עכשיו, כשמיליון לבבות אדומים נוצצים לה בעיניים מפני שהיא מאוהבת עד קצות האוזניים, נאיה בינשטוק עוצרת לרגע ותוהה איך ייתכן שרק לפני שנה וחצי, בגיל 19 וחצי, היא גילתה את עולם האהבה.
"ואין לי תשובה", היא מאכזבת אותי, או אולי את עצמה. "אולי זה מפני שהוריי התגרשו כשהייתי בת 12, זו חוויה מטלטלת. אולי זה מפני שלמדתי במגמת הנדסת תוכנה ובמקום לחשוב על בנים השקעתי בציונים. ואולי זה פשוט מפני שרק לפני שנה וחצי פגשתי מישהו שעשה לי את זה. נראה לי שזו ההשערה הנכונה".
איך זה סוף־סוף קרה?
"במקרה", היא מסמיקה. "במסגרת העבודה. את רן מושיוב פגשתי בפעם הראשונה על סט הצילומים של 'מקיף מילאנו' שעוקבת אחרי תלמידי מגמת מכונאות רכב, שהחיים שלהם משתנים מקצה לקצה כשמגמת אופנה מצטרפת לבית ספרם. כבר ביום הצילומים הראשון היו בינינו ניצוצות, אבל לא היו לנו הרבה סצנות משותפות. העובדה שזו סדרת נוער שצולמה באווירה מאוד חברותית עזרה לשנינו להיפתח. כמה ימים אחרי שסיימנו את הצילומים רן צילצל וקבענו, ואז שוב קבענו, ואז שוב ושוב".
העונה הראשונה צולמה בעיצומה של הקורונה.
"נכון, זה היה בשיא. בתקופה של 'עד מאתיים מטר'. קלטתי את המשמעות של ההגבלה רק כשרציתי לנסוע מרמת־השרון לרמת אביב, לדירה של רן. אז לקחתי את האוטו של אמא שלי, את המדים הנחתי לידי, על המושב הקדמי, והחלטתי שאם יעצרו אותי באיזה מחסום אגיד שאני בדרך לצבא, בתקווה שאף אחד לא יזהה אותי ולא יגלה שאני משרתת בתיאטרון צה"ל, לא באיזה תפקיד סודי".
מכאן זה רק המשיך להסתבך. "אמרתי לאמא שלא אחזור הביתה מפני שאני נשארת לישון אצל חברה. למחרת. בתשע בבוקר, חברה שלי צילצלה וצעקה 'נאיה, אמא שלך מחפשת אותך בהיסטריה'. ככה נחשפנו. על ההתחלה".
אמא כעסה?
"היא דאגה ונבהלה, אבל ברגע ששמעה אותי הכל עבר. הסברתי שהתביישתי לספר לה שהתאהבתי. חבר ראשון בגיל 19 וחצי זה קצת מביך, לא? היא שמחה מאוד בשבילי ומאז, ברוב הלילות אני אצלו. עוד לא הבאתי אליו בגדים, בתור ילדה שחוותה גירושים מאוד חשוב לי מקום משלי, אז בינתיים אנחנו מתחמקים מההגדרה של 'גרים יחד' ופשוט זורמים. אני בת 21, רן בן 26 והחיים יפים".
שני שחקנים תחת קורת גג אחת.
"יש לזה יתרונות וחסרונות, אבל בעיקר יתרונות. אני מאמינה בלהקיף את עצמי באנשים טובים. רן מצלם אותי לאודישנים, יש לנו נושאי עניין משותפים והתשוקה העיקרית שלנו זהה. רן לומד בסטודיו של יורם לוינשטיין, שנה גימ"ל, ואני שואבת ממנו את כל מה שאפשר. לפעמים יש בינינו תחרות, אבל היא בריאה".
"חשבתי שאהיה הייטקיסטית"
היא בתם הבכורה של נורית (מטפלת זוגית ומשפחתית) ואלון (עו"ד) שתיכננו לקרוא לה גאיה, "עד שהם הלכו לראות את הסרט 'משימה בלתי אפשרית 2' וגילו שלחברה של טום קרוז קוראים נאיה. האגדה מספרת שבאותו הרגע, אבא נתן מרפק קטן לאמא ואמא נתנה מרפק לאבא ואני, מהבטן של אמא, אישרתי את בחירתם", היא מספרת בחיוך רחב. "אני אוהבת את השם הזה, למרות שבילדות קראו לי נאיה־פפאיה. דווקא עם בינשטוק פחות הסתדרתי. ביסודי, הילדים קראו לי 'שתוק'. הודעתי לאבא שלי שאני מתה להתחתן כדי להחליף את השם. מאז השלמתי איתו. גם כשאתחתן אשאר איתו. אולי הוא לא השם הכי קליט, אבל ככה מכירים אותי".
היא לא נהגה להושיב בסלון את שני אחיה, אייל וירדן, כדי לצפות בהצגות הבכורה שלה, "מפני שלא חשבתי על משחק, בטח שלא על מצלמה. חשבתי שאהיה הייטקיסטית. רק בכיתה י"א הבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות. נרשמתי למכינה של ניסן נתיב וכשאבא הסיע אותי לאודישן פרצתי בבכי וביקשתי ממנו לחזור. הרגשתי כמו ילדה שחיה בסרט. מה לי ולתיאטרון? אבל התקבלתי ונשארתי ומהשיעור הראשון הרגשתי שאני במקום הנכון, אבל לא העליתי בדעתי שכל הכוכבים יסתדרו לי ושאצא לאור כל כך מהר. לקח לי זמן להבין מה זה אומר להיות שחקנית. חשבתי על הפרסום, רציתי להיות בפרונט, ותוך כדי תנועה התאהבתי במקצוע עצמו".
את הפריצה היא חייבת בעיקר לעצמה. בגיל 17 היא התחילה לחפש סוכן. "עשיתי חקר מעמיק באינטרנט, הכנתי רשימה של הסוכנויות המובילות, בדקתי איזה שחקנים הן מייצגות ופעמיים בשבוע שלחתי לכולן מייל מנומס, 'אשמח לדעת אם אתם מחפשים מיוצגים נוספים' והוספתי תמונת סלפי. אף אחד לא ענה לי. היום, כשכל כך הרבה ילדים שואלים אותי איך לפרוץ, אני מספרת להם את האמת – לא לסמוך על המייל. הסיכוי להשיג משהו דרכו הוא אפסי".
אז איך פרצת?
"יום אחד נסעתי לעשות בוק בתל־אביב, יצאו תמונות טובות ו'ייצוג 1' הזמינו אותי לפגישה. הרגשתי כמו חצי סינדרלה. הודעתי לאמא, 'ביום שלישי בשתיים יש לי פגישה, אני צריכה שתבואי איתי', והיא חתמה על החוזה בשמי. היא לא התלהבה ובטח שלא דחפה, אבל זרמה איתי. בסוף התיכון, כשהתחלתי לדבר על תיאטרון צה"ל, הוריי אמרו לי, 'אל תסגרי לעצמך את הדלתות, גם אחרי הצבא תוכלי לשחק' וכמעט השתכנעתי. איזה מזל שלא".
לתיאטרון צה"ל היא הגיעה אחרי שכבר היה באמתחתה תפקיד ראשי בסרט "פול גז" של קובי מחט, "אבל היום, במבט לאחור, אני פחות מתגאה בו. לא היה לי מושג מה אני עושה, זו הייתה קפיצה מהירה מדי למים העמוקים. מבחינתי, הפרויקט הראשון שלי כשחקנית הוא הסדרה 'פלמ"ח'. הייתי ניצולת שואה שעלתה עם אחיה לספינת מעפילים, שגורשה לקפריסין ושניהם קפצו ממנה והגיעו לחוף בשחייה. זו הייתה חוויה מדהימה. עכשיו סיימנו לצלם את העונה השלישית והאחרונה, אבל תמיד אזכור את העונה הראשונה שבה היו לי 40 ימי צילום מתוך 60. זו הייתה חוויה ראשונית עבור רוב חברי הקאסט ועד היום אנחנו חברים טובים. הפלמ"ח יצר בינינו ברית דמים".
קשר הדוק במיוחד נוצר בינה לבין אברהם ארנסון, שגילם את אחיה. בימים אלה שניהם משחקים יחד בהבימה, ב"את שאהבה נפשי" של איתי סגל. היא בתפקיד תמר, "ילדה דתייה שמיועדת לשידוך עם יונתן, שרק בעקבות הפיגוע בבר נוער מגלים שהוא גיי".
זו דמות שמתכתבת עם שיינה, הנערה החרדית שאת מגלמת בסדרה "ריקוד האש"?
"אין לי שום קשר לדת. יותר מזה, אני אתיאיסטית. שום גל של רוחניקיות עוד לא תפס אותי. אולי זה יקרה לי בשלב יותר מתקדם, כשאצא מהציניות שאופפת אותי בהווה. לפני שנתיים עשיתי אודישן מול רמה בורשטיין-שי, הבמאית, וחיכיתי להמשך. אם עברת את האודישן הראשון מזמנים אותך ל'קול בק' ול'מאץ', אבל רמה, כפרה עליה, קיבלה אותי מיד. הכי מרגש שיש. זה הפרויקט הראשון שלי למבוגרים, על הסט הסתובבו שחקנים שאני מעריצה, וכשלא הייתי מול המצלמה לקחתי כיסא והתיישבתי מאחורי המוניטור כדי לצפות ביהודה לוי ובנועה קולר. התיאבון שלי נפתח".
שיינה מ"ריקוד האש" (yes) היא הנערה הראשונה שמתחתנת, ולא סתם. היא משודכת למי שאמור להפוך לאדמו"ר, אבל בעודה מתכוננת ליום הגדול תוקף אותה כלב ומותיר על הלחי שלה צלקת מכוערת. "למרות שהסדרה צולמה לפני שנתיים, עדיין יש לי צלקת קטנה", אומרת בינשטוק ונוגעת בשפתה העליונה. "זו לא צלקת מנשיכה, אלא מהדבק של התחבושת הענקית שנאלצתי לשאת".
כשצפיתי בפרק הדרמטי הזה, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הנשיכה והצלקת הן סוג של עונש שפייגי (מיה עיברין) זימנה לשיינה.
"זה בדיוק מה שהרגשתי כשקראתי את התסריט ועוד יותר במהלך הצילומים. יש מצב שפייגי מענישה את שיינה, גם על יופיה וגם על ההתנשאות שהיא מפגינה, אבל העונש הוא גם מתנה. כשנוטלים משיינה את היופי שלה, שעליו היא נשענת, היא חייבת להיכנס לתוך עצמה ולמצוא דברים אחרים שיאפיינו אותה. זה מסר חשוב, מפני שהיופי לא מחזיק לנצח. שיינה פוחדת שבעלה לעתיד (יואב רוזנברג) ידחה אותה אם יראה את הצלקת רק אחרי החתונה, ולכן היא מתעקשת שיארגנו להם פגישה סודית. זה רגע מכונן. האדמו"ר לעתיד לא אומר לה 'את יפה גם עם הצלקת' מפני שאסור לו לדבר על יופי. הוא אומר לה, 'יום שמח מאוד היום' ושיינה מבינה שהוא מקבל אותה על כל צדדיה ולא מחפש רק את היופי שלה. בזכות הצלקת היא מצליחה ליצור חיבור יותר עמוק עם בעלה וטראומת הנשיכה גם גורמת לה ליצור קשר טוב עם פייגי, אבל עד כאן. בלי ספוילר".
בחיים האמיתיים, היית מסוגלת להתמודד עם צלקת בלחי?
"אני מעדיפה לא לחשוב על זה. צלקת בלחי הייתה יכולה לסיים את הקריירה שלי, או לפחות לצמצם מאוד את מגוון התפקידים שהייתי יכולה לעשות. זה מפחיד, למרות שבחיים האמיתיים אני משתדלת לא לתת יותר משקל לאיך שאני נראית. אבל חשוב לי להדגיש שאני מאוד אוהבת כלבים וגם הכלבה שכאילו נשכה אותי הייתה מתוקה".
מה עובר עלייך כשאת צופה בסדרה שצולמה לפני שנתיים?
"זה לא קל. על הסט העמיסו עליי מחמאות מכאן ועד להודעה חדשה, אני באמת לא מחפשת אישורים חיצוניים, אבל אחרי שנתיים של 'חיכיון' הכל מתגמד לדקה אחת על המסך. קשה לי לראות את עצמי בטלוויזיה מפני שאני מאוד ביקורתית כלפי המשחק שלי ותמיד ננעלת על המקומות שיכולתי לעשות אותם יותר טוב. רק לאחרונה, כשרן ואני נסענו לבית מלון, לרגל יום הולדתו, אישרתי לו לראות את 'פול גז' ועוד בנוכחותי. הסתכלתי על הסרט ואמרתי 'בואי, את משחקת חרא' וצחקתי נורא".
מסקנה?
"אני מאחלת לעצמי שמפרויקט לפרויקט אמשיך להשתפר ושאף פעם לא אהיה מרוצה".
להתחיל בבכי היסטרי
רק לפני חודש וחצי היא פשטה את המדים. "במהלך השירות הרגשתי קצת נחותה בהשוואה לחברות שלי מהתיכון. הן שירתו כקצינות וכמדריכות חי"ר, בכל שיחה מקרית הן גלשו למור"ק, והתביישתי לספר שבתור חיילת אני עולה ויורדת מהבמה. עכשיו זה כאילו שהתחלפנו בתפקידים. החברות מהתיכון מתלבטות לגבי העתיד, חלקן אפילו עוברות כל מיני אבחונים שיעזרו להן להחליט באיזה מקצוע לבחור, ואילו לי כבר יש קילומטראז'. בשלוש השנים האחרונות עשיתי המון הפקות, שכל אחת מהן התחילה בבכי היסטרי. 'למה נתנו לי את התפקיד הזה ומה אני אמורה לעשות איתו' ועוד־ועוד. בסוף הכל קורה, וגם קורה טוב, אבל אני עדיין מרגישה שחסרים לי כלים".
תירשמי ללימודי משחק?
"אני מתלבטת. יש עניין של מומנטום. לא בא לי לעצור את החיים המקצועיים שלי לשלוש שנים, אז בינתיים אני לומדת בקורסים פרטיים. המצלמה היא כמו האהבה הראשונה שלי ותמיד אשמור לה אמונים, אבל גם בתיאטרון יש קסם. בדקות האחרונות של 'את שאהבה נפשי' אני מציצה לעבר האולם ובוחנת את הקהל, סופרת כמה אנשים מוחים את הדמעות וכמה מתאמצים לא לבכות. זה מרגש לראות את התגובות פנים מול פנים. בנוסף, אני מרגישה שהזוגיות שלי עם רן ביגרה אותי לפחות בעשר שנים. סוף־סוף אני יכולה לשחק דמות מאוהבת. עד שהתאהבתי שיחקתי אהבה בלי לדעת מה זה אומר. אבל עדיין לא חוויתי פרידה ושברון לב. חייבים לעבור גם את זה?"
