"מי אמר שכסף זו מילה גסה?"
יובל שרף החליטה שלא להסתפק יותר רק בהצלחתה כשחקנית, והפכה להיות גם יזמית. בראיון היא מספרת על הגמילה הקשה מעישון, על חלוקת התפקידים בינה לבין שלומי שבן בבית ועל הצורך שלה לשלוח לעצמה זר פרחים מדי שבוע. "משחק הוא התשוקה והגעגוע שלי, במקביל אני גם אשת עסקים שרוצה להשפיע על הציבור ולעשות כסף"
בשבת הקרובה היא תחגוג את יום הולדתה ה־37, וזה אומר ש"אני בהחלט נושקת ל־40, אבל עדיין לא שם", אומרת יובל שרף ומעפעפת בריסיה הבהירים. בשנה האחרונה היא נגמלה ממסקרה וריסיה נצבעים בשחור רק לצורך צילומים. "זה חלק מתהליך ההתנקות שאני עוברת. עם ריסים טבעיים אני מרגישה יותר חשופה".
על שולחן המרפסת כבר מונחות צלוחיות עם אגוזים ותמרים שהיא תנשנש במהלך השיחה. גם מאפרה ניצבת שם, אבל שרף ממהרת להבהיר שהיא משמשת רק את שלומי שבן, בעלה. גם מניקוטין היא נגמלה בשנה האחרונה. "אילו יזמתי פרידה דרמטית יש מצב שלא הייתי עומדת בה", היא מודה, "התחלתי לעשן בגיל 15 וכל חיי חשבתי שהסיגריה היא הבסטי שלי, זו שנותנת לי הזדמנות לקחת דקה לעצמי, לנשום ולהירגע".
אז מה קרה?
"חטפתי הצטננות רצינית, אולי זו הייתה קורונה, לא התחלתי את היום עם קפה שחור וסיגריה וכשהתחלתי להתאושש אמרתי 'חכי קצת, אולי תעשני אותה בעוד שעה? אולי תתאפקי עד הערב?' ובערב, כשלקחתי שאכטה, היא לא באה לי טוב, אז הקשבתי לגוף שלי. מיום ליום הרגשתי שהסיגריה כבר לא חברה שלי. לא רק שהיא לא עזרה לי להתרכז, היא לא איפשרה לי להיות בשום סיטואציה במאה אחוז. במהלך פגישת עבודה, או שהאצבעות שלי היו עסוקות בגלגול או שספרתי את השניות עד שאוכל לצאת לדקה; גם התלות שפיתחתי בעשן הרגישה לי מוגזמת ולא לעניין. התחלתי לשאול את עצמי אילו סיגריות חסרות לי, וכשהגעתי למסקנה שאני מתגעגעת רק לאלה שהדלקתי משיעמום, הבנתי שמלא אנשים משעממים אותי ושהעישון היה בשבילי דרך להישרדות חברתית. רק אז התחיל מסע הפרידה".
והוא היה קשה. "במשך שלושה חודשים בכיתי מלא. הסיגריות ניתקו אותי מהרגש וכשהתנקיתי מהן התחלתי להכיר את עצמי מחדש. בהריונות, כשהפסקתי לעשן, קינאתי נורא בכל מי שעישן לידי. עכשיו אני לא חווה קנאה, אלא הקלה. מדי פעם, כשבא לי לעשן, אני אומרת לעצמי 'חכי' ואחרי שלושים שניות החשק באמת עובר".
לא חששת שהגמילה מניקוטין תגרום לך להשמין?
"אני כבר לא בקטע של משקל. בתיכון ובשנות ה־20 המוקדמות שלי הייתי באובססיית משקל ונסחפתי להפרעות אכילה, הגעתי ל־44 ק"ג, אבל יצאתי מזה בזמן. מזמן".
זה אומר שיש לך כוח רצון אדיר.
"תלוי במה. אני מתמודדת עם הפרעת קשב וריכוז. כשהכרתי את שלומי נפעמתי מזה שהוא יכול לשבת שעות ולנגן ואילו אני לא מסוגלת לשבת שעה".
יובל הבן ויובל הבת
הם הכירו דקה אחרי שסיימה לשרת כמפיקה ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל והשתלבה בערוץ המוזיקה. "הלכתי לראיין מוזיקאים, נכנסתי לתעשייה, את שלומי דווקא לא ראיינתי אבל חברה שלי העריצה אותו. כשסיפרה לי ששלומי מופיע בזאפה עם ערן צור ואסף אמדורסקי, אירגנתי לנו כרטיסים. אני, בניגוד אליה, הערצתי את אמדורסקי, חשבתי שהוא נורא חתיך, אבל כשראיתי את שלומי על הפסנתר נכבשתי בקסמיו, אי־אפשר שלא, הוא וירטואוז, ואז הרמתי את הכפפה".
התחלת איתו?
"כן. לא הטריד אותי שהוא גדול ממני בתשע שנים. סבתא שלי נהגה לומר ש'בחיים יש שתי אפשרויות, כן ולא. אם יגידו לך 'כן' כל החיים שלך יכולים להשתנות, ואם יגידו לך 'לא', האגו שלך קצת ייפגע ואחרי כמה ימים זה יעבור'. שלחתי לו הודעה. 'אז מה העניינים?' אף אחד לא העלה בדעתו שנתחתן, כולם חשבו שזה רומן קצר. סיכמנו שאחרי עשר שנות נישואים נעשה טקס של חידוש נדרים. לא מזמן חגגנו עשור, אבל לא ממש חגגנו. למי יש זמן?"
הלו"ז שלה מתוקתק על הדקה. לגנוב אותה לשעתיים זו משימה כמעט בלתי אפשרית. "תמיד זה ככה", היא לא מתנצלת, "מפני שאני מנהלת שלוש קריירות במקביל. אני אמא לשני בנים: נורי (7, תלמיד כיתה א') ולוקא (3). אני לא מעמידה סירים לצהריים מפני שהם אוכלים במסגרות, אבל האופרציה של הבית והמשפחה מוטלת עליי. אני שמחה כששלומי מצליח לחזור הביתה לשלב של ארוחת הערב והמקלחות".
הבחירה בשמות של בניה לא הייתה מקרית וגם לא נבעה מעודף מקוריות. "בילדותי שנאתי את השם שלי", היא מספרת. "כעסתי על הוריי שנתנו לי שם של בן. תמיד היו בכיתה יובל הבן ויובל הבת. בגיל 12, כשעברנו לאבן יהודה, היכרתי עוד יובל, בתו של רון ארד שלמדה בשיכבה שלי, אבל נוכחותה לא הקלה עליי. המלחמה שלי נמשכה. גם רציתי לצבוע את השיער הג'ינג'י שלי לשחור, לא אהבתי להיות שונה, לא חשבתי שהשונות היא משהו טוב שמייחד אותי. רק בעשור האחרון הבנתי שלא לאהוב את שמי זה לא לאהוב את עצמי, ובשנה האחרונה עליתי עוד מדרגה בתהליך של אהבה עצמית וקבלה עצמית. הפסיכולוגים צודקים. הכל מתחיל משם".
אז מה מסתתר מאחורי השמות?
"בהריון הראשון, בארוחת שישי אצל הוריו של שלומי, שמעתי שלסבא שלו קראו נוריאל, ובקיצור נורי, וזה תפס אותי חזק. האור שלי. לא רצינו לפרסם את השם לפני הברית, לשלומי יש מלא אמונות תפלות, וכשגיא פינס הקדים אותנו והכריז על השם לקחתי את זה קשה. חיפשתי בבית את המצלמות של האח הגדול. בהריון השני הקראתי לנורי את 'ילדי בית העץ', יש שם כלבה ששמה לוקה, ונזכרתי שכשהייתי בת 15 בת דודה שלי אימצה כלב וקראה לו לוקה. כבר אז אמרתי לעצמי 'לוקה זה שם מגניב, אני אקרא ככה לבן שלי', ושכחתי מזה. גם את הבן השני הוצאנו מבית החולים ללא שם, וכששלומי צילצל אלי, בדרך להופעה, דיווחתי לו 'אני עם נורי ולוקה'. הייתי בטוחה שהוא יגיד 'מה פתאום לוקה? אנחנו לא באיטליה", אבל הוא אמר 'וואלה? מעניין'. כשהמשכתי להתלבט, מצאתי שהמשמעות של לוקה היא 'מביא האור' ומיד התחברתי מפני שהוא באמת הביא לי הרבה אור, בהריון איתו הייתי במקום נורא חשוך, דיכאון שהחמיר בעקבות כאבים גופניים שנגרמו מהתרחבות האגן, אבל כשחיפשנו את לוקה בגוגל מצאנו קישורים ללקויות שונות. הפתרון היה לוקא, באל"ף. מצד אחד זה מעצבן, הוא תמיד יצטרך לומר 'אני לוקא באל"ף', אבל מצד שני אלה האותיות של 'אלוק'. אני מאמינה שלכל אדם, בתוכו, יש חלק אלוה ממעל".
אמא עובדת
"מלכת היופי של ירושלים" עלתה בשבוע שעבר לנטפליקס ותיכף יתחילו צילומי העונה השנייה, ובין לבין היא עובדת על הרצאה ששמה "98 אחוז זה לא" שמשקפת מציאות נטולת זוהר ותהילה. "תודה לאל, אני שחקנית שעובדת", היא דופקת שלוש פעמים על השולחן, "אודישנים, צילומים, שיעורי ספורט, אנגלית וכל מה שצריך, ונמאס לי להרגיש שהאושר שלי תלוי בהחלטה של במאים, תסריטאים ומפיקים. הדיכאון שחוויתי במהלך ההריון השני נבע גם מהעובדה שהבטן אילצה אותי לוותר על שני תפקידים. המורים שלי בניסן נתיב לימדו אותנו ששחקנים חייבים להיות יצירתיים. התחלתי לכתוב סדרה ואפילו קיבלתי תקציב לפיתוח, וכשגם זה לא הצליח להמריא נכנסתי לתקופה אפלולית שיצאתי ממנה כשהחלטתי להוסיף לעצמי קריירה שלישית. יזמית".
ג'וק היזמות, לדבריה, קינן בה מאז ומתמיד. "בתיכון המצאתי את 'חזיפוקט', חזייה עם כיס שבו מאחסנים כסף, וחברים שלי זוכרים שהרבה לפני ש'גט טקסי' הומצא, יצאנו מהופעה ואמרתי שזה לא הגיוני לצלצל לתחנת מוניות במקום להזמין בסמס, אבל עם הזמן הצד הזה נדחק. כשהבנתי שאני לא מוכנה להיות תלויה באחרים, החלטתי להקים מותג לנשים, ליצור עבורן בית שבו הן יקבלו מענה מקצועי ואמין בכל התחומים, מבעיות שינה ועד הכנה רגשית ללידה. לתת להן את מה שלי לא היה. הטראומה שחוויתי בהריון שינתה את חיי, העצימה אותי, ורציתי שהיא תשנה גם את חייהם של אחרים".
היא והשותף שלה, אודי דגן, ממנכ"לים יחד את "גרופ האג", פלטפורמה שמחברת בין הורים למומחים, וחלוקת התפקידים ביניהם ברורה: שרף אחראית על התוכן והמרקטינג והוא על הטכנולוגיה והצד הכלכלי. "גדלנו והתרחבנו", היא זוקפת את צווארה. "היום יש לנו 100 אנשי מקצוע, 50 חברות הייטק שמספקות לעובדים שלהן את המנוי אצלנו וכבר צברנו מעל 250 אלף דקות ייעוץ. כשנכנס אודישן אני נעלמת לארבע שעות, וכשיש חודש צילומים אני עובדת בשלט רחוק. משחק הוא התשוקה והגעגוע שלי, ובמקביל אני גם אשת עסקים שרוצה להשפיע על הציבור ולעשות כסף. מי אמר שכסף הוא מילה גסה?"
מי?
"גדלתי בבית צנוע, פשוט ובסיסי, מעמד ביניים קלאסי, אמא שלי קיבוצניקית ואבא שלי עורך דין. כשסיפרתי להם שאני רוצה לעשות כסף הם שאלו אותי 'למה' במובן של 'זה הדבר הכי חשוב לך בחיים?' ברור שכסף זה לא הכל וגם לא העיקר, במשך שנים גרתי בקופסאות גפרורים וגם היום אנחנו בדירה שכורה, אבל אני רוצה לאפשר לילדים שלי חוגים ואת כל מה שישמח אותם וזאת לא בושה. אנחנו צריכים להתגאות בזה שאנחנו יכולים ליצור משהו שאנחנו אוהבים ולהתפרנס ממנו בכבוד. ואני מכוונת בעיקר לנשים.
"לא יהיה שינוי משמעותי במעמד שלנו לפני שנתחיל לדבר על כסף, קודם בינינו ואחר כך מול הגברים. מילה קוניס וגווינת פלטרו יצאו לאחרונה במסר חדש להעצמת נשים – לאמץ את הקריפטו, שבעזרתו נשים יכולות לתקן חוסרי שיוויון מגדריים ולעצב את הדור הבא של האינטרנט שבו כרגע הגברים מכתיבים את הכללים. אני מדברת על כסף עם החברות הטובות שלי, אניה בוקשטיין וקרן מור".
שאותה היכרת ב"קופה ראשית".
"לא, לקרן ולי יש קילומטראז'. לפני שנים קנינו יחד את הזכויות למחזה הבריטי 'רילוקיישן' והעלינו אותו לבד. גם זו יזמות נשית. ברור שקרן צריכה להרוויח הרבה יותר ממני, בואי, קרן היא קרן, אבל הסכום הנאה שהיא תקבל נותן פרופורציות לגבי כמה לדרוש או לבקש. השיח על כסף צריך להיות פתוח בין שחקניות, לא כזה שמתנהל בלחישות וברמזים".
עם חברתה בוקשטיין וחברה נוספת, נלי תגר, היא יצאה לטיול בן ארבעה ימים במרוקו ("בתור השגרירות של איב סאן לורן, אני גם הפרזנטורית של קניוני עופר") ואחריו תטוס למינכן, לפרמיירה של סרט גרמני שצילמה, ויש עוד דברים על הפרק. "אין לי שום רגשות אשמה לגבי הילדים, אפילו לא טיפה. הם יודעים מגיל אפס שאמא שלהם עובדת ועצמאית. אני מחנכת אותם לזה. בנוסף, יש לי מזל. לא כולם זכו בנס של סבתא וסבא. הוריי מאוד מעורבים, כל יום חמישי הילדים ישנם אצלם, באבן יהודה. בשבילם, סבתא וסבא הם עוד בית של אהבה ותמיכה וזה מחזק את הביטחון העצמי שלהם. אצל הוריו של שלומי אנחנו אוכלים בשישי בערב ולפעמים הילדים מבקשים להישאר. בכיף. ברור שיש גם רשימה של בייביסטריות, אבל אין מצב שהייתי שורדת ללא עזרת המשפחה".
דפיקה קלה בדלת. שליח עם זר פרחים והלב שלי מתרחב, משלומי שלה? לרגל יום הולדתה? "לא, כל יום ראשון אני שולחת זר לעצמי", שרף מתענגת על הניחוח. "עשיתי סידור עם המוכרת, היא זו שבוחרת את הפרחים שיביאו לנו שבוע טוב, אמן".
לפנייה לכתב/ת 
