מכל בחינה ועניין, הקואליציה התפרקה השבוע. האצבעות של לפיד, בנט וגדעון סער נותרו תקועות בתוך החורים שבסכר הקורס. רק שכבר לא נותר סכר. ביום שלישי, אחרי הכישלון בהצבעה על חוק תקנות יו"ש, החלו מפיצים בקואליציה את הניסיון החדש: לגרום לחברי הכנסת רינאוי־זועבי ממרצ ומאזן גנאים מרע"מ להתפטר. כאשר אתם שומעים שממשלה מהמרת על התפטרות מתוך רצון טוב של שני ח"כים שמורדים בה, זה אומר שהייאוש בשיא, הכינורות מנגנים והתוכי גוסס. מישהו שאל השבוע מדוע בנימין נתניהו לא מניף את החרב וגואל את הממשלה מייסוריה; הנפת החרב היא כינוס מרכז הליכוד והגשת הצעה רשמית, מפנקת, לשלושה חברי כנסת מימינה – איילת שקד, אביר קארה וניר אורבך. ביררתי בליכוד. "למה שנקנה ביוקר מה שנקבל תכף בחינם", אמרו לי בתשובה, "ניתן להם להתפרק. מי שירצה יבוא, לבד".
שתי שאלות וחצי מהדהדות כעת. הראשונה היא האם איכשהו תיתכן ממשלה ללא בחירות, בכנסת הנוכחית. זו האופציה המועדפת על חברי הכנסת עצמם, וכנראה גם על הציבור – לפי סקרים שפורסמו השבוע. התשובה של רוב ראשי סיעות האופוזיציה והקואליציה היא שייעשה ניסיון, אך הסיכוי קלוש. השאלה השנייה היא מועד הבחירות. סוף ספטמבר לפני ראש השנה, או נובמבר אחרי החגים – וייתכן, מקווים בממשלה, פברואר. כדי שהקואליציה תיפול סופית, לא מספיק אצבעו של ח"כ ניר אורבך; נדרשת גם תמיכת הרשימה המשותפת. הח"כים שלה יכולים להאריך מעט את חייה של ממשלת בנט־לפיד, מורדמת ועל מכונת הנשמה, ולו רק בשל שיקולים פנימיים (לדוגמה, ההתמודדות בין איימן עודה לאחמד טיבי). שוב, הסבירות לכך נמוכה. התפרקות בשבועות הקרובים תוביל לבחירות בסתיו ככל הנראה. ה־חצי שאלה שנותר זה האם העניין באמת נגמר. אני מזכיר אותה כאן בעיקר בעבור הפרוטוקול. זה קובע שעד שהחוק לפיזור הכנסת לא עובר בקריאה שנייה ושלישית, הפוליטיקה הישראלית תאפשר כל תמרון, פליק־פלאק באוויר עם בורג משולש.
אך נכון לכתיבת שורות אלה, הבחירות החלו, כולל חיזור אינטנסיבי אחרי גבי איזנקוט, לדוגמה. ואם בחירות, אז סקרים. אך בניגוד לסקרי המנדטים – דוגמתם תקראו הרבה בשבועות הקרובים – הסקרים שלפניכם בודקים ענייני עומק. שניים מתוכם מופיעים כאן לראשונה ותוצאותיהם נותחו רק השבוע. אלה סקרים אקדמיים, שנערכו בסטנדרט גבוה, על מספר גבוה של נשאלים. יש בממצאיהם, בעיניי, רמז גדול על מה שהתרחש כאן בשנתיים האחרונות – ועל מה שעוד יבוא.
הסקר הראשון הוא ממרכז אקורד באוניברסיטה העברית (המרכז ערך את הסקרים בהזמנת הארגונים "האם ראית את האופק לאחרונה?" ושתי"ל), שחוקר שותפות פוליטית יהודית וערבית. זוכרים ששמעתם כל השבוע ש"הניסוי נכשל"? ובכן, זה נכון, אבל לא הניסוי שעליו חשבו המכריזים על כך, ובייחוד מי שטבע את הביטוי, ח"כ ניר אורבך – שצעק את זה לח"כ גנאים במליאת הכנסת, בהתייחסו לשותפות של מפלגה ערבית בשלטון.
לפני הכל, הערה על השימוש במילים. "הניסוי" האמיתי במדינת ישראל היה ההדרה של ערבים, חמישית מהאוכלוסייה, ממוקדי קבלת ההחלטות הפוליטיים, במשך עשרות שנים. ההדרה הזו נבעה מפחדנות של פוליטיקאים ערבים שנמנעו מהמעשה השלטוני הישראלי, ובמקביל פסילה גורפת של המפלגות הערביות בידי המפלגות הציוניות.
וזה חתיכת ניסוי! דמוקרטיה שבה מנהיגי המיעוט נמנעים משותפות בהחלטות, ומנהיגי הרוב רואים בכך קו אדום. מי ששבר את הסטטוס־קוו הזה הם שני מנהיגים אמיצים. לראשון קוראים מנסור עבאס, שעל תעוזתו דיברו רבות. השני הוא בנימין נתניהו. בלי נתניהו והמו"מ הלוהט שניהל עם רע"מ, הלגיטימציה שהעניק לשותפות איתם, כולל שיגור מקורבו נתן אשל למסע חיזורים בתנועה האיסלאמית בכפר־קאסם, נפתלי בנט, גדעון סער ורבים אחרים לא היו מעלים על דעתם את הקמת הממשלה הנוכחית. הדברים כבר פורסמו: היה זה בצלאל סמוטריץ' שלא הסכים בשום אופן להיכנס לממשלה עם רע"מ, לדאבונם של חסידי נתניהו שגידפו אותו וקילסו את עבאס. כך קמה ממשלת השינוי.
הנתונים של אקורד מדהימים למדי. בינואר 2021, רוב מוחלט בציבור היהודי שלל קואליציה עם מפלגות ערביות. 56%, ליתר דיוק. רק רבע מהיהודים תמכו. אם קופצים קדימה למארס 2022, כאשר הממשלה בשלטון תשעה חודשים, התמונה משתנה דרמטית: בחברה היהודית כמעט תיקו, 41:37 בין אלה שתומכים ומתנגדים לשותפות בין מפלגות יהודיות וערביות בשלטון. ההתנגדות נשחקה משמעותית. ואיפה זה קרה? אקורד בדקו לפי ימין, מרכז ושמאל. המקום שבו נשבר החרם היה בעיקר הימין, וגם המרכז. מ־76% פסילה של קואליציה עם ערבים, ל־54% בלבד – בימין הישראלי. מ־7% שתמכו בשותפות עם מפלגה ערבית, ל־23%. חשוב להדגיש, בקרב מצביעי ימין. ומה קרה אצל הערבים? שם מלכתחילה תמכו מצביעי המשותפת ורע"מ בקואליציה עם מפלגות ציוניות; אבל בין ינואר 2021 למארס 2022, חל שינוי: התמיכה בקרב מצביעי הרשימה המשותפת נחלשה, וזו ברע"מ צמחה לכ־70%.
אז איך הגענו להתפרקות הקואליציה? בגלל כישלון הניסוי – ולא זה שאורבך דיבר עליו. הניסוי שערכה הממשלה הוא לייצר מנהיגות שלטונית ללא נרטיב בעניין הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אך אז פרץ גל הטרור הפלסטיני, ובו נרצחו 19 בני אדם. ממשלת מרכז־שמאל הייתה אומרת: אנחנו מנסים לקטוע את הרצחנות הזו באמצעים מדיניים, ומאבק ביטחוני. ממשלת ימין הייתה אומרת – אנחנו נפעל באגרסיביות קשה נגד הטרור, ולא יהיה כל שיקול מדיני. ומה יכולה להגיד ממשלת בנט־לפיד? שהיא ממשלת הרצון הטוב?
אם ממפים את קווי השבר של הממשלה, נניח פרישתה של ח"כ עידית סילמן, ברור שהקריסה החלה בגלל גל הטרור והתגובות אליו. אלה גרמו לנקודות הקצה של הקואליציה – ימינה מצד אחד, רע"מ מצד שני – להתנגשות בלתי נמנעת. מי שהפר את המשמעת הקואליציונית הוא שתי המפלגות הללו, בתוספת התבלין הפופוליסטי, ח"כ רינאוי־זועבי ממרצ. אם היה פה ניסוי, הוא היה הניסיון להקים ממשלה שמתעלמת מלב השיחה הפוליטית במשך עשרות שנים, הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אולי זה היה יכול לשרוד יותר, אבל אז הגיעו הפיגועים.
מי בעד חיסול הטרור / זמן קצר אחרי הקמת הממשלה, החל יו"ר האופוזיציה לנסח את הקו שלה. שתי מילים חזרו ונשנו: "תומכי טרור". נתניהו הזכיר אותן בנאומו בכנסת באוגוסט 2021, רק חודשיים אחרי שהממשלה קמה. בדצמבר הוא כבר אמר שממשלה של תומכי טרור לא תוכל להילחם בטרור. ח"כ סמוטריץ' וכל היתר החרו החזיקו אחריו; באפריל אמר יו"ר הציונות הדתית ש"ממשלה שתלויה בתומכי טרור לא תוכל למגר את הטרור" – העתק־הדבק ממש של נתניהו.
שני חוקרים, ד"ר אלון יקטר מאוניברסיטת תל־אביב ואבישי בן ששון־גורדיס מהמחלקה לממשל באוניברסיטת הרווארד, בדקו מה המשמעות של השימוש במושג של טרור עבור הציבור היהודי בישראל. גם הם הופתעו מהתוצאות.
טרור הוא שימוש באלימות להשגת מטרות פוליטיות. אך בסקר הנרחב שלהם, שכלל למעלה מ־2,000 בני אדם במדגם מייצג, הם גילו שבציבור היהודי כל פעולה שהפלסטינים יבצעו – גם אם איננה אלימה – תיחשב לקרובה מאוד לטרור. במדד של 1 עד 10, חרם על ישראל הוא טרור ברמה של למעלה מ־7. צעדים משפטיים נגד ישראל או צה"ל – גם טרור. בנייה ללא היתר בשטחי סי? בקרב יהודים בימין הישראלי, הם מחשיבים את זה כטרור ברמה 8 מתוך 10. בהתאם, היהודים בישראל תומכים בהפעלת כוח – בשיעורים גבוהים מאוד – נגד כל אחת מהפעולות הללו, ולא רק נגד אלימות פלסטינית. החוקרים מעלים שאלה, אל מול הנתונים האלה: מה בעצם, לדידם של הישראלים, יכולים הפלסטינים לעשות למען מטרותיהם, ולא ייחשב לטרור?
בכל מקרה, הם החליטו להתחכם. הם בדקו מה קורה לנשאלים כאשר מתארים להם את מה שהפלסטינים עושים כ"טרור משפטי" או "טרור הבנייה" אל מול מה קורה כאשר שואלים אותם על אותו מעשה בדיוק – רק בלי המילה טרור כלל. התוצאה מרתקת, ומסבירה מאוד את הנחישות של נתניהו ותומכיו לזרוע את המילה טרור כמו אבקנים ברוח. בעוד מצביעי השמאל והימין לא ממש הושפעו מתוספת המילה "טרור" למשפט, מי שמאוד הושפע הם מצביעי המרכז. ברגע שהדביקו במשפט את המילה "טרור", אנשי המרכז השתכנעו יותר שבאמת ובתמים מדובר בטרור, והחשיבו יותר שימוש בכוח נגד הפעולות הפלסטיניות. השאלות היו זהות לחלוטין, אבל עצם הוספת המילה "טרור" גרמה לשינוי בעמדתם של בוחרי המרכז.
יו"ר האופוזיציה, מלך הסקרים הבלתי מעורער בישראל, ללא ספק מכיר את הנתון הזה; הוא יודע איך עצם השימוש במושג "טרור" משנה מציאות, ולכן הוא הולם באמצעותו. בכל מקום.
מצביעים החוצה / כמעט כל המנדטים שאיבדה הקואליציה הנוכחית לטובת גוש נתניהו הגיעו משלוש מפלגות: ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה. בסקר "כאן" שפורסם השבוע, לפיד מתחזק, גנץ שומר על כוחו, העבודה שומרת על כוחה, מרצ מאבדת שני מנדטים אך עוברת את אחוז החסימה. הבעיות עבור הגוש הן ליברמן, גדעון סער (שהספין על מגעים עם נתניהו הכעיס את בוחריו) וכמובן בוחרי ימינה הנזעמים, שחשים, ומבחינתם בצדק גמור, נבגדים.
בסקר שמקיימת פרופ' תמר הרמן בעבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, הדברים האלה מוסברים יפה. ישראל בשפל של שלוש שנים באמון בביטחון הלאומי; שיעורם של האופטימיים בתחום הזה נחתך במחצית ב־14 החודשים האחרונים. עורכי הסקר שאלו את הציבור כמה הוא מרוצה מחברי הכנסת שלו. במקום הראשון נמצאת יש עתיד, שבוחריה מרוצים מאוד מהסיעה. לאחר מכן זו יהדות התורה ואז שורה של מפלגות בקואליציה; מרע"מ דרך תקווה חדשה וכחול לבן. מתברר שהבוחרים של הממשלה הנוכחית אוהבים אותה ואת תפקוד סיעותיהם בה. יש שני יוצאי דופן: בוחרי מרצ וימינה. זה שבוחרי ימינה (למעלה משני שלישים מהם) לא מרוצים מהסיעה שלהם זה מובן לגמרי: ההבטחות אליהם הופרו. אבל מדוע בוחרי מרצ כה מרירים על מפלגתם, שנמצאת בפעם הראשונה בשלטון מזה שנים רבות? כנראה שהתשובה בשאלה. יש מפלגות שבוחריהן לא יכולים לנשום את אוויר השלטון בלי לחוש מחנק עז. הן נולדו לאופוזיציה, ורק לשם.
ואם מדברים על מחנק, שווה להביט בעוד נתון בסקר: שיעור המצביעים שעתידים להצביע שוב, בוודאות, לאותה מפלגה. החדשות משם רעות מאוד לקואליציה. כחול לבן, מרצ, העבודה, ישראל ביתנו – כולן נעות על כ־55% בלבד (לשם השוואה: בליכוד זה 86% מהמצביעים שישימו שוב את הפתק מחל). במקרה של ימינה ותקווה חדשה, זה עוד פחות מכך.
נתוני העומק הללו הם הסיבה שבסביבת נתניהו יש אקסטזה ממש. בשיחות סגורות, בכירי הליכוד מדברים על "מהפך היסטורי" לטובת הימין בבחירות הקרובות, שאחריו "הימין יוכל לשלוט, סוף־סוף". נכון לאתמול, איש עדיין לא יודע מה זה אומר.
