והרי חדשות החתונה ועיקרן תחילה
מלאכים / יש אומרים שכל מלאך או מלאכית שחיים בעולמות העליונים חייבים לעצמם בן או בת זוג כדי למלא את משימותיהם הקשות על פני כדור הארץ. יש אומרים גם, שהמלאכים בשמי ברלין (סרט של הבמאי הגרמני וים ונדרס) מתפרנסים לא רע. כלומר שאלוהים לארג' איתם בתנאים כמו בחברות ההייטק, ושהזוגיות שלהם בדרך כלל מוצלחת מאוד, כי הרי הם מלאכים.
אבל מה איתנו? האנשים הפשוטים, הזרוקים בפינות הרחוב? מה איתנו, אלה שנולדו לנכש את העשבים בחצר חיינו? אלה שנולדו לברוח מאיסטנבול בגלל אזהרות מסע, ולחפש את הטוב והמעושר בכל מכונית מדגם פורש חולפת? מה קורה לנו שעה שאנחנו מחפשים זיווגים וזוגיות עם מאצ' היסטרי כדי להעביר את חיינו פה כמו יונה ויון? על זה אני רוצה לכתוב. כי את יודעת מאמי, שלמרות שהמון אנשים נלהבים להתחתן (עם טבעות, חינה וטחינה ועומר ועדן ברקע), החתונה היא רק העטיפה והצלופן של העסק הזה. ומה שקובע את ההמשך של הלאבי־דאבי הראשוני, זה הלב השרוט מפגיעות ומדחיות של כל אחד מאיתנו.
עצוב שמח / א.ב. יהושע המכונה בולי, מת. אז מה אגיד שלא אמרו על סופר הנפש הזוגי הנפלא הזה? אני חונק דמעות ושותק. ואחר כך דוחף בצער את הדלת אל החיים הפרוזאיים שהוא כתב עליהם בכישרון כזה מטורף, וככה אני מתקרב לדבר על מה שרציתי לדבר עליו פה מראש. וזה על חתונמי, שהיא תוכנית הריאליטי הכי פופולרית בטלוויזיה בימים אלה מלבד סקר המנדטים של ערוצי החדשות. חתונמי היא תוכנית שבה אנחנו, הצופים, נתבעים מרצון להציץ בה כמו החתול מוציק צוציק שעובר הרגע בחצר ליד חלון הסלון שלנו. וכשהוא רואה אותי מנקר מול הטלוויזיה בתוכנית המדוברת, הוא שואל: "תגיד חמוד, אתה עוד חי בפורמט הישן של הזוגיות ללא חתונה?"
אז כן חתולי. אני שם. עצוב על הסופר האהוב עליי. אבל אם מדברים על חתונמי אז אני נהיה טיפה שמח, כי ברור שאם טקס החתונה ממבט ראשון עובר בשלום והכלה לא בורחת כמו בסרט "הבוגר" עם דסטין הופמן, אז יש פה תוכנית מהנה עם סופר־רייטינג. אגב, הכלבים של המשתתפים תופסים חלק נכבד בעונת הזוגיות 2022, ואחת מקסימה מבין המשתתפות שמחוברת לכלב שלה בעבותות אהבה, מכנה אותו אפילו "הילד שלי", למגינת ליבו של השידוך המקסים שלה.
מעשה בשתי שמיכות / אז אני מפשפש בזיכרונותיי ושואל את עצמי האם היא ואני, שיצאנו שנתיים און אנד אוף בשנות ה־70 לפני החתונה, באמת הכרנו יותר בליל הכלולות האמיתי שלנו. הרי לא היה לי אז שמץ מושג שרצתה לישון באותה שמיכה, כשאני רציתי לישון בשתי שמיכות נפרדות. אני זוכר רק שכל הזמן ניסינו להתגבר על הבושה, כדי למצוא את מפתח הזוגיות הנסתר כל כך מעינינו.
אז היי חברה חתונמים. רציתם להתחתן אבל עם פרצופים לא ידועים מראש (מה שנקרא "דכדוך השידוך") אז תתחילו לעבוד בזה. כלומר להכיר את האדם שאינך מכיר, להתרגל לפנים שלו, לריח ולהרגלים המוזרים, לקום כשהיא באה או לשבת כשהיא הולכת.
ולמה לכם להתלונן על איך לפתע נוחתת משום מקום הזרות בלאכול ובלישון יחד? וגם, סליחה שאני מזכיר את זה, איך חיים מול לעשות את "הרכים והכבדים" בלי שהשני ישמע את הרעש? והאם הגילויים שהוא נוחר או מתהפך כלווייתן פרוע בלילה הם גילויים שמפריעים לקשר? ובינינו, אלה בסך הכל שאלות די רכות יחסית להתאמה הרוחנית, הקארמטית, הסקסית והשכלית. כי אם לא פשוט ללמוד איך לחיות ולא למות, אז בטח קשה ללמוד איך להתחתן, בלי להתלהב ולהתאהב ולהימשך, מה שקורה לא פעם בתוכנית.
השלכות / אבל השנה גיליתי את הקסם הגדול והאופטימי של חתונמי. והקסם הזה טמון בעיקר במסקנות שהתוכנית משליכה על הזוגיות הפרטית שלנו. במילים אחרות, מצאתי שלא פעם, למחרת השידור בבוקר, אנחנו נהיים קצת הם. כלומר דומים, שונים, מצחיקים, מתעתעים ומלאי כוונות טובות כמוהם. כי כמוהם גם אנחנו מאמינים שהחיים יחד יהיו תמיד טובים יותר מהלבד הזה. ושנדע לתקן את המקולקל, כמו בבישול במטבח, בסלון בין הכלבים, ובדרכים המובילות על סירת עץ בים בדרך לקשת הזוגית בענן.
חתונמי מפוצצת אמונות עיוורות כאלה. למשל האמונה באל המזווג זיווגים. האמונה המקבילה בשני המזווגים האנושיים יעל ודני, או אמונה בשירים, משיר החתונה ועד שירי הרכב בנסיעות של הזוג הטרי (לרוב של עידן רייכל).
יש גם את האמונה בכלבים שלהם שיסיטו את העיקר אל הטפל בטיולים מצולמים בערב, או האמונה בספה שבדירה שעליה ישתרעו ברגעי השיעמום. ובעיקר האמונה הכללית, ששני אנשים שאמנם חתמו חוזה של 42 יום לחיות יחד, יפליגו בהצלחה כמו נח המנוח מתיבת הנח שניהל קרב הישרדות מוצלח בן 40 יום ולילה עם שלל הזוגות ששטו איתו בתיבה בדרך לאררט, רק בלי מצלמות.
איך מציעים נישואים / תנו לי להכיר אנשים אופטימיים שמקעקעים ישר בתחילת הקשר שלהם את שם אהובתם על החזה, וכשהם מגלים אחרי זמן שהאהבה אולי דהתה הם מנסים להסיר את הקעקוע, או נלחמים על הקשר בטיפולים זוגיים בשיטת האימגו למשל – בה הם לומדים לדבר ולהקשיב בו־זמנית. אנשים כאלה גם ממשיכים ת'קשר הזוגי שלהם לא פעם, "רק בשביל הילדים, התנועה והמפלגה". מה שנקרא, להמשיך בכוח האינרציה.
אז אני מחייך כשאני מפשפש באינרציית זיכרונותיי הישנים, למשל איך חשבתי בתמימות על חתונה כשהייתי כבר בן 16 בתיכון והתעסקתי בשאלה איך אציע לה בבושתי להתחתן. רק שעם הזמן השאלה הזו התפוגגה, כי נדמה לי שהיא הייתה זו שהציעה לי בגיל 20.
רק אחר כך למדתי שמילים נוטשות אותך כמו שאנשים נוטשים אותך. ושמילים גם מייצרות מציאות כמו זו שניסחה סרבנית חתונות בעלת הומור רב: "אני מכורה ללבד ולסלט שלי וכבר שנים לא מכניסה גבר לבית אפילו לא לארוחת שקשוקה חריפה". אז באמת אף אחד לא בא.
עזבה אותו / חתונמי, גם אם היא כלי בידורי, היא קודם כל ניסיון לייצר רגש אמיתי כלפי מישהו או מישהי מבלי להכיר אותם מראש. אז אנחנו ממשיכים להביט בתוכנית בדבקות (עוד מימי הקורונה ההיא) כי אנחנו חיים באשליה שתכף נגלה את הזוג הכי־הכי בעולם. כלומר את הכי מאושרים, הכי מתאימים, הכי סאחים והכי מבינים זה את זו (לעומתנו כמובן חח).
בולי ז"ל, הוא כתב את "מר מאני", "המאהב" ו"השיבה מהודו". זוכרים? שהיו מלאי מסקנות על החיים והזוגיות. אבל סורי. כנראה כמו הממשלה שעומדת עמידת עץ ביוגה על רגל אחת, אין דבר כזה זוגיות מושלמת, ויעיד על כך המשל המוזר הבא על אהבה שסיפר לי פעם איש זקן מאוד שנחשד בעיניי כמלאך: זוג אחד התחתן על אמת. ואז היא שאלה אותו: "תגיד בייבי, כמה זמן זה יימשך לדעתך?"
אז הוא ענה לה: "כמה זמן לקח ליוליה ולרומיאו עד שהתאבדו?"
אז היא הביטה בו לרגע ארוך ומשמעותי ומיד אחר כך עזבה אותו. זהו. לא יודע למה אנשים עוזבים כשהם אוהבים. אמא שלי הייתה אומרת כי "הם לא מסתדרים יחד", וסבתא? היא הייתה אומרת שצריך לגדל אהבה וזוגיות במעבדה, אחרת זה לא צומח.
לפנייה לכתב/ת 
