אמצע משחק.
ניסים ברדה מקבל כדור במרכז המגרש. כאילו על הימין שלו. מרים ראש, מסתכל. זה הבן אדם, אין פה טעויות. אמנם פחות שיער על הראש. אבל עם אותו שפם מלפני 40 שנה, כשתיקל במדי מכבי פתח־תקווה ונבחרת ישראל. היה מעיף יריבים לאוויר, בלי ששערה בשפם הייתה זזה לו.
אנחנו בגמר טורניר הכדורגל בהליכה. מעין כדורגל שאסור לרוץ בו. או להעיף יריבים לאוויר ועוד כל מיני מגבלות כאלה. על הדשא "אולד בויז מלאבס" נגד "רעננה ריינג'רס". שתי קבוצות שדרסו הבוקר יריבות בדרך למפגש המכריע. התוצאה 2:3 לרעננה, שניות נותרו, ואם לא תהיה דרמה, המלאבסים על שלל כוכבי העבר שלהם, יוכלו לשכוח מהגביע.
ברקע רעשי אוטובוס מהכביש הסמוך. ברדה עוד מסתכל. פעם, נגד ארגנטינה, יצא לו לשמור על מראדונה. אלוהי המשחק הבקיע אז רק גול אחד. האמת, קצת לא מזכיר את עצמו מאז, כאילו ברדה. בן 66, איזה שבוע ויום אחרי השיא, כמו שאר החבורה שפה. התנועות, המהירות. איך לומר, העסק קצת מקרטע. כאילו נתקע הממיר וצריך לדפוק מדי פעם כדי לשחרר.
ובכל זאת, לוהט כאן.
יעקב שיינר, שופט העבר המיתולוגי, בן 74, קצת מאבד את זה. "פטפטנים!", הוא נוזף בכחולים ובלבנים שנאבקים סביבו באמוק. ואז: "לא מוכן לשמוע עוד מילה", ואז: "הבא שמדבר עף". האמת, סתם מאיים. בדקתי, בכלל אין לו כרטיסים אדומים וצהובים. בגג יכול לשלוף רב־קו.
תראה מה עשו לו, תכף ברדה יצביע אל מנשה נוריאל, חבר לקבוצה שיציג חולצה קרועה וברך שכולה שפשופים וכאלה. "פעם אני הייתי עושה ככה לאחרים", נוריאל, קפטן מכבי פתח־תקווה במיל', ייזכר.
אבל עכשיו, כאמור, ברדה. והכדור. והשחקנים שמזדחלים סביבו. והאוטובוס ברקע. והפז"ם ממראדונה. והזמן שכאילו נעצר. ואז זורם לאחור, או לצדדים. ובום. תוך רבע שנייה זה קורה. הכדור שמגיח מהימנית של ברדה מפרפר בשמאל של הרשת. ליד שוער שמפרפר בדשא. 3:3, הולכים לפנדלים שיכריעו.
וכמו אז, בשפם לא זזה לו שערה.
גו סבא
תכף נחזור לדרמה בגמר אבל עכשיו קבלת פנים:
וולקאם טו קריית־אונו. לכאן, לטורניר הארצי של כדורגל הליכה, ראשון מסוגו בארץ, מתנקזים מקרי הקצה של הכדורגל הישראלי. פגועי המניסקוס והסחוס, אלה שספגו גליץ' בשרירי החשק, או שהפוך, פתאום באה להם הדודה ללבלוב על הדשא, גם אם אין היתכנות לקריירה מול 90 אלף איש באצטדיון וומבלי.
לאנשים האלה, אנשים יקרים, אמרו: עברתם את ה־60, אוהבים כדורגל? מגניב. לא יכולים או לא רוצים להתאמץ מדי? קודם תביאו חיבוק, עכשיו שימו לב: המצאנו לכם כדורגל שלא צריך לרוץ בו. גם לא לנגוח. גם לא לבעוט גבוה מדי. גולים, זה כן. מה אכפת לכם, תנסו. לא ילך, נחשוב על משהו אחר. לא יודע, נחליף את הכדור. נביא במקום מרובע. העיקר שנמשיך לשחק כדורגל כרגיל.
עכשיו נכון, מתבקשות פה דחקות. מה חדש, הכדורגלן הישראלי ממילא רק הולך, במקסימום נשען, או מה השלב הבא, כדורגל קפה ומאפה, כאלה. רק שכדאי לדעת שזה לא פטנט שלנו. עניין הכדורגל הליכה התחיל לפני עשור בערך באנגליה, זו שהמציאה את הכדורגל המקורי.
לפני כשנה הענף יובא לארץ. האחראי עומד פה. כיפה, משקפיים, חיוך של גול עם העקב. קוראים לו בני לסט, קפטן רעננה. הקבוצה שלו מסתדרת מהמם בלעדיו. איזה אחד, פיטר ברקלי, סקוטי במקור, בדיוק מגלגל לרשת. בקליל כזה. עושה 0:2. "דיס טים, קריית־אונו, נו סו סטורנג". לסט פותח על היריבה, ועל הדרך מתרץ למה הוא בחוץ עכשיו, כמחליף, "כשאתה קפטן, אתה צריך לפרגן לאחרים. חוץ מזה אני מזדקן, מחר אני אהיה בן 64".
פעם, עד לפני עשר שנים, הוא גר בגולדרס גרין שבצפון־מערב לונדון. חמישה ילדים, שבעה נכדים. כדורגל, ברור, כאילו חובבני ואז הוא עלה ארצה. אז גם נהיה לו בלגן. "שתי הברכיים שלי ריפלייסד", לסט טופח על הרגליים, "הסרג'נט אמר, לא לרוץ. שמעתי שיש משחק כזה באנגליה, ראיתי סרטונים ביוטיוב. וחשבתי, הייי, אני יכול לעשות את זה וגם יש הרבה מבוגרים שאוהבים כדורגל אבל לא יכולים מאוד. בגיל שלנו חשוב לחזור הביתה אין וואן פיס. זו הייתה ההתחלה. הקמתי קבוצה ברעננה. לאט־לאט זה גדל. אז נוספו קבוצות בפתח־תקווה, קריית־אונו, קריית־ביאליק".
מפה לשם, היום יש את הטורניר שמשתתפות בו שש קבוצות, בשיטת שני בתים. יש את רעננה, שמחוזקת בארבעה יוצאי אנגליה וסקוטלנד. ויש את לסט שחוץ מזה שהוא הקפטן והמייסד של רעננה, מתאמן במהלך השבוע גם בקריית־אונו ובפתח־תקווה. הברכיים עומדות בזה, אני שואל. "כמו איש חדש. בשבילי זה כל החיים", הוא משיב ואז קוראים לו. "אני אוהב לשחק כמו שאני אוהב לדבר", הוא מתנצל ורץ לדשא.
"גו סבא", איזו ילדה מחוץ לגדר צועקת.
החלומות של רמי
רמי שמיר עומד לצד קווי המגרש הסינתטי, משקיף. בעיניים שלו קרן אור שנשברת אל קשת מלאת צבעים והשלמה. גופו ארוך, דק, בגב החולצה שלו המספר 12. על הדשא הקבוצה שלו, קריית־אונו, בפיגור 1:0 מול קריית־ביאליק, נאבקת להעפיל לחצי הגמר.
קצת שונה ממה שקורה בלילה.
כשהעיניים שלו נעצמות, באים ניסים. העולם סביבו לובש צורה אחרת ושמיר נהיה שוב צעיר ובריא. הוא ממריא מהמיטה ומהסדינים בבית, אל מגרשים רחוקים. לבוש מדי משחק. סביבו כדורגלנים שהוא לא מכיר. אלה חלומות מעולים בסך הכל. כלומר הכי טובים שיש. מכדרר, בועט, מבקיע. בום, נהיה גיבור.
רק שעכשיו, במציאות, בטורניר כדורגל הליכה, משחק שלא נדרש בו יותר מדי, שמיר הוא מחליף. חמישה על הדשא והוא השישי. גם כשייכנס לכמה דקות, סביר שלא יבקיע היום, או אפילו סתם יבעט לשער. הוא חולה בפרקינסון. לפני ארבע שנים זה התחיל. מחלה עצובה. הנה, היד שלו רועדת. "אני חי עם זה, אבל מקבל את זה קשה". הוא גלוי לב, "באיזשהו מקום זו אכזבה. לא עשיתי רע בחיים. לא אכלתי שומנים וכאלה. פתאום דברים שיכולתי ורציתי אני לא יכול לעשות".
הכדורגל הוא גם מחלה. חשוכת ימים ולילות. הפרקינסון נח כשעוצמים עיניים, אבל הכדורגל מבעבע בחלומות. "אני רץ ומתאמץ", שמיר מתאר את התפאורה סביבו כשהוא נרדם והמגרש מופיע. "לפעמים לא מצליח להגיע לכדור, לפעמים תוקע גול. חולי פרקינסון זזים בזמן השינה. אם בגיל צעיר חלמתי בלי לזוז, עכשיו אני בועט באמת. לפעמים אשתי צועקת, 'רמי תתעורר, אתה בועט בי'".
שמיר מחייך. הוא בן 75, מיהוד. מגיל שש בעסקי הכדורגל, אוהד הפועל תל־אביב וארסנל. בשיאו בלם בנבחרת אוניברסיטת באר־שבע, עד גיל 35 שיחק כל שישי על כורכר. 40 שנה בלי כלום ואז, בשנה שעברה, אשתו הביאה לו מודעה: פותחים קבוצת כדורגל הליכה. "חשבתי שכבר נגמר לי הכדורגל", הוא מודה, "זה הדליק לי נורה".
כשבא לאימון הראשון נתקל בה, במציאות. בפער שבין הרצונות בראש לבין היכולות בגוף. זה היה קצת אכזרי. אולי אפילו יותר מקצת. "אתה מנסה לבעוט והרגל מגיעה ככה מידלדלת לכדור", הוא מדגים ואז נזכר. כשהיה בן 25 הוא בעט מחצי מגרש. הכדור חלף ליד הקורה. הוא זוכר את המהלך. לפעמים משחזר בראש. אלוהים אדירים, יש פה סבא ואצלו עוד חי כמעט גול מלפני 50 שנה.
מה זה אומר, אני שואל. "שמשהו דפוק פה", שמיר מקרב אל הראש יד שיש בה רעדה. מה דפוק, למה דפוק, אני מבטל. נלחם כאילו עליו ובעצם עלינו, שאר חולי הכדורגל שהיום, מחר, מתישהו, החיים יאטו להם. ירעדו להם. ואז: כדורגל בהליכה.
בינתיים קריית־אונו מפסידה. ואז השמש קצת יוצאת. משחקים מתחילים ונגמרים. שחקנים עולים לדשא ויורדים. מספר 12, אני עוקב, עומד בצד המגרש. עם יד רועדת וקשת בעיניים. מחכה לצ'אנס, שהקבוצה שלו תיקרא לו למשימה.
אולי, מי יודע, אלוהי הכדורגל יירד למטה. יום ולילה יישרו קו וחלומות של בן 75 יהפכו לגול. או לסתם בעיטה.
שובו של הקונקורד
ארבעה ימים קודם, המגרש ברחוב אמסטרדם בפתח־תקווה.
את רוני לוריה אני פוגש בנסיבות קצת מצערות. "שמעתי את הקחחחחחח", הוא משתטח על הדשא, מצביע על מפשעת שמאל, נותן אבחון: קרע בשריר. בדוק? אני מוודא. "אחרי 40 שנה בכדורגל, אני קצת מכיר את הגוף שלי", הוא נחרץ.
אנחנו באימון המסכם לקראת הטורניר של ה"אולד בויז מלאבס", קבוצה שהוקמה על ידי חלוץ העבר סימון דוידסון ומככבים בה שמות ענק מהכדורגל הישראלי של פעם. ניר לוין, אריה אלטר וצפונה. בגדול העניינים פה נרקיסים. "לא מספיק שאסור לרוץ, אתה גם תופס אותי", אלטר צועק לאיזה אחד שנתלה עליו. אלטר, תחבושות על הברכיים, היה שוער נבחרת ישראל, לקח אליפויות. פתאום פה הוא חלוץ. וואלה יופי.
על המגרש המאורך שכאן, כ־20 לבני שיער שפעם היו מטוסים ועכשיו כפופים לחוקי הפורמט והזמן. אלה שמאלצים אותם להאט. ללכת. גם לוריה היה פעם קונקורד, בימים של גולדה כראש ממשלה. הוא כיכב כבלם במכבי תל־אביב, בבית"ר ירושלים ובנבחרת ישראל. התקופה הזאת התפוגגה ואת רוב החברים שפה לא ראה כמה עשורים, עד הכדורגל הליכה ועכשיו זה כאילו תערובת כזה. "מרגש ועצוב", הוא עושה סדר בתחושות, "זה מזכיר את התקופה שבה שיחקתי ושהיום לא זוכרים. תשאל עליי פה, יגידו, 'זה היה תותח, אי־אפשר היה לעבור אותו'. אבל בחוץ אתה לא נחשב במירכאות. שיחקת בנבחרת ואתה בכלל לא בפה של האנשים. כאילו לא היו שחקנים פעם".
"חוץ מזה, כשאתה פה, אתה מבין איך עבר הזמן. הופה, אנחנו 70, עוד מעט בסוף, קו המטרה מה שנקרא. זה עצוב מאוד וכאן אתה חוזר לתקופות היפות שלך".
את החברים סביבו הוא יכול בקלות לסדר בטבלת אקסל לפי איברים תקולים. רצועות, מפרקים, שאסי. הרוב פה, לוריה מעריך, לא עם ברכיים מקוריות. רק שבאישונים שלו משתקפות דמויות אחרות. מולו רצים, לא צועדים, הכוכבים מפעם. זה היה חזק כמו קיר, זה מהיר, זה פה, ההוא שם, הוא מצביע ימינה שמאלה ואז מתעכב על אחד, דורון רבינזון, אגדת דשא פתח־תקוואית.
"דורון היה הכי בהכל. הכי דריבליסט, בעיטה הכי חזקה, קופץ הכי גבוה. רואה את המנורה פה? עד שם היה מנתר", הוא מצביע אל איזה עמוד, נשרים מקבלים שם פחד גבהים, "והוא גם היה העצלן הכי גדול".
"מספיק להגיד עצלן", רבינזון מתקן מהצד.
לוריה: "עצלן, עצלן. מכיר את החיה הזאת? תמיד היה מתחמק מאימוני כושר".
"חולה, פצוע. כל פעם מוצא תירוץ", רבינזון מאשר. כשהוא אומר את זה, כאילו בהכי טבעי שיש לו, הוא עומד לידנו עם ג'ינס וכפכפים. טוען שהוא לא יכול להשתתף כי מתח איזה משהו.
בכל אופן, כל שנייה ניגשים ללוריה. שים קרח, תנוח, רק בריאות והוא, עוד בשכיבה, צולל לזיכרונות. איך רובי ריבלין ואחיו אליעזר ז"ל, מקברניטי בית"ר ירושלים, קנו אותו בתחילת דרכו ב־70 אלף לירות; ואיך, כששיחק נגד הפועל תל־אביב, במדי מכבי פתח־תקווה, נתן כנקמה פצצה לאלי "קוקוס" כהן, הוא מדגים את האגרוף. "ברחתי לחדר הלבשה. התחילו מהומות. זיכרונות כמו ממלחמת השחרור", הבן אדם כולו ערגה. "פעם כניסה בשחקן הייתה כניסה. היית מרביץ מכות, הכל היה חופשי. לא היו מגיני עצם. היית יוצא ממשחק עם קרח על הגוף. היום אתה לא יכול לתת גליץ' לרגל".
היום גם אסור לרוץ וזה קצת עצוב. בעיקר בגלל ההסבר של לוריה. "כדורגל הליכה זה ברירת מחדל", הוא אומר, "זה כמו שאתה אוהב מישהי יפה גבוהה וזה, אבל אתה נמוך. אז יכול להיות שתצטרך להסתפק במישהי 1.58 מטר. אתה מבין? אותו דבר פה. הכדורגל זה מבפנים. אם אתה לא מסוגל, לפחות תיקח את מה שאתה כן יכול".
עוד מעט מישהו יושיט יד, יעזור ללוריה להתרומם על הרגליים. ואז, שעת ערב מאוחרת, הוא ימתין לבד בתחנה, יתפוס רכבת לנהריה, העיר שבה הוא גר. שלוש שעות הלוך, שלוש שעות חזור, בשביל רבע שעת משחק שבה קרע שריר.
לא בכל מה שאנחנו עושים יש היגיון.
אבל תכף, מבעד לחלון רכבת הזמן של לוריה, הנוף יתעוות וייטשטש. האדמה תרעד. ושיירי זיכרון וגעגוע ידהרו לידו במסילה. כשיגיע לנהריה הנער־כוכב מפעם יחזור להיות סבא בן 70 וחצי, עם כאב במפשעה.
שועטים בהליכה
בחזרה לטורניר.
יש פה כל מיני רגעים. מרגשים, מצחיקים, מה שתרצו. למשל כשכרמלה ידגר, בת 77, מקבלת צ'אנס לעלות לדשא. כלומר לעמוד בשער. זה קורה כשהקבוצה שלה, קריית־אונו, מובילה 0:5. 15 שניות על המגרש, טאח כדור מתגלגל לידה פנימה, 1:5 ואז שריקת הסיום. "מעולה, מעולה", מאמן קריית־אונו אמיר ויסמן, בתחילת שנות ה־20, מפרגן לה באקסטרים. "שיחקתי בלי אימון, בלי הכנה, בלי שום דבר ועם כל האריות שפה שנים", היא מסכמת את 15 שניות התהילה.
או כשאריה מידן, מספר תשע של קריית־ביאליק, מקבל כדור ככה על האמצע ואז דופק סללום. עוקף אחד על הימין, עוקץ אחר משמאל, מגלגל לפינה. מהלך לשלוח לסקאוטרים בדורטמונד. "מבצע סולו מטורף. הוא שעט קדימה", המאמן ניר קנורפל משחזר בהתלהבות את הגול מבחוץ ואז מתקן: "שעט בהליכה". אז מוסיף שהוא והחברים מקרית־ביאליק יצאו לפה במיניבוס בחמש וחצי בבוקר. "החבר'ה היו קצת עייפים בדרך אבל התרגשו. בכל זאת טורניר רשמי ראשון. עכשיו מדברים על לנסוע למשהו בינלאומי".
או כששיינר ואייל צור, שופטי העבר המיתולוגיים, עוצרים לרגע מהטורניר ונזכרים באירועים מכוננים מפעם. למשל כששיינר שפט את פלה ואת צרפת של פלאטיני; למשל "משחק השרוכים" המפורסם בין בית"ר ירושלים להפועל בית־שאן שצור שפט בו ("אני חושב שהכל שם היה בסדר"); למשל המשחק ההוא באשדוד שבדרך אליו צור קלט ששכח להביא נעליים ("זה כמו שחתן יבוא בלי חליפה", שיינר שהיה איתו במונית אומר); למשל הפעם ההיא שבה יו"ר מכבי תל־אביב, קברניט הצהובים, נכנס לחדר ההלבשה של השופטים, קלט את שיינר עם תחתונים אדומים והטיח בו: "אתה לא תשפוט פה".
בינתיים, על הדשא, הטורניר עומד להסתיים. "אולד בויז מלאבס" ו"רעננה ריינג'רס" ניגשות, כאמור, אל בעיטות ההכרעה. פנדלים זה בדרך כלל מ־11 מטר אבל פה זה פחות מחמישה מטרים. גם מותר לקחת תנופה של צעד או שניים, לא יותר. תכף שני הצדדים יבקיעו אחד ועוד אחד ואז רעננה תמצמץ ראשונה ותחטיא. ואז ברדה, ההוא עם השפם, ייגש לבעוט ובלי תנופה ינעץ את הכדורגל שמאלה; ואחריו נוריאל, זה עם השפשוף בברך, יסגור עניין.
ואז, אחרי הכיפים והחיבוקים וכל זה, ברדה ינסה להסביר את התחושה כשנותנים גול. כאילו בבתוכו של הגוף. האדרנלין; האמוציות; הצמרמורת שיש לו רק מלדבר על זה; הרגע שהוא מבחינתו פסגת העולם. פסגה שהיא לא פחות מרהיבה גם בגיל 66.
עד כאן סיפור על מהלכי חיים. שמכופפים, מקמטים, לוקחים סחוס מהברכיים ורק באהבות הגדולות שלנו, למשל בכדורגל, לא נוגעים. ואז באים ניסיונות היאחזות בימים שחלפו, ברגעים יפים. מצד אחד זה מלא השראה. לא לוותר לנסיבות. להילחם. לשחק כמו פעם. ומצד שני זה קצת כמו לרדוף אחרי צל מתעתע שמראה אותנו כשהיינו צעירים.
בסוף, היריב האמיתי של אלה שפה, של כולנו, לא עלה היום לדשא ולא לבש מדים. פס הוא לא יודע לתת. בכלל, הוא רמאי גדול. כולם פה הולכים והוא נותן ספרינט של החיים. ובכל זאת, לרגע, רק לרגע, אחרי שברדה כובש כמו פעם והאלופים מפתח־תקווה צועקים "האאאא", ועושים גל כזה קטן ומניפים גביע ונראים מאושרים, זה נראה כאילו הפעם זה קרה.
הזמן בצד של המפסידים.
