"כל הרגשות יצאו ממני בבת אחת, כשראיתי את טיבו רץ בכל המגרש, בוכה, ועושה לי את הסימן שלנו: מנשק את הקעקוע שלו ואז לב עם הידיים"
רגע אחרי שטיבו קורטואה, השוער של ריאל מדריד, הפך לגיבור של גמר ליגת האלופות, בת זוגו, הדוגמנית הישראלית מישל גרציג, מדברת על המשחק הגדול, האמונות התפלות, מה קורה בקבוצת הווטסאפ של בנות הזוג של כוכבי ריאל והקללות האנטישמיות שהיא סופגת באינסטגרם
מישל גרציג, רווקה ובזוגיות עם שוער ריאל מדריד טיבו קורטואה, נולדה בשנת 1997 וגדלה באילת. החלה לשחק טניס בילדות ובהמשך עברה למחול מודרני, בלט וג'אז. בגיל 13 התגלתה על ידי איל גולן ("הוא הגיע להופעה באילת, אני עבדתי בשדה התעופה יחד עם חברה. ביקשנו תמונה והוא אמר שיש לו קרובת משפחה בשם נורית אורגל, שפתחה סוכנות לא מזמן, הציע לקשר בינינו. נתתי את המספר של אמא שלי, נפגשנו ומשם הקריירה התחילה. נורית ליוותה אותי עד לצבא. בהמשך עברתי לסוכן עומרי יערי"). למדה בתיכון רבין באילת במגמת מדעי החברה ומדעי הים. התגייסה לצה"ל בשנת 2015 ושירתה בחיל הים כמפקדת ספינת חילוץ והצלה ("החלטתי להפסיק את הקריירה בשביל לעשות שירות משמעותי"). אחרי השחרור חזרה לקריירת הדוגמנות, הובילה קמפיינים גדולים, צעדה על המסלולים בבירות אירופה. בימים אלה היא פרזנטורית של חברת ההלבשת התחתונה והפנאי FIX וחלק מוועד ההנהלה של עמותת ״זהב לגיל הזהב״ שמשפצת בתי קשישים מעוטי יכולת וניצולי שואה
איך היה בגמר של ריאל מול ליברפול?
"וואו, פשוט מטורף. אין לי מילים להסביר את זה, אנחנו עדיין לא מעכלים, וגם טיבו בעצמו עוד לא מעכל את הערב הזה. הוא לא קולט שהוא עשה היסטוריה".
הוא לגמרי היה הגיבור של הערב.
"זה מאוד מרגש אותו, הוא גאה בעצמו מאוד שלא נתן לאף כדור לעבור אותו. אתה אומר 'גיבור הערב' וכבר יש לי צמרמורת. טיבו מאושר כמובן, ואני יחד איתו, כל כך גאה בו. התגובות מסביב פשוט משוגעות ומטורפות. אני נזכרת בימים האחרונים כל פעם מחדש בזה שהוא עשה היסטוריה וזה לא מפסיק לרגש אותי".
איך התגובות מסביב?
"אנשים בטירוף עליו, צועקים לו ברחוב, שרים לו, כמעט בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, לא רק במדריד. יש מאות ממים שרצו ברשתות על ההופעה שלו בגמר ואני לא מפסיקה לקבל עוד ועוד דברים מאוד מרשימים שאנשים עשו. תשמע, האדרנלין עדיין לא שקע מהיום הזה. אני ידעתי כמה הוא רוצה את הגביע הזה, תואר שעוד לא השיג. בסוף זה לא רק שהוא זכה בגביע עם ריאל, טיבו היה זה שבזכותו הגביע הזה חזר למדריד וזה כמובן לא רק הדעה שלי. אני ראיתי מהצד עד כמה טיבו לוקח את זה עד הסוף, בכל נימי הגוף שלו".
איך הרגשת ביציע?
"היה מתח שיא. לא ישבתי לרגע. התחלתי לצלם רצוף איפשהו בדקות האחרונות, למרות שיא המתח, ובדקה ה־94 ידעתי שזהו, זה הולך להיגמר וזה שלנו. לא חשבתי שהגוף שלי יגיב בצורה כזו סוחפת, מרגשת. כל הרגשות יצאו ממני בבת אחת כשראיתי את טיבו רץ בכל המגרש, בוכה, ואז רץ אליי ועושה לי את הסימן שלנו, כשהוא מנשק את הקעקוע שלו ואז לב עם הידיים".
שמוקדש לך.
"יש לטיבו ולי קעקוע משותף. על היד שלו מקועקע 'אני אוהבת אותך' בכתב שלי. והקעקוע אצלי הוא בכתב ידו בספרדית, Te Amo. את הרגע הזה של השריקה, כשהמשחק נגמר, וטיבו רץ אליי בוכה, לא אשכח לעולם".
שריקת הסיום. מה קורה?
"יורדים למגרש, כל המשפחות, כל החברים, הצטלמנו עם הגביע, חגגנו בטירוף. נשארנו על הדשא, המשפחות הלכו ואנחנו, בנות הזוג, טסנו איתם בחזרה למדריד. זו הייתה חוויה מטורפת. על המטוס אף אחד לא יושב, חגיגות, מוזיקה, תמונות עם הגביע שעובר בין כולם. זו שמחה שלא ניתנת להסבר. נחתנו בבוקר, הלכנו לישון אחרי לילה בלי שינה. בחמש אחר הצהריים כל השחקנים נפגשו בברנבאו ומשם הגיע סיבוב עם האוטובוס ברחובות, בהמון מקומות".
רגע השיא?
"אני חושבת שזה היה בפלאסה דה סיבלס, הכיכר שבה אוהדי ריאל חוגגים את ההישגים של הקבוצה. קשה לי להעביר במילים את גודל הדבר. רק שתבין, אנשים חיכו בכיכר יום שלם, ישר אחרי המשחק, עד שהקבוצה הגיעה. טירוף. בהמשך הגענו לברנבאו, טקס עם זיקוקים, חתיכת דבר. קראו לבמה לשחקן אחרי שחקן, וטיבו היה ממש בין האחרונים, עם בנזמה, מרסלו ומודריץ'. לפני שהוא עלה, אמרו עליו שהוא עשה את הבלתי ייאמן והציל את ריאל מדריד, וכל האצטדיון לא הפסיק לצעוק את השם שלו. צמרמורות בכל הגוף".
הוא באמת נתן הופעה נדירה לשוער ובכלל. דיברתם לפני? הייתה לו הרגשה טובה? במה הוא שיתף אותך לפני הגמר?
"דיברנו בינינו לפני הכל על כך שריאל לא סתם הגיעה לגמר, אלא אחרי דרך לא פשוטה, והיא הולכת לנצח. טיבו תמיד קר רוח ורגוע לפני משחקים. גם הפעם הוא לא שידר לחץ, אבל אני יכולה להגיד שהוא כן התרגש מהמעמד. ראיתי אותו לפני המשחק בפוקוס, בזון משלו, משהו שאי־אפשר להסביר. הוא אמר לי: אף כדור לא הולך לעבור אותי הערב. אמרתי לו: אני לגמרי מאמינה בזה, לגמרי מאמינה בך".
יש אמונות תפלות? דברים דומים שעושים לפני "בשביל המזל"?
"תראה, אני בן אדם מאמין ובמהלך כל משחקי ליגת האלופות, כשהייתה לי תחושה שריאל מנצחת, זה קרה. לפני משחקים שהם לא ניצחו, לא הייתה לי את התחושה הזו. למשל, לפני המשחק הראשון נגד פריז סן ז'רמן, לא הייתה לי תחושה טובה. נכון שטיבו עצר פנדל של מסי, שזה פסיכוטי, אבל משהו בפנים אמר לי שזה לא זה. לפני הגומלין במדריד הייתה לי הרגשה שריאל הולכת במשחק לעשות משהו בלתי ייאמן, וכתבתי לטיבו: 'היום זה שלכם'. גם כשהם הובילו 1:0 וזה נראה גרוע, ידעתי שיהיה בסדר. אותו דבר בערך היה נגד הסיטי, כשהרבה חשבו שזה נגמר לריאל, הייתי בטוחה שלא. יש חולצת שוער של טיבו בצבע ירוק, שהיא תמיד מקופלת לי בתיק".
לשם כיוונתי.
"אני לוקחת אותה לכל משחק. המשחקים היחידים שלא הגעתי אליהם עם החולצה היו בפריז ונגד ברצלונה בקלאסיקו".
נו. נמצאה האשמה להפסדים.
"החולצה ואני, אה? לא חשבתי שיש לזה כזה כוח. מאז לכל משחק החולצה הולכת איתי. יש לי גם שיטה שהשתמשתי בה כל העונה כדי לחזק את טיבו. זה אומר להרים לו לפני כל משחק על היכולת, לדרבן אותו, ולהכניס לו לראש שזה אצלו בידיים. המחשבה יוצרת מציאות ואם אתה רואה את מה שאתה מכוון אליו באופטימיות, זה יקרה".
קראתי שיש לכן, בנות הזוג של שחקני ריאל, קבוצת ווטסאפ. מה הלך שם בגמר?
"הייתה התרגשות מטורפת, תכנון של כל הפרטים, עד רמת מה אנחנו הולכות ללבוש היום. אנחנו חבורה של נשים שדי קרובות, הולכות לאימון לפני המשחק, מבלות יחד וזה נראה לי גם כיף לשחקנים. אני בקשר קצת יותר קרוב עם בנות הזוג של דני קרבחאל, דויד אלאבה, אסנסיו, ואלוורדה ומיליטאו. כולנו היינו אופטימיות שלוקחים את הגביע".
טיבו הזכיר את מוחמד סלאח, הכוכב של ליברפול?
"הוא לא הזכיר אותו במיוחד. הוא לומד כל שחקן ולפני משחקים כאלה גם את הפנדלים שבועטים מהקבוצה היריבה".
את בקשר עם קורל סימנוביץ', בת הזוג של סרג'י?
"בטח. במרוץ הפורמולה בברצלונה, לא מזמן, נפגשנו טיבו ואני עם קורל וסרג'י. ברור שהיא פירגנה לגביע. היא תמיד מהמפרגנות. וגם להפך. זה לא משנה שהם מקבוצות יריבות. זה ששתינו ישראליות, כמובן שזה מחבר אותנו, ואני חושבת שזה גם חימם את הקשר בין טיבו לסרג'י. שמעתי פעם את סרג'י אומר לטיבו: 'איזה קשה זה עברית אה?' וטיבו ענה: 'זה פשוט מטורף, זה ממש־ממש קשה'"
מה טיבו באמת יודע לומר?
"די הרבה. בעיקר סלנג. אני אומרת לו, 'יאללה חיים שלי' והוא אומר בעברית, 'יאללה בלגן'. הכי הוא אוהב להשתמש בסבבה וחאלס. באופן מפתיע הוא קלט את זה מאוד מהר. בוא נגיד שאני כבר לא יכולה לרכל לידו בעברית".
נתקלת בהערות אנטישמיות?
"כן, יש לא מעט. אחת שמאוד הכאיבה לי הייתה ביום השואה. כתבו לי: 'הלוואי שיקרה לכם שוב, שישה מיליון לא מספיק'. כל מיני דברים כאלה. זה היה מזעזע".
איך טיבו מגיב לזה?
"הוא אומר לי: 'את צריכה לעלות לסטורי תגובות כאלה, ולהסביר עד כמה זה מזעזע שאנשים מאחלים שוב לרצח עם ומונעים משנאה'. אבל אני חייבת לומר גם שרוב התגובות לא באות על רקע דתי, אלא נקרא לזה יותר על רקע מדיני, נגד ישראל. אז מדי פעם יש קללות ואיומים".
דוגמה?
"לא מזמן מישהו כתב לי באינסטגרם: 'אני אמצא אותך ואהרוג אותך'. הסתכלתי בפרופיל: בחור ערבי, רופא שיניים, וזה כאב לי. אז יש לא מעט תגובות רעות ומפחידות. לדברים כאלה אני כמובן לא עונה. אבל אם אני מרגישה שיש עם מי לדבר, אני אענה ואסביר. כותבים לי לפעמים: 'הצבא שלכם עושה ככה וככה'. אני מסבירה ומראה סרטונים אחרים ממה שאותם אנשים שולחים לי, ולפעמים זה עובד והם אומרים, ‘אוקיי, את באמת גורמת לי לחשוב על דברים בצורה קצת אחרת'. אבל אם אני מרגישה שהבן אדם מלא שנאה, אני מנתקת מגע".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך באחרונה?
“כתבו לי באינסטגרם שאני רוצחת ילדים. כנראה אנשים שלא תומכים בישראל. כשאני מעלה תמונות על מדים אומרים: ‘את רוצחת ילדים’. גם לטיבו כתבו: ‘איך אתה יוצא עם רוצחת ילדים?’ הוא לא עונה, כמובן”.
היו הערות ברחוב?
"לא, רק תגובות טובות. אגב, גם ברשתות יש המון תגובות יפות. אני מקבלת הודעות מאוהדים ערבים של ריאל, רק אתמול הייתה תגובה יפה מלבנון, למשל, בווייבים של 'אנחנו אוהבים אתכם ואוהבים את ישראל'. במנצ'סטר ראה אותי בחור ערבי, אוהד של ריאל, ואמר לי: 'אני אוהב אתכם ואין כמו ישראל'. זה נורא מחמם את הלב".
מתי אתם באים לבקר פה, אגב?
"זה לא פשוט. טיבו מאוד רוצה לבוא לישראל, אבל לוח הזמנים מאוד צפוף. הוא היה פעמיים בארץ במשחקים, אבל לא טייל וגם לא היה איתי אז. אנחנו מחכים שהרגע הזה יגיע, כשכל הטירוף סביבו יירגע. כרגע זה לא נראה כמו משהו שיקרה בקרוב".
איך בעצם הכרתם?
"באינסטגרם, דרך חברים משותפים, לפני שנה וחצי. הוא שלח לי הודעה, התחלנו להתכתב. באפריל 2021 היו לי צילומים במדריד, משהו כמו אחרי חצי שנה של התכתבות בינינו. נפגשנו קבוצה של חברים לארוחת ערב, וטיבו הגיע. למחרת הייתה עוד ארוחת צהריים משותפת שהוא הגיע אליה. אחרי שחזרתי לישראל, שמרנו על קשר, ותיכננו טיול כל החברים לאיביזה, כשיהיה לו חופש. בקיץ יצאנו לחופשה, קבוצה של עשרה אנשים, ואז התחיל הקשר הרומנטי".
אז לא היה דייט רשמי.
"לא ממש, אבל כשחזרנו מהחופשות קבענו לנו משהו דומה, קצת בדיליי. הלכנו למסעדה במדריד שאנחנו מאוד אוהבים. בסוף יולי הוא כבר אמר לי: 'אני לא רוצה שתחזרי לישראל, אתגעגע אלייך יותר מדי, היית מוכנה לשקול לעבור לגור איתי?' זה מאוד ריגש אותי, ואמרתי שכן. אבל בפועל, לא תיכננו שזה יקרה מהר, כי הייתי צריכה לחזור לישראל ולעבוד. החיים התגלגלו אחרת".
מה קרה?
"בסוף יולי חליתי כמה שבועות במחלת הנשיקה, וכל אוגוסט הייתי במיטה במדריד, לא יכולתי לזוז, גם התאשפזתי בבית החולים. הגוף שלי היה חלש, לקחתי את זה מאוד קשה. טיבו היה מתעורר בלילה כדי לי לתת אנטיביוטיקה, הלך איתי למיון בבית החולים ולא עזב אותי, למרות שהיו לו משחקים ואימונים. הוא טיפל בי מאוד יפה. הזוגיות שלנו עברה כמעט מאפס למאה, כי אני עברתי למדריד למעשה, והוא ישר היה צריך לדאוג לי. אז יצא שעזבתי את הארץ למדריד בצורה קצת דרסטית, אבל מצד שני, הקשר שלנו עמד על ההתחלה במבחן מאוד רציני. ואז הגיעה חתימה שלו על החוזה, חמש שנים קדימה. אמרתי שאין מצב שאני לא מגיעה לאירוע החתימה, למרות שבקושי עמדתי על הרגליים".
אוהבת את מדריד?
"עיר מהממת ואנשים מדהימים, תמיד יש מה לעשות, עיר נקייה מאוד. הדבר היחיד שחסר לי זה הים של אילת. החברות, החברים והמשפחה – כולם באים המון, וטיבו מזמין את כולם כל הזמן. אז יוצא שאני כמעט לא לבד".
הצעות עבודה מעניינות שעל הפרק?
"עוד לפני הקשר עם טיבו עבדתי המון באירופה, הייתה לי קריירה, שם לא רע וסוכנויות, ועשיתי דברים גדולים, כמו למשל שבוע האופנה במילאנו ובניו־יורק. עשיתי גם קמפיין ל־Guess העולמית, שעלה כמעט בכל מקום אפשרי. פתחתי באיים הקנריים את שבוע בגדי הים. גם במדריד יש הרבה מאוד אירועים והשקות ברמה גבוהה, וכיף להיות חלק מזה, כולל משבוע האופנה בעיר. ברור שהקשר עם טיבו עוזר, ומאז שעברתי פיזית למדריד אני גם הרבה יותר קרובה פיזית לעבודות הקשורות לדוגמנות. אז יש המון הצעות עכשיו, אבל לא נדבר על זה עד שלא נסגר. יש חברת אופנה מאוד גדולה שרוצה אותי לקמפיין ויש סיכוי שייחתם".
משחק מעניין אותך?
"בעבר רציתי מאוד ועכשיו זה משהו שיכול לבוא בצורה טובה. שווה לעבוד על הספרדית ולפתח את המשחק פה".
מתי היית הכי מאושרת?
"זה די קל. בגמר האחרון, עם ההבנה של מה שבן הזוג שלי עשה. בכלל, היו הרבה רגעי אושר השנה, וזו אחת השנים הטובות בחיי, עם כל הקשיים. דיברנו על הצ'מפיונס, בוא לא נשכח שריאל גם לקחה את אליפות הלה־ליגה. זה דבר גדול בפני עצמו".
מסכים לגמרי. איזו עצה היית נותנת למישל בת ה־16?
"ליהנות מהחיים בעיקר, לקחת הכל קליל ולהעריך כל רגע. ידעתי ליהנות גם בגיל 16, אבל לקחתי דברים קשה, נלחצתי, התרגזתי כשדברים לא הצליחו לי והטלתי את האשמה על עצמי, שאלות של למה וכמה. אז הייתי מציעה לה לזרום עם החיים, עד כמה שזה נשמע קלישאה, כי מה ששלך יהיה שלך. תיהני מכל רגע כי החיים קצרים".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"מוות. העולם כל כך יפה, ותמיד עצוב לי לשמוע על מוות ועל כמה זה משפיע על חיים של אחרים שמתמודדים עם האובדן. בתור נערה, אין לך פחדים באופן כללי, את לא רואה בעיניים. עם השנים את נתקלת בסיטואציות שגורמות לך להבין שהחיים שבריריים ועדינים ושברגע אחד הכל יכול להיגמר. זה משהו שמפחיד אותי, כי אני כל כך אוהבת את החיים שלי ואת האנשים שסביבי".
מתי היית הכי קרובה למוות?
"אני סובלת מהתקפי חרדה שהתחילו אחרי השירות הצבאי שלי ובהתקף חרדה אתה מרגיש באותו רגע שאתה הולך למות. זה לא פיזית מה שהולך לקרות אבל התחושות הן כאלה וזה פשוט נורא. זה קרה לי בפעם הראשונה שלושה חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא: הייתי במטוס בדרך לעבודה, ולפני ההמראה הרגשתי פתאום שהכל נסגר עליי, שאין לי אוויר ושהגוף שלי מתחיל לרעוד, הלב דופק מהר, אני רואה שחור ועולים לי זרמים בכל הגוף. הייתי בטוחה שאני חווה התקף לב. נעמדתי וצעקתי לדיילת, 'אל תסגרי את הדלת, אני רוצה לצאת מפה'. היא ניגשה אליי וכנראה הבינה מה קורה והרגיעה ודיברה איתי".
הבנת מה קרה?
"לא ממש, ולכן מאוד נבהלתי מהתגובה של הגוף שלי. אחר כך הגיעו עוד התקפי חרדה, למשל לפני הופעה עם חברים. זה רגע שאני אמורה ליהנות ממנו, אבל פתאום אני חווה רעידות ונימולים בראש וקוצר נשימה, וזה מאוד קשה. החיים פשוט נעצרו לי. לא הצלחתי לטוס לבד לעבודות, הייתי צריכה שאמא או מישהו אחר ילווה אותי. ואז התחלתי לחשוב איך אני יכולה לעזור לעצמי. הרופא שלי הציע כדורים פסיכיאטריים ואני אמרתי 'לא'".
למה לא?
"כי הרגשתי שלא עשיתי בכלל עבודה עצמית כדי לרפא את זה. התקף החרדה קורה בנפש ובראש, וזה כמו שריר שצריך לאמן אותו ולעבוד עליו. לא רציתי לרוץ ישר לקחת כדורים, למרות שאני הכי מבינה מי שבוחר בזה, כי אתה מחפש פתרון הכי מהיר כדי להעיף את זה ממך. התחלתי לתרגל נשימות, לדבר לעצמי, להרגיע את עצמי, לשתף אחרים, להסביר מה עובר עליי".
טיפול פסיכולוגי?
"בגלל העבודה לא היה לי זמן ללכת לטיפול ממש, אבל כן דיברתי עם אנשים מהתחום. מצאתי שמה שהכי עובד לי זה תרגילי הנשימה, לדבר ולשתף".
מתי קרה ההתקף האחרון?
"באיזושהי טיסה לפני כמה חודשים, התחלה של התקף שהרגשתי שהוא מגיע ועצרתי אותו. לכן חשוב ללמוד את עצמך. הצלחתי להשתלט ולהבין מתי התקף חרדה מתחיל ולומר לו עוף מפה, תעזוב אותי בשקט. ברור שלפעמים יש תקופות לחוצות יותר, אז ההתקפים חוזרים. אבל היום אני יודעת לזהות אותם ולחיות איתם בשלום".
משתפת את טיבו?
"כמובן שטיבו יודע מזה, וברגעים קשים הוא יודע איך לעזור לי. בתקופה של ההתקפים היה לי קשה לטוס. אבל התחלתי לראות איך הוא נונשלנט בטיסות, והוא הרי טס המון. וזה גרם לי לחשוב, וואלה, הכל טוב גם בטיסות האלה. הכניס אותי לפרופורציות".
חרדה בגמר הייתה?
"שם כבר הייתי רגועה. צריך גם להבין את ההבדל בין התרגשות ולחץ לבין התקף חרדה, שבדרך כלל נובע מחשש אמיתי כביכול לחייך. עברה שנה מאז שהיה לי התקף ממש מלא, ואני מקווה שיימשך ככה".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"היו פה ושם החמצות, אבל אני לא מתעכבת עליהן. נגיד, ויקטוריה'ס סיקרטס רצו אותי, אבל לא הייתי במשקל הרצוי באותו רגע, קצת יותר ממה שרוצים, אז אמרו לי, 'תעבדי שנה על הגוף שלך ותחזרי אלינו'. בהמשך הם כבר עלו לכותרות על הרזון המוגזם והייתה עליהם ביקורת שהם לא התעדכנו למידות החדשות. אז בדיעבד אולי זו לא החמצה".
נעלבת כשלא רצו?
"לא נעלבתי, כי אני עקשנית ואם אני שלמה עם עצמי, לא יזיזו אותי מהביטחון שלי. אבל כן, לרגע התכווץ לי הלב ואמרתי, 'וואי, אולי הייתי צריכה לעבוד יותר קשה על עצמי'. מסתכלים על מידות גוף והיקפים. אם מצפים ל־90־60־90 אני הייתי 80 ומשהו, 60 ומשהו ו־90 ומשהו".
עד כמה תלכי רחוק כדי לרדת במשקל לטובת קמפיין?
"לא מוכנה, כלום. ככה אני, רוצים? תיקחו. לא רוצים? סבבה. היום אני יותר רזה לעומת השנה שעברה, אבל זה לא מבחירה. בגלל מחלת הנשיקה ירדתי שמונה קילוגרמים".
תזונה מסוימת?
"אוכלת הכל. אני כן משתדלת לשלב ארוחות בריאות ואימונים, אבל גם זה לא כל יום, רק פעמיים בשבוע, מקסימום שלושה. לא הורגת את עצמי באימונים ולא מקפידה על תזונה. מה שמרגיש לי אני עושה, ובסופו של דבר הנפש יותר חשובה. כל עוד אני מרגישה טוב עם עצמי, הכל בסדר".
עולם הדוגמנות גילה את הצדדים האפלים שלו בפרשת הסוכן שי אביטל. דעתך?
"לא יצא לי לעבוד איתו, אבל הדברים שקראתי זיעזעו אותי והכאיבו לי. אני מניחה שכשאתה נחשף לעולם הזה אתה יודע שדברים כאלה יכולים לקרות, אבל כלום לא יכול להכין אותך לחוות הטרדה. הרי אי־אפשר לתקן את מה שהנפגעות חוו, גם אם הוא יישב בכלא. זה לא ישנה את מה שעשה להן. אני רק מקווה שיתחזקו וימצאו את הדרך לעבור ולתת לזה כמה שפחות להשפיע".
חווית דברים דומים?
"לי, תודה לאל, זה לא קרה. עד גיל 18 אמא שלי באה איתי לכל יום צילום, לכל עבודה. היא הפסיקה לעבוד כדי שתוכל להיות גמישה ולהיות איתי, ובאמת ויתרה על עצמה כדי להיות שם בשבילי, לשמור שלא אפגע. זה מה שגרם לי לא להיחשף לשום דבר כזה. אם אתן דוגמניות מתחילות, אני באמת מציעה שמישהו תמיד ילווה אתכן. אין בושה להביא את אמא לסט, או את הדוד או הדודה. מצידי, תביאי את כל הכיתה שלך לסט, אם זה מה שמרגיש לך בטוח. אל תתרשמו מהרמות גבה, 'מה היא מביאה את אמא שלה, היא לא יכולה להסתדר לבד?' ויש גם נורות אזהרה. אם הצלם מבקש שתתפשטי, הסוכן מבקש שתבואי לדירה, או דברים מעין אלה, תהיו ערניות. לא להסכים לזה".
מתי בכית לאחרונה?
"אתמול. טיבו ואני ראינו את הסרטונים מהמשחק, את התגובות של האנשים ואת המספרים המטורפים שהוא עשה, אז הדמעות שוב זלגו. והוא מסתכל עליי ואומר, 'מה יש לך? תפסיקי לבכות'. ואני אומרת לו שאני לא יכולה, זה ממש מרגש אותי".
לו הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזרת?
"לצבא. זו הייתה תקופה משוגעת. הייתי מפקדת ספינת חילוץ והצלה, בחיל הים. רציתי להישאר בקבע אבל לא הסתדר. היה לי שירות קשה, הייתי טוחנת את חיי ולא יוצאת הביתה, מפספסת חגים ושבתות, מסריחה כל היום משמן ומגריז, עם ציפורניים שחורות וצלקות מחבלים שקרעו לי את העור, אבל זה מילא אותי. זה היה עבורי לתת למדינה, זה לדעת שאני עושה משהו חשוב ומשמעותי וגם קיבלתי אחריות גדולה לידיים, ספינה וצוות של חיילים. זה עשה אותי מאושרת, ואני גם ילדה של ים, כאילתית. אני עדיין עושה מילואים ורוצה להמשיך".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"כל האנשים שזילזלו בי לאורך חיי, אלה שדיברו עליי רע, שהפיצו עליי שמועות. בצבא, למשל, לא חשבו שאוכל להגיע רחוק. הרי בסוף הכל נובע מקנאה, ואני לא באמת צריכה את הסליחה מאף אחד. מי שמעניין אותי ומשפיע על חיי זה החברים הקרובים והמשפחה".
וממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
"אני ישר מבקשת סליחה כשאני צריכה".
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
"רישיון הסקיפר שיש לי".
מה הריח האהוב עלייך?
"שוקולד".
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"עם טיבו, הנשיקה הראשונה".
מי היה משחק בתפקיד מישל בסרט על חייך?
"עומר נודלמן, שהיא גם חברה ממש טובה שלי".
באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?
"יאללה".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"טיבו קורטואה. רציתי לראות עוד כתבות וסרטונים מהגמר".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"פיקי בליינדרז (כנופיית ברמינגהאם – ר"ש). מתה על הסדרה הזו. אם סדרה קלילה וכיפית, אז משפחה מודרנית".
מה האלבום הראשון שהאזנת אליו?
"עידן רייכל, האלבום הראשון עם הפרויקט. אנחנו מאוד אוהבים את רייכל במשפחה. אחותי הגדולה הייתה הראשונה שהשמיעה לי את זה".
אגב, טיבו שומע מוזיקה ישראלית?
"כן, השמעתי לו כמה וכמה שירים. הוא לומד עברית, ובגלל זה מאוד אוהב את השיר של אנה זק 'לך לישון'. הוא משתמש הרבה בפזמון".
אריאנה גרדנה או בילי אייליש?
"שאלה קשה. אולי אריאנה, בנקודות, אבל אני אוהבת את שתיהן".
ריהאנה או ביונסה?
"ריהאנה. יש משהו בה שמרתק אותי. הסטייל שלה, הגישה שלה, הראיונות שלה, אני שרופה עליה".
באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?
"המירוץ למיליון, אם יחזור. הלוואי".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"שלושה קינוחים ביום".
ומה היה ממוצע הגלידות שלך אחרי פרידות?
"אוכלת תמיד גלידה. מי מחכה לפרידות?"
לפנייה לכתב/ת 
