חודש הגאווה הוא הזדמנות להציב על סדר היום את ההישגים שקהילת הלהט"ב השיגה עד היום, וגם להזכיר כי הדרך ארוכה עד השגת כל הזכויות החוקיות ושוויון מלא. מעבר למאבק החברתי, קיים כמובן גם ההיבט האישי, התהליך שכל אדם בקהילה עובר עם עצמו. ביניהם נמנים גם בני נוער שהחליטו לעבור תהליך של התאמה מגדרית.

התאמה מגדרית כוללת טיפולים שמטרתם לשנות את מראה הגוף כך שיתאים יותר למגדר שאליו האדם חש שייך בנפשו. מדובר במצב רגיש עבור מי שחווה אותו ואשר משפיע גם על הסביבה. משפחה, חברים, בית ספר. אמהות לבני נוער שהחליטו לעבור תהליך של התאמה מגדרית מספרות כעת בפתיחות יוצאת דופן על החוויה: על רגע היציאה מהארון, על התמיכה המשפחתית שכל כך חשובה, על הסיוע שנדרש מאנשי מקצוע – ובכלל, על עולם חדש שנפתח ומשנה את המציאות בבית. נכון, הן מודות, תחילה יש הלם, הרבה עניינים לא ברורים, אבל עם סבלנות וסובלנות אפשר להפיק מהתהליך הזה הרבה טוב.

ישנם כיום ארגונים הפועלים למען העצמה של בני נוער וצעירים להט"בים שגם מלווים את ההורים במסע המשותף. בר אווסקר יצחק, מנכ"ל פרויקט "גילה להעצמה טרנסית", עמותה הפועלת לשינוי מציאות החיים של חברות וחברי הקהילה הטרנסית, אומר ש"אין מרגש מקבלה של הורים את הילדים הטרנסג'נדרים. ההתמודדות מול האפליה החמורה היא קשה מאוד – תמיכה מההורים יכולה לשנות ולהציל חיים. הורים שמלווים נערים ונערות בתהליכי התאמה מגדרית צריכים לעודד, לתמוך, להקשיב והכי חשוב – להמשיך לאהוב אותם".

סאם ויפעת רוזנוולד

"לא עשינו מזה דרמה גדולה". תאיר ושירלי | צילום: קובי קואנקס

סאם רוזנוולד, ילדיהם של יפעת שוחט רוזנוולד ואורי ז"ל, מתגוררים ברמת־גן. הם בני 13 ועולים לכיתה ח'. ד"ר יפעת שוחט רוזנוולד היא מרצה לחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי לחינוך. לסאם אח אחד גדול יותר, שעולה לכיתה י"ב.

"לקח לי כמה חודשים טובים להתרגל לשם סאם, אבל היום זה הכי טבעי לי בעולם", מספרת יפעת, "לגבי לשון הפנייה, 'אתם', היה לי קשה יותר. אבל עכשיו אני יכולה לומר שגם 'אתם' בא לי יותר בטבעיות. בהתחלה, התגובה הראשונה שלי הייתה הלם. לא ממש הבנתי מה סאם אומרים לי. חשבתי שזה סתם שיגעון. לו יכולתי לחזור לאחור, לאותו רגע, הייתי משנה בהחלט את התגובה הראשונית שלי. הייתי מבינה מהר יותר שזה רציני. ככה הייתי עוזרת לסאם מול בית הספר ומקומות נוספים, במקום להתעסק ב'פדיחה' שלי".

סאם: "אנחנו בעצם גיי נון־בינארי, קרוב יותר לבן, למרות שבתעודת הלידה אנחנו בת לכל דבר. מה שבטוח, חד־משמעית אנחנו לא בת. תמיד ידענו שיש בנו שוני. רצינו לצאת מהארון בערך בכיתה ה'. פנינו קודם לאמא שלי. לצערי, את אבא שלי אורי, שמת מדום לב בגיל צעיר, כשאמא נשאה אותי בבטנה, לא זכינו להכיר. בטוח פספסנו אבא מדהים שהיה עוטף אותנו כמו אמא".

מה היו השלבים של היציאה מהארון. מתי מספרים לחברים, לכל המשפחה?

"יצאתי לחופש הגדול כבת וחזרתי לכיתה כבן". קורן ונגה | צילום: שאול גולן

"סיפרנו לחברים קרובים. לכיתה הכנו מצגת. ככה יצאנו מהארון. המשפחה שלי גילתה בלי שרצינו, בגלל דודה שלי שסיפרה להם. אנחנו גאים שהצלחנו להנחיל כמה שינויים חשובים בבית ספר בו אנחנו לומדים, כמו למשל הקמת שירותים לכל המגדרים. לרוב הטיולים השנתיים אנחנו לא יכולים לצאת, בגלל עניין החדרים, אז עוזרים לתלמידי כיתה א' בבית הספר. זה פנטסטי, הם אוהבים את סאם כמו שאנחנו. כך מגיל צעיר הם לומדים לקבל גם נון־בינארים".

יפעת אומרת ש"אני לא בעד לקרוא לתהליך שסאם עברו בחירה, כי זה קשה. אף אחד לא בוחר את זה. זה לא יעזור אם הורים רוצים, או לא רוצים, העובדה היא שהילד שלהם טראנס. עדיף לקבל את זה, להגיד להם כל הכבוד ולצעוד יחד בדרך הזאת. לאח שלי היה קשה להתמודד עם זה, אבל הוא לומד. נעזרתי בשלב ראשון בקבוצת הורים לבני נוער טראנסים של ארגון 'תהילה'. ראיתי שיש עוד הורים שאוהבים את הילדים שלהם כמו שהם, ורק חושבים איך לעזור להם בדרך שהיא לא פשוטה. בהמשך עברתי להיעזר ב'ברית הלביאות', ארגון אמהות של בני נוער טראנסים. קיבלתי מידע חשוב בהליך של התאמה מגדרית. יש גם את המרפאה לגיוון מגדרי באיכילוב שנותנת מידע מדויק, גם לילד וגם להורה. לגבי הניתוח עצמו, סאם עדיין צעירים".

איך הסביבה מתמודדת עם הפנייה בלשון רבים?

סאם: "בהתחלה לא כדאי לעשות על זה בדיחות, צריך לקחת את זה ברצינות. רק אחרי שמתרגלים קל יותר לצחוק על זה. אח שלנו ואמא שלנו התרגלו מהר. המורה לא תמיד מנסה, לכן עדיין מתקשה". יפעת מוסיפה: "יש לא מעט בורות בנושא בקרב פסיכולוגים ויועצות בבית ספר. זה גורם עוול לבני נוער שעוברים התאמה מגדרית. יש כוונות טובות, רוצים לסייע, אבל נדרש לכך איש מקצוע מיומן".

קורן שגיא ונגה סהר

הכל החל לפני כחמש שנים. קרני, אז בת 12, פנתה לאמה נגה בשאלה: "איך הופכים להיות בן?". תוך כמה חודשים הם החלו בתהליך. ליווי פסיכולוגי, ניתוח לשינוי מגדר, טיפול הורמונלי. "יצאתי לחופש הגדול בכיתה ז' כבת וחזרתי לכיתה ח' כבן", מספר קורן שגיא, היום בן 17 וחצי, אחרי שסיים תיכון. לקורן אחות גדולה, זיו, בת 21. נגה, אמו של קורן, עובדת בחברת הייטק. "למעשה התחלנו מסע להתאמת הנפש לגוף", היא מספרת. "תחילה קורן שיתף רק אותי, אחרי כחודש וכמה פגישות עם מטפלת מתמחה בתחום הוא אישר לשתף גם את אחותו ואבא שלו. לאחר מכן המשפחה המורחבת והחברים בכיתה".

איך הסביבה הגיבה לשינוי?

"כולם תומכים בו ומקבלים את הפיכתו לנער המקסים, הבטוח ושלם עם עצמו. למבוגרים יותר במשפחה, למשל ההורים שלי, היו קצת ספקות ושאלות כי הם לא כל כך הכירו את הנושא. הם רצו להיות בטוחים שהילד לא עושה טעות שיתחרט עליה. אבל הסברנו להם הכל וכשהם העמיקו בתחום וראו כמה השינוי עושה לקורן טוב, נרגעה גם הדאגה שלהם".

נגה מספרת שבהתחלה רבים התבלבלו בלשון הפנייה לקורן. "הוא שמר על שם קרוב לשמו המקורי כילדה כך שזה מעט הקל עלינו", היא אומרת. "אבל עדיין כאשר התבלבלנו הוא קיבל את זה בהבנה. חשוב לשמור על הכלה הדדית ולהבין שלא רק הילד עובר שינוי משמעותי, אלא כל בני המשפחה והסביבה הקרובה. קריטי שיהיו סובלנות וסבלנות מצד כולם. אין פה מדריך של 'עשה ואל תעשה'. מרגע שקיבלתי את העובדה שהילד שלי משתנה, עשיתי הכל כדי להקל עליו. היום זה כל כך טבעי שאפילו כאשר אני מדברת על תקופת הילדות שלו זה בלשון זכר".

במי נעזרתם כדי לעבור תהליך של התאמה מגדרית?

"רוב המידע קיים באינטרנט, בקבוצות ובפורומים שונים. אבל אצלנו קורן ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות ומה אפשרי. לאחר התייעצויות עם בעלי מקצוע ביצענו את השלבים במועד הנכון לכל אחד. ביינדר (חזיית ספורט להשטחת החזה), טיפולים הורמונליים באיכילוב. בשלב מאוחר יותר ניתוח עליון להסרת החזה, הכל בליווי ואישור של אנשי מקצוע. מבחינה כלכלית, יש חברות ביטוח שמאשרות ניתוח התאמה מגדרית. גם פה נעזרנו במומחית בתחום".

תאיר ושירלי נס ברלין

תאיר, בן 20, משרת בחיל החינוך ומכין חיילים לבגרות במתמטיקה. הוא נולד כבת לשירלי וגלעד נס ברלין. יש לו שלושה אחים. "תאיר פנתה אליי בגיל 14־13 וסיפרה שהיא מרגישה שהיא נמשכת גם לבנים ולגם לבנות", מספרת שירלי. "אני זוכרת שהתגובה שלי הייתה: 'נהדר, תיהני כפליים'. אבל אחרי זה היא פנתה אלינו שנמצא לה עזרה מקצועית, כי היא במצוקה. ידענו שאנחנו צריכים לתת לה את הזמן. אני זוכרת שהתיישבנו אצל המטפלת. אחרי כמה משפטים של הערכה לבגרות הנפשית הרגשית של תאיר, היא אמרה כבדרך אגב: 'אתם מבינים שלתאיר יש שאלות על הזהות המגדרית שלה?'. עד אותו רגע לא העלינו בדעתנו שזה העניין. 'כן', היא המשיכה, 'תאיר חשה שהיא גם בן. זאת אומרת, גם בן וגם בת'. למעשה המטפלת היא זו שהוציאה את תאיר מהארון בפני המשפחה. אלה רגעים שגלעד ואני לעולם לא נשכח, כי למעשה חששנו מדבר נורא אחר. אפילו שיחררנו אנחת רווחה, זה הכל? עם זה נתמודד".

שירלי אומרת ש"עד אותו רגע לא נתקלנו בשאלות בנושא מגדר ולא היינו חשופים לאפשרות הזו. ברגע שתאיר החל לספר על התקופה הקשה שעבר, כשהתחבט עם זהותו המגדרית, הבנו שפיספסנו בגדול. זה היה רגע קשה שלי כאמא. הבנתי שהייתה פה מצוקה במשך תקופה ארוכה, ואני לא זיהיתי את זה. הנחתי שכך נוער מתנהג: מסתגר, מדוכדך, עצבני. לא התעקשתי להבין אם יש משהו מעבר. זו טעות שלא חזרתי עליה עם הילדים הנוספים שלי. אם היה משהו בתהליך שהכאיב לי, זה פה. משפחות שמנסות לטאטא את העניין מתחת לשטיח, לסרב לבקשה של הנערה לקנות ביינדר או לפנות אליה במגדר אחר, גורמות למצוקה נפשית נוראה. עלינו לחבק, להיות עוגן. הבית צריך להיות מקום של אהבה".

איך עברו הימים הבאים?

"היו שיחות עמוקות. לראשונה נתקלנו במושגים ביג'נדר או קוויר. הקדשתי את התקופה הזו ללמידה של הנושא. הבנתי שמגדר הוא רצף ותאיר שלנו ממוקם במקום טוב באמצע. במשך ימים הייתי נכנסת ויוצאת מהחדר של תאיר, כל פעם עם שאלה אחרת בנוגע למגדר ולמיניות ולקשר ביניהם. השלב השני היה היציאה מול המשפחה. לא עשינו מזה דרמה גדולה, תאיר סיפר באופן עצמאי לאחים שלו וקיבל תגובה של 'סבבה'. האחים החלו כמעט במיידי לדבר בלשון מעורבת, גם זכר וגם נקבה, כמו שתאיר ביקש. אחר כך סיפרנו לדודים ולסבתות ובשלב השלישי הייתה היציאה בבית הספר ומול החברים. לתפיסתנו, אין נורמה שצריכה להכיל ולקבל את השונה. כולנו שונים".

תאיר: "עשיתי מזה הרצאה שלמה. הגיעו גם מורים מקצועיים לכיתה וסיפרתי מה בעצם אני רוצה מהם. פחדתי מאוד, אבל הכל עבר חלק. שאלו שאלות, התעניינו, אמרו שאני נורא אמיצה. ברור שיש כאלה שלוקח להם זמן, כאלה שלא מבינים. אבל למדתי עם האנשים האלה מכיתה א', הכרתי אותם והם אותי, ואף אחד לא עשה לי בעיות. המגדר מעולם לא הפריע לי בבית הספר. בגיל 17 עברתי ניתוח להסרת חזה, דבר שמאוד רציתי לעשות. פחדתי מההרדמה וקצת חששתי מהכאבים שיהיו אחרי, אבל הייתה לי אחלה של החלמה. לגבי טיפול הורמונלי, אני עדיין מתלבט".

ואיזה טיפים יש לך לנער או נערה שעומדים בפני מצבים דומים?

"אינטרנט זה מקום נפלא. אני למדתי שם מה אני צריך לעשות, ובכלל על החוויה הטרנסית. קשה לצאת מהארון. צריך אורך רוח. זה שלאנשים יהיה מוזר בשיחה הראשונה לא אומר שהכל אבוד. יש תהליכים, זה לוקח זמן. מערכת היחסים עם אבא שלי, עם האחים שלי, עם החברים, היא לא מה שהייתה לפני חמש שנים. לא ויתרנו אחד על השני. נתנו לעצמנו זמן לתת לדברים לשקוע. גם מערכת היחסים שלי עם עצמי, כלפי המגדר, משתנה כל הזמן. המחשבות והרגשות שלי על זה. זה עוד טיפ – לא להתקבע. אם המגדר הנון־בינארי שלי לימד אותי משהו, זה שהחיים דינמיים ואתה משתנה כל הזמן". •