כל ממזר מלך, כל מטאטא יורה

המערכת הפוליטית חיכתה אמש למוצא פיה של ח"כ רינאווי זועבי. כאשר דיברה לבסוף, היא הותירה את רוב האופציות שלה פתוחות. פחות מדבריה הייתה חשובה התנהלותה: מי הולך לראיון טלוויזיוני ולא מדבר קודם לכן, אפילו לשם הנימוס, עם חבריו לסיעה? עם יו"ר מפלגתו, זה שהביא אותו לתפקיד ושריין לו מקום ברשימה? אלה דברים זניחים לכאורה, אבל יש במראית העין שלהם טעם רע. בעצם, זה הטעם הרע שהפוליטיקה הישראלית מנחילה לכולנו כבר זמן רב.

ישראל מצויה במשבר פוליטי עמוק למעלה משנתיים. אחרי ארבע מערכות בחירות הייתה תחושה שהוא תם. מה שהתברר אתמול הוא שהמשבר כאן, במלוא עוזו. יש ממשלה, אבל הקואליציה היא מכונית מקרטעת שמוחזקת עם שני גפרורים, דבק מגע ומסטיק. מדי פעם עף לה איזה חלק, "האלמנט", אם לצטט את הגשש החיוור. האלמנט של אתמול היה זועבי, שכמה ימים אחרי שהגיעה והשתתפה בישיבת סיעתה, שבועות אחרי ששיבחה וחזרה ושיבחה את תפקוד הקואליציה ויחסי יהודים־ערבים, ראתה לפתע את האור האידיאולוגי.

אפשר לנסות ולחפש הסברים מעולם התחזוקה הפוליטית. ראיתי שמישהו הצביע על כך שיו"ר מרצ, השר ניצן הורוביץ, לא עקב אחריה בטוויטר. עד לשם מגיעות התיאוריות. סברה אחרת אומרת שהיא הוזנה במידע שגוי שהמינוי שסודר לה במשרד החוץ, כקונסולית בשנגחאי, נתקל בקשיים. סברה שלישית גורסת שהיא במו"מ עם גורמים ברע"מ דווקא - אבל אלה שמתנגדים לישיבה בממשלה. וכמובן, יש את ההסבר הרציני: שהכל נובע מתחושות קשות בציבור הערבי (ואין ספק שאלה קיימות) בשל הריגתה של עיתונאית אל־ג'זירה שירין אבו־עאקלה, האלימות המשטרתית בלוויה, ובכלל האכזבה הכללית.

כל התיאוריות לא משנות הרבה. זו קואליציה דחוקה עם רוב פריך ומתפוגג. כל ממזר מלך, כל מטאטא יורה, כל פורשת מלכה. אנדי וורהול הבטיח 15 דקות תהילה בעידננו לכולם. בממשלת בנט־לפיד כולם מקבלים 15 דקות של פרישה - ואיתן כמובן ראיון בשעת צפיית שיא, האזנה לטענותיהם בתשומת לב וגם תשורות קואליציוניות. ח"כ זועבי הגדילה לעשות. לחברי הכנסת עידית סילמן ועמיחי שיקלי היה טיעון אידיאולוגי נמרץ לפרישתם: מפלגתם הבטיחה שלא תיתן ללפיד רוטציה ובוודאי שלא תשב עם רע"מ. מובן שסילמן נזכרה בתחושותיה האידיאולוגיות אחרי ששימשה כיו"ר הקואליציה הנ"ל, אבל ניחא, במקום שבו בעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. נגיד. מה בדיוק הטיעון של ח"כ זועבי? היא הצטרפה למפלגה שנחשבה תמיד למעוז של שמאל - ציוני. דהיינו מימין לרע"מ. מימין לרשימה המשותפת. מרצ רצתה להיות חלק מהממשלה וזה ברור לגמרי. היא לא הפרה אף הבטחה. אבל מה כל זה חשוב, בעצם; הרי בקואליציה כזו כל אחד יכול לשחק את המשחק.

בלשכת רה"מ ובמרצ מעריכים שזועבי לא תפיל את הממשלה ולא תצביע בעד פיזור הכנסת. עוד נראה. מה שכן, החגיגות של הליכוד מוצדקות. עד שלפיד וגנץ הצליחו לקלוע את הליכוד במבוכת ענק סביב מלגות לחיילים, בא השמאל בקואליציה והמחיש שוב כמה העסק כולו לא יציב. זה גם מדגיש את השאלה מה יעשו אנשי הימין, כמו איילת שקד וניר אורבך, שנאבקים יום־יום בקהל שלהם - ובמקביל נאלצים לשמוע על משברים קואליציוניים מהצד של רע"מ, או עכשיו מרצ. גם אם ח"כ זועבי תחזור אל שורות הקואליציה, ייתכן שהמהלך הזה הוא טלטלה אחת יותר מדי. כמה זמן זה יחזיק, זו השאלה כרגע בממשלה - וההימורים נגדה.