"לא רציתי ללדת ביום השנה של עידו, אבל אז התחילו הצירים. כאילו עידו ואלוהים מסתלבטים עליי"

ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל, בהר הרצל, בעודה מניחה את הזר העטוף בשחור של נפגעי הטרור והאיבה, הרגישה שני אביגל את הדקירה הראשונה בשיפולי הבטן ומבטה הוזנק, בבת אחת, אל השמיים. "וואי, דודק'ה, איך תיזמנת את זה", היא אמרה לבנה, עידו אביגל, בן חמש לנצח, שנהרג לפני כשנה בשדרות מפגיעת רסיס רקטה ששוגרה מעזה וחדר את חלון הממ"ד. "רק אתה יכול לעשות את זה כל כך מדויק".

מהרגע שגילתה שהיא בהיריון, אביגל התפללה רק לדבר אחד – עובר בריא. “החיים נתנו לי פרופורציות חדשות ודברים שהעסיקו אותי בעבר, כמו מין העובר, הפכו לשוליים. ובכל מקרה, הייתי בטוחה שיש לי בן".

בטוחה?

"ממש. אסף, בעלי, ואני החלטנו לשמור את ההיריון בסוד עד לסוף השליש הראשון. בשני ההריונות הקודמים מיהרנו לשתף את המשפחה, והפעם הרגשנו שכדאי להיזהר מתקוות. תהל (בתם בת השמונה - ס”ש) הייתה היחידה שידעה. היא זו שלחצה עליי להרות. שלושתנו שמרנו את הסוד במשך כמה ימים, עד שאחותי עדי סיפרה לי שעידו בא אליה בחלום. כשביקשה ממנו להישאר, עידו אמר לה, 'אני צריך לבקר את אח שלי'. רק אז בישרנו למשפחה. כשסיימתי להתפלל לעובר בריא ושלם, ביקשתי לבחור את תאריך הלידה".

בקשה שאפתנית.

"למה? כיוון שטופלתי במחלקה להיריון בסיכון גבוה בתל השומר והייתי מיועדת לניתוח קיסרי, הציעו לי לבחור את תאריך הלידה בין השבוע ה־38 ל־39 ובחרתי. לא רציתי ללדת ב־4 במאי, יום הזיכרון לחללי צה"ל שבו נציין גם את יום השנה של עידו לפי התאריך העברי, ומאוד לא רציתי ללדת ב־12 במאי, שהוא יום האזכרה של עידו לפי התאריך הלועזי ויום השנה למבצע שומר החומות. רציתי שהילד הזה", עיניה נודדות אל אוֹרי בן החודש, "יגיע לעולם כשהוא נקי, בלי משקולות על הכתפיים".

טוב, אלו לא בקשות מוגזמות.

"נכון, אבל כנראה לעידו היו תוכניות אחרות. אורי נולד למשפחה שכולה ומגיל אפס הוא יכיר את עידו, אחיו הגדול, שבדמיוני אני רואה אותו מסתלבט למעלה עם אלוהים וצוחק עליי. עידו היה סתלבטן".

בואי נחזור לרגע ההוא, שבו פוקד אותך התמהיל של חיים ומוות. הר הרצל, טקס ממלכתי - וצירי לידה.

"אני ישר אומרת לעצמי, 'לא, זה לא אמיתי'. ושולחת את אסף, שהקפיד על אמירת קדיש בשנת האבל, לומר קדיש בפעם האחרונה. והדקירות לא עוברות, וזה כואב, ואני ממשיכה לעמוד שם, אסופה ומחייכת. זה לא שאני לא בוכה, אני בוכה מלא, אבל אף אחד לא יראה אותי עם דמעות. זו הדרך שלי לשמור על הפירור האחרון מהפרטיות שהופקעה ממני בניגוד לרצוני והפכה אותי, בעל כורחי, לדמות ציבורית וחשופה. בדרך הביתה, לכפר אחים, הסתכלתי על השעון: צירים כל 12 דקות. אמרתי לאסף, 'אני עוד לא בטוחה, אבל כדאי לארגן את התיק'. בדרך לתל השומר הצירים כבר היו תכופים, כל ארבע דקות. הרופאה שלי, ד"ר קרן אופיר, הגיעה מביתה, הכינו אותי לניתוח, ואחרי כמה דקות הוא כבר נולד".

את מאמינה בגלגול נשמות?

"אני משתדלת שלא לעסוק בשאלה הזאת כמו בשאלות אחרות שאין עליהן תשובות חד־משמעיות. גם את השאלה, 'למה זה קרה דווקא לי' אני הודפת, מפני שאני לא מאחלת לאף אמא בעולם לאבד ילד. אחרי הלידה אסף שאל אותי, 'את מבינה מתי תהיה הברית?' ושוב הרמתי את העיניים למעלה. אני מאמינה שעידו תיכנן את זה מפני שהוא רצה להגיד לי, 'אמא, תתרכזי בחיים'. ואני מתרכזת".

אי־אפשר שלא. אורי הקטנטן ("גם עידו נולד קטן, רק תהל נולדה יותר משלושה ק"ג") בעל פלומת השיער השחורה ("כל ילדיי נולדו עם הרבה שיער") משרה שלווה על הבית השכור שאליו עקרה המשפחה כחצי שנה אחרי שעידו הפך לסמל של מבצע שומר החומות ("אני קוראת לזה 'המקרה' מפני שאני לא רוצה לבוא חשבון עם אלוהים או עם הגורל") והאם הטרייה, שצלקת ארוכה בולטת בשולי צווארה מאותו היום, פוקדת על עצמה להימנע מהשוואות.

"אף ילד לא יכול להיות במקום עידו, לא יהיה עוד עידו, יש בנוסף", היא אומרת ונושמת את הגור שמתערסל בחיקה. "אסף ואני ההורים של שלושתם, וזה טבעי שיש דמיון חיצוני ביניהם, אבל עידו תמיד יהיה עידו שכל ערב נרדם עם 'אלוף העולם' של חנן בן ארי. שעה וחצי בריפיט. בזמן שתהל ביקשה לשמוע את 'רסיסים' של רביב כנר, שאחרי המקרה קיבל משמעות אחרת. שורה כמו 'כמה שאני לא כיסיתי זה נכנס לי בתריסים' נשמעת עכשיו כמו סוג של נבואה. ולעידו, כמוני, היה חוש הומור. זה גם מה שהחזיק אותי ברגעים הקשים ביותר".

כמו?

"בממ"ד, כשהרמתי את עידו, ראיתי שהפה שלו מלא בדם. ישר הבנתי שהוא מת, משהו במבט שלו היה אחר, לא מתבונן, הרגשתי שהוא כבר לא נושם, אבל לא ויתרתי. רצתי איתו לשכנים, לבקש עזרה. הם לא שמעו שאני דופקת להם בדלת מפני שהיו בממ"ד ואני, שכבר התחלתי להסתחרר, התיישבתי איתו על הרצפה והסתכלתי על הבטן שלו, הפתוחה ואמרתי לעצמי שב'אנטומיה של גריי' לא המציאו כלום. ככה זה באמת נראה. חוש ההומור שמר עליי גם כשהעבירו אותי מאמבולנס ממוגן לאמבולנס רגיל עם אורות בתקרה. אמרתי לעצמי, 'וואי, שני, שידרגו אותך להילטון' ונשארתי ערה כי הבנתי שאם אאבד את ההכרה אאבד את הסיכוי לשרוד".

אז עידו ירש את חוש ההומור ממך.

"ממני, מאבא שלו... מה זה משנה. הבית שלנו היה מלא בצחוק. כשתהל ועידו רבו ביניהם והתווכחו על מי יהיה הראשון שידבר, ביקשתי מהם לעמוד זה מול זה, להחזיק ידיים ולא לצחוק. אמרתי להם, 'הראשון שיצליח להחזיק מעמד בלי לצחוק יהיה הראשון שידבר' וכולנו התגלגלנו מצחוק והריב נשכח. עידו היה שנון ומצחיק והוא גם אמר דברים נורא חכמים. פעם, למשל, אספתי מהגן אותו ואת נועם, בן דודו שגדול ממנו בחצי שנה. עידו סיפר לי שהיה לו חלום רע על שרדר, הרשע מ'צבי הנינג'ה', וכשנועם שאל אותו מה קרה הוא אמר, 'אם אספר לך אתה בטח תצחק עליי, כולם צוחקים על החלומות הרעים של ילדים קטנים, אז כשתגדל אני אספר לך'. איזו דרך מקורית להיחלץ מהפלונטר. נשארו לנו המון סרטונים של עידו מפני שנפעמתי מההברקות שלו. כשלא התחשק לו להיכנס למקלחת הוא המציא את משחק ההפכים, 'אמא, תגידי לי שאת לא מסכימה שאכנס למקלחת, וכשתראי אותי נכנס תהיי מופתעת'. זה היה השלב הראשון. אחריו בא, 'אמא, תגידי לי שאת לא מסכימה שאפתח את המים'. ככה הוא לימד אותי לגשת אליו בדרך שלו".

“נפעמתי מההברקות שלו". שני עם עידו | צילום: מהאלבום המשפחתי

× × ×

לא במקרה בחרו ההורים לחרוט על המצבה את המשפט "ילד של אהבה", והדפיסו את החיוך של בנם פלוס הפסוק, "ואהבת לרעך כמוך גם אם הוא לא כמוך" על 800 ספסלי חברות שהוצבו ברחבי הארץ ועל אלפי מדבקות שהופצו גם מעבר לים. אבל אביגל (36), עובדת סוציאלית בשירות בתי הסוהר, לא מעיזה לזקוף את אהבת הנתינה לזכותה. "תהל ועידו ראו בבית את מה שזכיתי לראות בבית הוריי, בקרית־גת. גדלתי על עזרה לזולת", היא מספרת. "בגיל 16 הצטרפתי ל'אחריי', קורס הכנה לצבא, שממנו יצאנו להמון התנדבויות. כשהחלטתי לדחות את הגיוס בשנה לטובת שנת שירות, אמא שלי התנגדה וטענה שאני לא יכולה לתקן ולשנות את העולם. כבר אז חשבתי: 'נכון, אני יכולה לשנות רק את הסביבה שלי, אבל אם ערך הנתינה יופץ והסביבה שלי תתרחב נוכל ליצור מעגל נתינה מאוד גדול'. בצבא, כמפקדת על חיילי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) הפכתי עולמות בשביל חייל שבביתו אין מקרר, ובחופשת השחרור חיפשתי מקום להתנדב".

צילום: גדי קבלו

ומצאת?

"מה, חסר? השתבצתי בעמותה שחילקה אוכל בשש בבוקר בקרית־גת ובסביבה. יש משפחות שכבר 16 שנה אני מביאה להן מזון לחג. תהל ועידו באו איתי לחלק ארוחות וגם ילקוטים לכיתה א’. לפני אחד בספטמבר שולחן האוכל שלנו התמלא במכשירי כתיבה וקלמרים ואמרתי לילדים, 'זה לא בשבילכם, קניתי את זה לאחרים'. זה חילחל למודעות שלהם ועיצב את האישיות שלהם".

כשהמריאה לטיול שחרור בדרום אמריקה היא הטילה על אמה את משימת הרישום להשכלה גבוהה במכללה האקדמית באשקלון. "רציתי ללמוד פסיכודרמה, וכשהתברר שזה רק לתואר שני אמא שלי רשמה אותי לעבודה סוציאלית. באתי והתאהבתי. זה לא מקצוע מהראש, אלא מהלב ומהבטן. בטח שלא בשביל כסף. זו שליחות. דקה אחרי סוף התואר התגייסתי לשב"ס. אדם נורמטיבי שומע את המילה 'אסיר' ונרתע, או שואל אם אני לא פוחדת לשבת איתו במשרד, אבל בעיניי, אדם הוא כמו בצל. את מקלפת בזהירות ולאט, שכבה אחר שכבה, ובסוף מגיעה לילד בן הארבע שרק רצה שמישהו יראה אותו. אסיר מסוים שאיתו עבדתי על תהליך ההכנה לשחרור, סיפר לי: 'הכנתי רשימה של 300 בתים שאני יכול לפרוץ אליהם בקלות ולהחזיר את החובות, אבל ככל שהתקדמנו בעבודה המשותפת הבנתי שאפשר גם אחרת וקרעתי את הדפים'. זה לא חארטה. זה סיפוק שאין לו שיעור".

אבל עבודתה בבית הסוהר דקל בבאר־שבע ובבית המעצר שקמה באשקלון, כמו עבודתו של בעלה אסף (36), ההייטקיסט - תבעו מחיר. "הכרנו ב'אחריי', התנדבנו יחד, שנינו חשבנו שלא נחזיק מעמד כזוג מפני שאנחנו שונים מאוד זה מזו, אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה שהשונות היא האיזון, הדבק שמחבר בינינו. כשהתחתנו, אסף ואני דיברנו על חמישה ילדים שלנו ועוד אחד שנאמץ. תהל נולדה כשגרנו בקריית־גת, ליד הוריי, וכשעידו היה בן חצי שנה עברנו לשדרות, לבניין מול זה של עדי, אחותי, מורה במקצועה. גם הוראה היא שליחות, ייעוד ואתגר. הילדים שלה בגיל של ילדיי ורציתי שהם יגדלו יחד. עם הזמן, העבודות של אסף ושלי הפכו לקריירות שנגסו בחלקים גדולים מחיינו הפרטיים, היינו אנשי קריירה שמגדלים ילדים. דיברנו הרבה על ההיפוך הזה, חשבנו איך אפשר לצאת מהמרוץ או לפחות להאט קצת את הקצב".

היא לוקחת נשימה עמוקה ומביטה אל אורי ששוכב בעריסה. "ברור שלא העלינו בדעתנו שיקרה מה שקרה, ושהוא יהיה זה שישנה את אורח החיים שלנו. היום, אסף ואני הורים שגם מנהלים קריירה, אבל לומר שרגשות האשמה נעלמו? הם יהיו איתנו לעולם. חצי שנה לפני שזה קרה עבדתי במשמרת ערב, הגעתי הביתה מאוחר, עידו כבר ישן ואסף סיפר לי שהיה ביניהם משהו. עידו אמר לאבא שלו, 'אני רוצה שתשחק איתי' ואסף ענה, 'יש לי פגישה בזום, נשחק אחר כך'. עידו אמר לו, 'אתה תצטער על זה כל החיים' ויצא מהחדר. זה פצע בנשמה.

"שלושה חודשים לפני שזה קרה יצאתי לקורס קצינים וחזרתי הביתה רק בסופי שבוע. באחת השבתות, בדיוק כשהייתי עסוקה בכתיבת נייר עמדה, עידו ביקש שארד איתו לגן השעשועים. אז הורדתי את העבודה לסלולרי, לנייד, וירדתי איתו לגן. כשעידו ישב על הנדנדה הוא שאל אותי, 'אמא, את מי את אוהבת יותר - אותי או את הקורס?' נדהמתי. אמרתי לו, 'דודק'ה, ברור שאני אוהבת אותך יותר מאשר את הקורס' ועידו, עם העיניים הגדולות שלו, עיפעף בריסים ואמר, 'גם כשאת בבית את בקורס'. בשלושת החודשים של הקורס אסף היה אבא במשרה מלאה, בגלל הקורונה הוא עבד מהבית, מחדר השינה, ואחרי המקרה אסף אמר, 'איזה מזל שהיו לי את שלושת החודשים האלה לנשנש את עידו'. עכשיו אנחנו קוראים לזה 'צוואה הורית'. הדפסנו מדבקות עם הכיתוב, 'אבא, די עם המסכים, בוא נשחק יחד', ציטוט מדויק של מה שעידו אמר לאסף וזה מה שאסף אמר בהספד: 'צאו מהמסכים, תשקיעו בילדים, זה זמן שלא יחזור'. בשבילנו זה כבר מאוחר".

אורי מגרגר מהעריסה, אולי הוא מבקש למחות על המילים האחרונות שאמרה אמו. "נכון", היא מתעשתת. "לא מאוחר. אנחנו הורים שגם מנהלים קריירות ולמדתי להבין שאין סתירה. את יכולה להפגין חריצות בעבודה ולהביא תוצאות גבוהות גם כשהמשפחה שלך עומדת במקום הראשון. זה דורש יותר מאמץ ויותר התכווננות, אבל זה אפשרי".

× × ×

את חמש שנותיהם בשדרות היא צובעת בגוונים בהירים. "היה לנו קשה מאוד לעזוב את שדרות מפני שיש בה משהו חם וקהילתי. הדלתות של הדירות תמיד פתוחות, ילדים נכנסים ויוצאים, כשמודיעים בטלוויזיה על התחממות את שומעת, בבת אחת, את החלונות של כל הממ"דים נסגרים, אחרי ‘צבע אדום’ התושבים שולחים הודעות ועדכונים, משפחה. אמיתי. אבל במסגרת 'הצוואה הלאומית' אנחנו רוצים להסביר לכל העולם מה זה לחיות תחת קסאמים. עידו טען שהוא שונא את הצבע האדום ותהל הסבירה לו שהיא דווקא אוהבת אותו מפני שהוא מזהיר אותנו מפני הקסאמים. הממ"ד שלנו היה בחדר הילדים ומילאתי את הארון במתנות בצבע אדום כדי שהילדים יתרכזו בהן ויחשבו פחות על המטח. כשהיה צבע אדום מוקדם בבוקר צחקתי עם הילדים על האנשים המבולבלים שלא מצליחים לקום בזמן ושבשבילם זה כמו שעון מעורר. למזלנו, אף אזעקה לא תפסה אותנו מחוץ לבית, וכשתהל ועידו שאלו אותי איך אפשר להגיע ב־15 שניות מהרכב לממ"ד הוכחתי להם שזה אפשרי. ספרתי עד 15 לאט־לאט־לאט".

הממ"ד שנפגע | צילום: שאול גולן

מה הרגשת השבוע, כשמצעד הדגלים בירושלים הציף חשש להסלמה ואולי אפילו לעוד מבצע?

"לא חשבתי על עצמי, אנחנו כבר גרים מחוץ לטווח הקסאמים, אבל כשהתחילו לדבר על הדריכות בצה"ל ועל הכוננות הגבוהה של מערכת הביטחון, הרגשתי צורך לכתוב פוסט על הדריכות של תושבי שדרות שלא מקבלת מספיק תהודה בתקשורת. אף אחד לא מדבר על ההתלבטויות של תושבי העוטף. האם להישאר בבית או להצפין? האם להכין תיק או להמתין? האם לשלוח את הילדים לבית הספר או להישאר איתם בבית? ואם נמתין בבית, האם מחר או בשבוע הבא נוכל לצאת? חוסר הוודאות שוב עמד באוויר והרגשתי שחוסר הביטחון שוב מתחיל להשתלט. בדיוק לפני שנה גם אני התחבטתי בשאלות האלה. בדיוק לפני שנה עשיתי הערכת סיכונים והבנתי שהסיכון שלי להיפגע בזמן שאהיה ברכב, בדרך למקום בטוח ומרוחק, גדול מהסיכון להישאר בקרבת הממ"ד. לפחות חשבתי שהבנתי. הפסדתי במערכה בגלל הנחות שגויות. בהערכת הסיכונים שעשיתי לא נלקחה בחשבון האפשרות שהממ"ד הוא לא מקום מוגן".

מתוך ההנחה השגויה הזו, משפט אחד שאמרה אז לילדיה ממשיך לייסר אותה. "יכול להיות שהיום כבר לא משתמשים בו, אבל עד לפני שנה כולנו חזרנו על המוטו שלמדנו ב'מרכז חוסן' במיוחד בערב, כשהחרדות עולות: 'אנחנו במקום בטוח ומוגן, בממ"ד לא יקרה לנו כלום, אפשר ללכת לישון'. אחרי שקרה מה שקרה אמרתי לתהל, 'אני מתנצלת ששיקרתי לך, לא ידעתי שזה שקר' והיא אמרה, 'בסדר, זה לא שקר, את לא ידעת'. הלוואי שיכולתי לבקש סליחה גם מעידו".

כל ערב, לפני השינה, היה להם טקס. "ציירתי טבלה של מצוות ומעשים טובים, כמו הכנסת אורחים וכיבוד הורים, ושאלתי את הילדים במה מכל מה שעשו במשך היום הם מתגאים. תהל סיפרה שהיא הצליחה לסיים את הפאזל הגדול למרות שהיה לה קשה, ועידו תמיד אמר, 'אני גאה באהבת לרעך כמוך, חלקתי את הצעצועים שלי עם נועם'. אין לי מושג איך הפתגם הזה, 'ואהבת לרעך כמוך' הופנם בראשו בצורה כל כך עמוקה. לפעמים הוא היה אומר את זה בצחוק. 'תהל, תעשי לי 'ואהבת' ותביאי לי את השלט'.

"יותר מ־800 ספסלי 'ואהבת' הוקמו בבתי ספר יסודיים, פארקים ציבוריים ובתי חולים וכבר יש סנוניות של ספסלי חברות בלוס־אנג'לס, ניו־ג'רזי ואקוודור. כל ספסל כזה הוא לא אנדרטה, אלא כלי תקשורתי וטיפולי ממדרגה ראשונה. ילדים שמתמודדים עם חרם או עם קשיים חברתיים אחרים מתיישבים עליהם ומאותתים את בדידותם. עד אמצע ההיריון נסעתי ברחבי הארץ לכל מקום שבו הוצב ספסל חברות כזה ואני מרגישה שהשינוי החברתי באמת מתרחש. העובדה שהשם של עידו מוביל אותו נותן משמעות גדולה להיעדרו".

× × ×

היום שבו הכתה בהם הטרגדיה התחיל כיום שגרתי. "היינו אצל עדי, אחותי, וכשהתחיל ‘צבע אדום’ כולנו נכנסנו לממ"ד שלה. שמונה אנשים. היא, בעלה, שלושת ילדיהם, תהל, עידו ואני. ספרנו חמש נפילות במקביל, בתוך שדרות. היו הרבה פיצוצים, ואני זוכרת רק את השנייה שבה אחותי ואני פוערות את העיניים ומבינות שאחת הנפילות הייתה ממש קרובה אלינו. כשרצתי עם עידו לשכנים והם לא פתחו את הדלת, עוד לא קלטתי שגם אני נפצעתי, אבל הייתי חדורת מטרה – להציל אותו. דיברתי עם המוקדנית של המשטרה ואמרתי לה, 'הייתה פגיעה ישירה, קומה שלישית, תבואו מהר, אני והילד שלי מתים'. באמצע המשפט איבדתי את ההכרה וכשחזרתי לעצמי ביקשתי, 'תצילו את הילד שלי'. והתפללתי שהם יבואו מהר".

“דיברתי עם המוקדנית ואמרתי לה, ‘הייתה פגיעה ישירה, בואו מהר, אני והילד שלי מתים'" | צילום: שאול גולן

אסף לא היה איתכם בממ"ד שנפגע?

"לא, הוא היה בדירה שלנו, וירד מיד לכוחות שהתרכזו בבניין ממול שעלה באש. כאיש צבא, קצין בגבעתי, הוא התחיל לעזור לכוחות הביטחון ולמכבי האש. פתאום הוא ראה שמורידים אותי באלונקה ורץ אליי. ישר אמרתי לו, 'רוץ לעידו, עידו מת'. הוא טס לקומה השלישית, היה עם עידו כשניסו לעשות לו החייאה, וכשהשכיבו אותי באמבולנס ביקשתי מהפרמדיק שייגש לבעלי ויגיד לו שאני סומכת עליו ושהוא אבא טוב".

באמבולנס שפינה אותה לבית החולים ברזילי היא הופתעה לפגוש דמות מוכרת, חובשת בשב"ס שהתנדבה במד"א. כשהיא אמרה לה, "אני הולכת להרדים אותך" אביגל זוכרת שענתה: "את לא יכולה להרדים אותי, עוד לא הספקתי להזמין פיצה למשפחה בקריית־גת". עכשיו הזיכרון הזה גורם לה לחייך. "היא בטח חשבה שאני בהזיות, אבל לא הזיתי. בשבע בערב שלחתי הודעה למשפחה שאני מטפלת בה ושאלתי אם יש להם אוכל או שאזמין להם פיצה. בשבע ו־17 דקות היה ‘צבע אדום’ וקרה מה שקרה ולא הספקתי לראות את תשובתם".

הפיצה לאותה משפחה חזרה להטריד אותה כששבה להכרתה, אחרי ארבעה ימים שבהם הייתה מורדמת ומונשמת. "נפצעתי בעורק הראשי ובכלי הנשימה. אני זוכרת שהרגשתי את הרסיס נכנס לי לכתף והוצאתי אותו עם האצבעות שלי מפני שפחדתי שהוא ייפול על עידו. כשהתעוררתי בברזילי, אחרי הניתוח, ניסיתי לתקשר עם אסף בשפת הסימנים, למדתי אותה עם תהל ועידו, וכשנתנו לי דף כתבתי ביד רועדת 'ל... אין אוכל בבית'. זו אותה אישה שלא הספקתי להזמין לה פיצה. בפתקים הבאים שוב כתבתי לאסף, 'אתה אבא טוב' כי הרגשתי שהוא זקוק לחיזוק. הרופאים טענו שלא בטוח שאני יודעת מה קרה לעידו, אסף קיבל הוראה לא לדבר איתי עליו. כשכתבתי, 'תקראו קדיש על עידו' הם הבינו שאני יודעת ומבינה מה קרה והחזירו אותי להרדמה".

בהלוויה של עידו לא היית. את מצטערת על זה?

"יש לי רגשות מעורבים. ברור שרציתי להיות נוכחת. מצד שני זו הייתה הלוויה קשה מאוד ואולי טוב שהיא נחסכה ממני. בבית החולים ניסיתי להשלים פערים. כל פרמדיק וכל מי שהיה בזירה עבר אצלי חקירה אפידמיולוגית. רציתי ללקט את כל הפרטים מזוויות שונות ולמרות זאת עדיין יש לי כמה חורים. גם את תהל, שנפגעה בעין, תיחקרתי. ביקשתי לדבר עם הרופאים שניתחו אותי. אחד מהם אמר לי משפט שעד היום מהדהד לי באוזניים, 'כבר התכוננתי לצאת למשפחה ולהודיע שעשינו הכל ולא הצלחנו'. כיוון שנפצעתי בעורק הראשי ואיבדתי הרבה דם הגעתי למצב אנוש".

למה אמרת שעידו הציל אותך?

"הוא באמת הציל אותי. בממ"ד של אחותי עידו ישב לידי ופתאום, מאיזושהי סיבה לא ברורה, הוא דחף את הראש שלו מתחת לזרוע שלי. אילולא עשה את זה הייתי נפגעת בחזה. גם המחשבה הזאת הולידה תיק גדול של רגשות אשמה. איך זה שאני ממשיכה לנשום כשעידו, שהציל אותי ממוות בטוח, כבר לא כאן. כשהתעוררתי, אחי אביתר אמר לי, 'שני, עידו הוא כבר לא הילד שלך ושל אסף, הוא הילד של כולם' וגיחכתי. הרי אנחנו חיים במדינה שבה כל שתי דקות יש חדשות רעות ומכאיבות. חשבתי שאחי מגזים, או שהוא אומר את זה רק כדי להסיח את דעתי.

"אבל מיום ליום גיליתי שאחי צדק. מישהי שלחה לנו ארגז של ספרי תהילים, מישהו אחר הציע לקרוא גן שעשועים על שמו של עידו, מישהו קרא לילד שלו עידו. זה היה מרגש ומטורף. זה לא מובן מאליו. כששלחו לי צילומי מסך מעיתון בגרמניה וצילצלו אליי מ’הניו יורק טיימס' הבנתי שאני חייבת להירתם להסברה, כדי שכל העולם יבין מה זה אומר להיות ילד בשדרות. שליח של ארגון הבריאות העולמי שבא לבית החולים אמר לי, 'עידו היה גיבור' וברגע הראשון התנגדתי להגדרה. עידו לא היה חייל וזו לא הייתה מלחמה, הוא היה ילד בן חמש עם ידיים חשופות שנהרג בעודו יושב בממ"ד. עם הזמן הבנתי שהעולם חייב לשמוע שילדי שדרות חיים במציאות לא נורמלית ולפעמים מוצאים בה את מותם".

רק חודשיים אחרי המקרה היא אזרה כוח לחזור לשדרות. "התגעגעתי. הרי לא מרצוני עזבתי אותה. עצרתי במאפייה, קניתי לתהל את הלחמניות שהיא אהבה לקחת לבית הספר, אחותי לקחה אותה לארוחת בוקר בקפה גרג ופתאום, באמצע הארוחה, התחיל “צבע אדום”. סתם יום רגיל של שגרה, לא בזמן הסלמה. תהל אמרה, 'אנחנו לא נשארים כאן' והבנתי אותה. אסף ואני התחלנו לחפש מקום חדש. כשתהל עברה לבית ספר חדש, בבאר טוביה, כולם שאלו אותה 'כמה אחים יש לך?' והיא שאלה אותי: 'אמא, היום תהיי בהיריון? מחר?'"

יכולת לומר לה "לא עכשיו, בעוד שנה".

"נכון, אבל אחרי שהבנתי שאף ילד לא יהיה במקום עידו, אלא בנוסף, רציתי להרות. מבחינתי זו הייתה בחירה בחיים. הכי קל לצלול למטה, הקושי הוא להתרומם למעלה ולשם כיוונתי. וכשאורי נולד לא היה אדם מאושר מתהל. היא שוב חזרה למעמד של אחות גדולה".

“הכי קל לצלול למטה, הקושי הוא להתרומם". שני עם הבת תהל והתינוק אורי | צילום: יונתן בלום

צילומים משפחתיים שכוללים את עידו וציורים של עידו, שנשלחו אליהם מכל רחבי הגלובוס, גודשים את קירות הבית. המוצץ של אורי מתחכך בערימת המדבקות של עידו שמונחת על השולחן. אסף מחזיר את תהל מהלימודים והיא נכנסת הביתה כמו משב רוח רענן. נשיקה לאמוש, נשיקה לאבוש, נשיקה לאוריקוש וכבר היא מסתגרת במקלחת ומחליפה בגדים ומסתרקת. גם היא רוצה להצטלם לעיתון. לא כל חבריה לכיתה ג’ מזהים אותה בתור הילדה שאחיה נהרג מרסיס קסאם. היא זו שבוחרת למי לספר, מתי ואיך. עכשיו, שנה אחרי, חשוב לה להיות חלק מהתמונה המשפחתית החדשה.

את אמא חרדתית?

"אני משתדלת שלא להגזים", אומרת אביגל. "אם החרדות שלי יתעצמו, יהיה לנו קשה יותר לתפקד במציאות הלא־נורמלית שבה אנחנו חיים ואני לא יכולה לאפשר לזה לקרות, אבל לא תמיד אני מצליחה להדחיק את החרדה. היא יריבה קשוחה".

אז מה את עושה?

"אני פותחת בלב שלי עוד ועוד דלתות של נתינה. תהל ועידו נהגו להציק לי בשאלות של 'אמא, את מי את אוהבת יותר?' ועניתי להם שבאהבה של אמא אין יותר או פחות. הסברתי שבלב שלי יש חדר של אבא וחדר של תהל וחדר של עידו. לקראת הלידה שוחחתי עם תהל ואמרתי לה שהתינוק - שהיא הציעה את שמו - לא יהיה במקום עידו, אלא בנוסף. תיארתי לה איך במסדרון של הבנים, ליד החדר של עידו, נפתחת דלת לחדר של אורי. תהל קיבלה את התשובה. מי יודע, אולי ייפתחו בלב שלי עוד חדרים".