שפינו את עשרות הפצועים ממירון. שמעתי שיוסי הועלה לאלונקה אחרי שעבר דום לב והם ביצעו בו החייאה. 11 פצועים, ילדים ומבוגרים, עברו החייאות בשטח. לארבעה מהם קרה הנס. הדופק שלהם חזר מיד. ליוסי היה קצת פחות מזל. הדופק שלו חזר רק אחרי 20 דקות של החייאה. ואף אחד לא צריך להסביר לי מה זה אומר, אני מומחה לרפואה דחופה. כל שנייה ללא חמצן למוח זה נזק שלא יתואר. יוסי וילד נוסף – א', בן 13, הוגדרו בתור הפצועים הקשים ביותר מההילולה. שניהם אושפזו בטיפול נמרץ ברמב"ם ושניהם הועברו לאגף המונשמים באלי"ן".
מה מצבו של א'?
"הוא התקדם, תודה לאל", אומר האב. "הוא כבר עבר למחלקת שיקום. הוא עדיין לא מדבר, אבל הוא כבר מצליח לתקשר עם הסביבה. לימדו אותו לבצע סימנים מסוימים עם היד".
ויוסי?
"הלוואי שנגיע לשם. ההגדרה הרפואית של יוסי היא 'מצב הכרה מינימלי'. זה כמעט קומה. או קצת אחרי קומה מלאה".
יש מחשבות כמו “למה זה קרה דווקא לילד המתוק שלי”?
"לא", מיכל יורה. "מה הטעם בשאלה כזאת? אני לא מאחלת את המצב הזה לאף אמא. לא הייתי רוצה שילד אחר יהיה במצבו". "היו מאה אלף אנשים על ההר", מציין בעלה. "זה מספר לא הגיוני. ברור שהיה מחדל. עם הזמן התחלתי לשמוע מאנשים שקשורים בהילולה הזאת במסגרת תפקידם, שמדי שנה הם צפו בתנועה הגדולה של חוגגים ופחדו שאסון מהסוג הזה עלול להתרחש. הם אמרו שכל שנה, כשל"ג בעומר עבר בשלום, הם ראו בזה סוג של נס".
"אני לא מאמינה שהקדוש ברוך הוא בחר דווקא ביוסי", קולה של מיכל רועד. "הוא צדיק, הוא לא חטא ולא פשע. מגיל אפס אני מכירה את הקדוש ברוך הוא לא רק בתור ריבון העולמים, אלא בתור אבא טוב שדואג לילדיו".
אז איך את מסבירה לעצמך את גורלו של בנך?
"שום דבר לא קורה במקרה. לכל דבר יש סיבה ואנחנו, בני האדם בשר ודם, לא אמורים להטיח בקדוש ברוך הוא 'למה עשית לנו את זה'. יש דברים שהם מעלינו, מעל לבינתנו, ועלינו להשלים איתם ולקבל אותם בהכנעה. העובדה שאנחנו לא מסוגלים להבין את הסיבה לא מערערת בי את האמונה בבורא עולם. אין לי ספק שהוא אחראי למעשיו. האמונה מחזקת אותי. אני באמת לא יודעת איך הורים חילונים מצליחים להתמודד עם מציאות קשה. לי, בניגוד אליהם, יש על מה להישען".
"די", מפציר בה בעלה. "אני לא מחפש משענת. אני מציאותי".
"גם אני מציאותית", היא טוענת למולו, "בזכות האמונה. יכול להיות שביום מן הימים נבין מה עומד מאחורי הפגיעה האנושה של יוסי. אולי היא באה לחנך אותנו, ללמד אותנו משהו. עד שזה יקרה אני נאחזת בה חזק".
את מחכה לנס?
"כן. אני מאמינה שהוא יקרה ואני מחכה שהוא יקרה. יש ניסים בעולמו של הקדוש ברוך הוא. אתה לא מאמין בניסים?" היא פונה אל בעלה. "אני יהודי מאמין, אבל אני גם רופא", הוא מאגרף את אצבעות כף ידו. "אם יוסי יחזור להכרה מלאה ולתפקוד מלא זה לא יהיה נס, אלא משהו שקרה בניגוד לדרך הטבע, ונדיר מאוד שמשהו מהסוג הזה יתרחש. נכון, יוסי שלנו הוא לא הראשון שנכנס לקומה, אבל רוב הפצועים מתעוררים אחרי כמה ימים, מקסימום חודש. ההיסטוריה הרפואית תיעדה את המקרים הבודדים שבהם פגועי מוח בתרדמת חזרו לעצמם אחרי חצי שנה. אצלנו, אצל יוסי שלנו, כבר עברה שנה".
"אז מה?" היא מתקוממת, "נמשיך להאמין ולקוות ולהתפלל". ושניהם מחרישים.
× × ×
בפברואר, לפני שלושה חודשים, יצא ד"ר רייט למילואים כרופא גדודי. הוא משרת בכפיר. "במילואים האלה הוא קיבל דרגת רב־סרן", מיכל מנסה להקליל את האווירה.
"היינו בעוטף ירושלים", הוא מספר, "ובאחד הימים קיבלתי קריאה מהיישוב קידה. על הקו היה נעם רז זכרו לברכה (לוחם הימ"מ שנהרג לפני שבוע במבצע למעצר מחבלים ליד ג'נין - ס"ש), הוא חבר שלי מהצבא. הוא היה פרמדיק ביחידה. אחרי 'היי' ו'מה נשמע', נועם סיפר לי שלאחת המשפחות בקידה, היישוב שבו הוא גר, יש בעיה. ילדה קטנה נחתכה באמצע המצח. צריך לתפור אותה והם רוצים שרופא מומחה יעשה את זה כדי שלא תישאר לה צלקת ואין אף רופא בסביבה. אמרתי לו, 'אין בעיה, אני בדרך' ונסעתי אליהם עם החובש. תפרתי אותה וההורים, אסירי תודה, ביקשו לשלם לי. התנגדתי בתוקף. אני רופא, זה הייעוד שלי, השליחות שלי היא להגיש עזרה. ההורים התעקשו להודות לי באיזושהי דרך והחובש, שהיה איתי, אמר להם, 'לדוקטור יש בן שזקוק לתפילות. תתפללו עליו'. הם הסכימו מיד ושאלו מה שם בני. כשאמרתי 'יוסי־אליעזר בן מיכל' אורו עיניהם. הם סיפרו שמאז ל"ג בעומר פועלת בקידה קבוצת תהילים, כך הם קוראים לה, שמדי יום מתפללת לשלומו".
"זה מעודד", מחייכת מיכל. "זה מחזק. אני מרגישה שכל עם ישראל עומד מאחורינו. מגויס למשימה. הרגשתי את זה כבר באשפוז בטיפול נמרץ ברמב"ם, כשאנשים שאנחנו לא מכירים הגיעו לבקר את יוסי עם שוקולדים ומתנות, עם ישראל לא שכח אותו".
"הטרגדיה של יוסי יצאה מגבולות ישראל", מוסיף בעלה. "קרובי משפחה שלנו פתחו בארצות־הברית אתר ששמו 'חמש דקות ליוסי' - '5 Minutes For Yossi'. הרעיון הוא שכל יהודי יקדיש, מדי יום ביומו, חמש דקות למחשבות טובות. זה חושב איך לתרום לקהילה וזה חושב איך למנוע את התחממות העולם והכל למען החלמתו של יוסי".
"זה טבעי ששכנים וחברים שלנו דואגים ליוסי", אומרת מיכל, "אבל לאתר הזה נכנסים אנשים זרים מכל העולם שחושבים עליו. בשבוע הראשון אחרי האסון כבר היו באתר יותר מאלף הודעות של אנשים זרים לחלוטין שהקדישו ליוסי חמש דקות ביום. מישהו ממלזיה כתב לי כמה שהוא דואג לבני. ואני בכלל לא ידעתי שבמלזיה יש יהודים. התרגשתי מאוד כשאמו של אחד הנערים שנהרגו באסון מירון באה לבקר אותי ברמב"ם יומיים אחרי שהיא קמה מהשבעה. זה מחמם את הלב".
איך את מסבירה את התופעה הזאת?
"יוסי לא נפגע באירוע פרטי, זה היה אירוע ישראלי, אסון לאומי. העובדה שנער בן 15 נסע לחגוג בהילולה ונדרס כמעט למוות זיעזעה את כולם. אני בטוחה שברחבי הגלובוס חיים אנשים שלא שמעו מעולם על ישראל ואין להם מושג בהילולת ל"ג בעומר, אבל כל מי ששמע על הטרגדיה של יוסי נצבט. גם לא יהודים". והיא מבקשת להודות. לכולם. גם לאלה שהיא לא מכירה.
× × ×
עורכי הדין יראון פסטינגר ודוד וינטר עדיין שוקלים את צעדיהם. אמנם עברה שנה, אבל ועדת החקירה הממלכתית טרם פירסמה את מסקנותיה. העיכוב נובע גם בשל פטירתה של השופטת נאור שעמדה בראשה. הם מתלבטים אם להגיש תביעה רק אחרי שהמסקנות יראו אור, שחור על גבי לבן.
"נכון לעכשיו, הוריו של יוסי נושאים בכל ההוצאות של הנגשת הבית", אומר פסטינגר, "והעובדה שיוסי עומד לחזור הביתה מגדילה את הנטל על הוריו. הרי ברור שהם לא יוכלו לטפל בו רק בכוחות עצמם. מצבו של יוסי מחייב שלושה מטפלים סיעודיים שיעבדו במשמרות, כל אחד שמונה שעות. וגם את המטפלים הסיעודיים יהיה צריך לשכן באיזשהו מקום ולשלם את שכרם. בנוסף צריך רכב רפואי שיכול להכיל את כיסא הגלגלים ואת הציוד הרפואי שנלווה אליו, צריך מיטה מיוחדת, כיסא גלגלים שמתאים לשיפוע של הבית וכיסא גלגלים לרחצה. מדובר בסכומי עתק שאי־אפשר להעריך אותם".
ד"ר אליעזר בארי, מהאגף לשיקום נשימתי באלי"ן, מלווה את יוסי רייט מיומו הראשון שם. "הוא הגיע אלינו בקומה, עם פגיעת מוח קשה, ועם הזמן חל שיפור מה. בחודשיים האחרונים הוא במצב די יציב. התגובות שלו מאוד מינימליות ומצבו לא משתנה באופן דינמי".
אז למה אתם משחררים אותו לביתו?
"אלי"ן הוא בית חולים לשיקום פעיל, והוא סיים את תהליך הטיפול השיקומי. ההורים מעוניינים לקחת אותו לביתם ומבחינתנו זה המקום האידיאלי עבורו. בבית הוא יקבל את איכות החיים הטובה ביותר עבורו. לכן אנחנו עוזרים להורים להגיע למצב שבו יוכלו לטפל בו. לימדנו אותם איך לטפל בו מבחינה סיעודית, מה לעשות כשהוא חווה בעיות נשימתיות, איך לשנות את התנוחה שלו כדי שלא יפתח פצעי לחץ, איך להעביר אותו מהמיטה לכיסא, איך להושיב אותו ולרחוץ אותו. הוא זקוק לטיפול בכל שעות היממה ולהשגחה מלאה".
ד"ר יחיאל רייט עומד מאחורי הדלת כשעורכי הדין מנסים להעריך את הסכומים הכספיים שיידרשו כדי לעמוד במשימה. מיכל, אמו של יוסי, עדיין יושבת מולי, בספרייה העמוסה בעבי־כרס, אבל היא אוטמת אוזניה למספרים. "לפני שנה החיים שלנו התהפכו", היא מחבקת אותי, "אבל אני משתדלת לחשוב על נקודות האור שיש בחיים. ויש. שתי הבנות הגדולות שלנו זיכו אותנו בארבעה נכדים, תודה לאל. ועם ישראל ממשיך להתפלל למען יוסי ולקרוא תהילים. ומי יודע, אולי נצליח להביא את יוסי, בכיסא הגלגלים, לטקס ההשבעה של אחיו הגדול, ארי. הכותל המערבי הוא מקום של ישועה וניסים".
לפנייה לכתב/ת 
