מה בדיוק חוגגים פה?

זוהי פנייה לכל הפוליטיקאים שהתפייטו אתמול על עירנו המשוחררת, הנה מבחן אומץ פשוט לכל אלה שהכריזו על עצמם שהם־הם הכינור מהשיר של נעמי שמר: בואו ונראה אתכם צועדים לבד, ביום רגיל, היום למשל, במסלול של הצנחנים משחררי ירושלים, מאוגוסטה ויקטוריה, דרך שער האריות ועד להר הבית. אף אחד מכם הרי לא היה מעז לעשות זאת. אין כמעט יהודי בעולם שמעז. הליכה במסלול הזה עם דגל ישראל היא כבר התאבדות ודאית. האמת הזאת חייבת להיאמר: ירושלים לא באמת מאוחדת, והיחידים שחוגגים את איחודה החלקי הם חובשי הכיפות הסרוגות.

אז מה מהותו של מצעד הריקודגלים? מה הקטע של צעדת כמה עשרות אלפי אנשים נושאי דגלים שצועקים בגרון ניחר שירי אהבה לירושלים, כשבעצם אין שום זמן אחר שאפשר היה לערוך בו מצעד כזה? כשבפועל העיר מחולקת וקרועה, כשכל תושביה היהודים יודעים בדיוק איפה הגבול שממנו והלאה לא הולכים לבד, שמעבר לו, גם בתוך הרכב, נכנסים לדריכות.

לכאורה, אירוע הגאווה הלאומי הזה לא שווה דבר. הרי כבר אתמול בלילה, רגע אחרי שהדגלים קופלו, איש לא היה מעלה על דעתו לעשות לבד מצעד דומה. ובכל זאת, המצעד הזה, וזהותם של המשתתפים בו, ראויים לרגע של מחשבה.

צריך להפסיק לשקר לעצמנו. אין ריבונות בירושלים בעידן נפתלי בנט. לא הייתה ריבונות כזו גם לא אצל נתניהו, אולמרט, ברק, שרון וכל קודמיהם. בגלל מנהיגים שלא העזו לקבל החלטות ירושלים מעולם לא אוחדה. דקות ספורות אחרי שחרור הר הבית העניק משה דיין את המפתחות לוואקף. מדיין ועד בנט אנחנו רכים מדי, וזו לא השפה שראוי לדבר בה במזרח התיכון. מעולם ישראל לא נכנסה באמת לירושלים, לא העמידה בפני מאות אלפי תושביה הערבים את הבחירה החדה והברורה: האם אתם חפצים בקדמה האדירה שהבאנו איתנו ולנוע אל עבר חיים אישיים נפלאים, או שמעדיפים להתעסק בצד הלאומני ולחיות כפי שחיים אחיכם תחת השלטון ההאשמי בירדן?

מה שקורה בפועל הוא שהמזרח־ירושלמים אוחזים את המקל משני קצותיו, נהנים מקדמתנו ומנצלים אותה נגדנו. את חופש הביטוי, המידע והתנועה שאין כמותם בשום מדינה ערבית הם לוקחים לעצמם, ומנצלים זאת כדי להסית, להתפרע ולשלוט על מחצית העיר. כרגע יום ירושלים והמצעד המרכזי שלו ראויים להתקיים ולו כתזכורת למה שצריך היה להיות. אם לא נתעשת בקרוב, אפשר יהיה להפסיק לנסות לעטות על עצמנו מסכה חגיגית. זה סתם יקר ומסוכן.

ועל הדרך ראוי לחדד גם מי הם החוגגים הבלעדיים את שחרורה של העיר: 99% מהרוקדים אתמול את איחוד ירושלים היו חובשי כיפות סרוגות. חרדים נהנים מהיכולת להגיע בשבתות ובחגים אל הכותל, חילונים רבים חוגגים בו בר־מצווה, אבל היחידים משום מה, היחידים שרואים בו יום מיוחד, הם בני הציונות הדתית.

מה אפשר לעשות אחרת? להכריז על יום ירושלים כיום שבתון כללי, בדיוק כמו יום העצמאות, שעם השנים איגד סביבו מנהגים שונים - אחד חוגג בהופעות של כוכבי רוק ישראלי ברחבת העירייה, אחר משתתף בתפילה חגיגית בבית הכנסת, וכולם עושים על האש. אם יום העצמאות לא היה יום שבתון, גם הוא היה עובר ליד רבים מאיתנו בלי שום יחס ממשי. מאידך, מה יקרה אם מערכת החינוך תבטל למשל את יום החופשה בל"ג בעומר, ובמקומו כל ילדי ישראל יהיו בחופש ביום ירושלים? לצידם, כל מקומות העבודה הלא חיוניים יושבתו באותו יום ומשהו יאלץ את כל אזרחי ישראל לחשוב מחדש על היחסים שהם מנהלים עם העיר המורכבת הזאת. אחד יחליט להתעטף בדגל ולחצות איתו את שער שכם, אחר יישאר בעיר שלו ובגלל החופש יהיה חייב לעשות משהו. זה כבר יגרום לכולנו להתחיל לנוע עם הלב לכיוון ירושלים.