היום, כשהוא בשיא הקריירה, יכול יונתן רזאל להישען לאחור בשלווה, אפילו לא להסתכל אחורה בזעם. אבל בזמן אמת, לפני ארבע וחצי שנים, פרשה אחת גבתה ממנו מחיר גבוה מאוד, שכמעט זלג אפילו עד פרישה מהופעות לקהל החילוני ומחשבות על המשך הקריירה. בפרשה ההיא הוא הדביק באמצע הופעה מסקניגטייפ שחור על עיניו בזמן שנשים בקהל רקדו. הביקורות, לא איחרו לבוא. "זו הייתה לחלוטין טראומה", הוא מגלה, "הייתי בשוק, סוג של הלם קרב. לא הבנתי איך אני, זמר דתי שמהיום הראשון שר לכולם, לקהל מעורב, שמופיע המון בפני נשים בלבד, חוטף עליהום כזה. והכל בכלל התחיל מסוג של תעלול, בדיחה".

זה קרה בבנייני האומה, בהופעה לנשים בלבד. "עליתי לשיר, מול בערך 3,000 נשים באולם שהיה סולד־אאוט. התחלתי לבצע שיר מקפיץ והן התחילו לרקוד. פתאום שמתי לב שיש חוסר נוחות בקהל, כי לחלק מהנשים לא הכי נוח לרקוד לפני גבר. אז אמרתי להן בטון הכי שמח: בנות, בא לכן להתפרע, הייתן רוצות זמר עיוור כמו סטיבי וונדר? קבלו. ואז אני צועק אל מאחורי הקלעים, 'תביאו לי סוודר'. רציתי לשים על הראש ועל העיניים. אמרו שאין. ביקשתי משהו לשים על העיניים".

זה נראה רע מאוד, כהימנעות שלך מלהביט בנשים.

"מה שלא היה ולא נברא כמובן, כי הרי הוזמנתי להופיע מול נשים נכון? אז מדוע שארצה להסתתר מהן? אבל אתה צודק כי כבר אז עברה לי מחשבה בראש שזה לא נראה טוב. אבל האווירה בקהל הייתה מחשמלת. בנות צורחות מאושר. נעמדתי על הבמה וירדתי מהבמה ומהקהל באו אליי ואמרו, 'יונתן היה כיף. מזמן לא התפרעתי ככה, רקדתי כמו שבא לי'. תשמע, לתחושתי לבנות דתיות קשה להתפרע מול בנים. הן לא ירגישו חופשיות לרקוד. מכאן הייתה המחשבה שלי על כיסוי העיניים".

מהצד זה נראה כמו סוג של מחאה או זלזול בנשים.

"למה ועל מה לי למחות? הופתעתי מאוד, גם נעלבתי מהתגובות. בהתחלה הייתי בטוח שנשים שמכירות אותי יקומו ויגידו, 'אנחנו יודעות בדיוק מי זה יונתן רזאל. הוא לא עשה כלום נגדנו. זו הייתה לגמרי בדיחה'. אבל זה לא קרה. בפועל התוצאה הייתה הפוכה. במקום בדיחה, הפכתי לסמל של אפליית נשים, כשההפך היה הנכון".

אז למה לא הסברת באותו ערב או למחרת?

"למעשה לא הסברתי את זה בדיוק עד היום. הרגשתי שהאווירה אז הייתה מאוד־מאוד נגדי. ישבתי בבית ואמרתי, זה לא יכול להיות. ותחשוב שאני עוד אדם שמנותק מכל התקשורת, אז לא ראיתי שום דבר מכל מה שהלך ברשתות. רק שמעתי לאחר מכן. ידעתי שמה שלא אגיד, יתורגם לא טוב. אבל מה הבעיה במקרה הספציפי? היה כזה עליהום, כך שהשתיקה שלי נתפסה כמו הודאה באשמה. במקום שיפסיקו לרדת עליי, המשכתי לקבל בוקסים לפנים".

עברו מחשבות שזה בעצם סוף הקריירה, שאתה מחוק אצל קהל גדול?

"לא, אבל כן שקלתי לקחת פסק זמן מהופעות. אחרי הסיפור היו כמה פעמים שאמרתי ליעל, אשתי: בואי נעשה משהו אחר, זו כזו חוויה שלילית, אולי עדיף שלא אופיע בתקופה הקרובה, אריק איינשטיין סטייל. אבל הרבנים לא נתנו לי לעשות את זה. אגב, הייתה גם אופציה יותר קלה, שאגיד סבבה, מהיום מופיע רק לקהל הדתי, אין בעיה. איזי גואינג. אבל גם אשתי וגם הרבנים היו בפול פורס עליי לא לעשות את זה".

איך התמודדת בחודשים שאחרי?

"זו הייתה בפירוש טראומה. בחצי השנה הראשונה חשבתי בעיקר איך אני עובר את זה בצורה הכי נכונה. היו הרבה שיחות לתוך הלילה עם אשתי, חברים, עם הרב שלי. ברמה של העבודה זה לא פגע בי בכלל, סוג של נס. המשכתי להופיע כרגיל, אבל זה העיק עליי הרבה מאוד זמן. העליהום הזה בסוף לא החזיק מים, כי לא היה לו באמת על מה להיבנות".

אז עם החילונים אתה בפיוס. אבל איך הקהל החרדי מקבל את זה שאתה מופיע בפני קהל מעורב וגם במקומות לא כשרים?

"אני מתייעץ עם גדולי הרבנים. לא זז לבד. כל רבותיי יודעים על כל ההופעות שלי ומעודדים אותן. הם קוראים לזה 'חשיבות עליונה בריפוי של העם הזה'".

× × ×

ארבע וחצי שנים אחרי, ההכוונה של הרבנים עמדה במבחן המציאות והעליהום ההוא התפוגג לחלוטין. לוח ההופעות של רזאל עמוס חודשים קדימה, גם בישראל, גם בחו"ל, גם לוועדי עובדים ולחברות וארגונים שרוצים חלק ממנו. את היכל התרבות בת"א הוא כבר מילא, והופעות מתוכננות גם בקיסריה ובאמפי שוני. ולא פחות חשוב, הוא ממשיך להוציא להיטים. דבר שלא זר לו. האלבום הראשון שלו, 'סך הכל', יצא ב־2007 וזכה למעמד של זהב, בזכות להיטים כמו 'ציון', דואט עם אביתר בנאי. בשנת 2009 הוציא יחד עם יעקב שוואקי את 'והיא שעמדה' שהגיע למקומות יפים במצעדים של גלגלצ ורשת גימל, מה שחיזק עוד יותר את מעמדו של רזאל גם בקרב הקהל החילוני. האלבום השני שלו, 'בין הצלילים', יצא ב־2012, הגיע גם הוא למעמד של זהב וכלל את הלהיט הגדול 'קטנתי'. הסינגל החדש 'מהגר' מתוך האלבום הרביעי, כבר יצא. באלבום החדש צפוי להשתתף גם החבר ברי סחרוף. "כשעשיתי את האלבומים הראשונים שלי, ברי היה מגיע לאולפן, נכנס פתאום לסשן, זורק כמה הערות מאוד יפות. היה לי איתו חיבור אינטואיטיבי מרחוק. בקורונה, באיזה יום, הלחנתי את השיר 'זֹהר הרקיע' ובראש שלי שמעתי אותו ממש שר את זה. אמרתי לעצמי, על החיים ועל המוות. שלחתי לברי מייל עם השיר, והוא חוזר אליי עם תשובה: 'דמעות, איך נגעת בי'. ואז התחיל הקשר בינינו, והופענו יחד".

בשנים האחרונות ברי נשאל לא פעם אם הוא בתהליך של התחזקות. מה אתה רואה מהצד?

"ברי סחרוף הוא בעיניי הסמל של תהליך בריא שהחברה הישראלית עוברת. הוא לא מגדיר עצמו כבעל תשובה או מתחזק, ויש סביבו חוויה נעימה של פתיחות וקבלה והתעניינות. אני יכול לבוא לסשן איתו והוא יתעניין בי ובמה שאני עושה וישאל, מסקרנות, מעניין אמיתי. הגשר הזה שאני מדבר עליו זו בדיוק הדוגמה של ברי סחרוף. הקשר בינינו הוא גם הוכחה שאפשר להיפגש כשני יוצרים ישראלים מעולמות שונים לגמרי - ולעבוד יחד".

גם שמו של אביתר בנאי עלה בהקשר של עבודה משותפת כשרזאל התחיל לעבוד על הסקיצות הראשונות שלו כזמר סולן, לפני כ־14 שנה. "הייתי אז בכלל בתקופה שבה די יצאתי מהמוזיקה. עברתי לסוסיא. עבדתי את האדמה, הכנתי גבינות, הייתי רועה צאן. הגשמתי סוג של חלום. יום אחד אני מקבל טלפון מיוני רכטר, שעבדתי איתו פעם, 'בוא תכתוב לי עיבודים'. אמרתי לו, 'אחי, תקשיב לכבשים. זו הנגינה שלי. אני לא בעניין של מוזיקה'. ואז הוא שלח לי הקלטה של אביתר בנאי שר את 'עטור מצחך'. שמעתי, וכמעט התעלפתי. אמרתי ליוני שאני בפנים".

אביתר בנאי היה אז מטאור בשמי המוזיקה הישראלית, עדיין חילוני. "הוא אפילו לא היה אז קרוב לחזרה בתשובה. התחלנו לעבוד יחד ועשינו את 'עטור מצחך'. אבל קרה שם עוד נס: שרתי ליד אבי כמה שירים שלי, שהתחלתי לכתוב. הוא אמר לי, 'יונתן, מה זה המוזיקה הזאת? אתה חייב לעשות עם זה משהו'. אפשר לומר שעשיתי".

הפכתם לחברים טובים.

"חברי נפש ממש, עד היום. גם התחתנו די במקביל, אני ניגנתי בחתונה שלו והוא היה אורח בשלי. את התהליך של החזרה בתשובה של אביתר ליוויתי מרחוק. היה לנו מפגש פעם בכמה זמן, שהיינו בו פותחים דברים. היה לי פור עליו, במירכאות, כי חזרתי בתשובה 15 שנה לפניו. למדתי ממנו הרבה על אהבה, על חברות. הוא גם הפיק לי את שני האלבומים הראשונים. אבי הוא למעשה הבן אדם הראשון שאמר לי, 'קח את המוזיקה שלך ותהיה מי שאתה'. במובן המוזיקלי הוא הוליד אותי".

התארחת גם בהופעה המשותפת שלו עם אביב גפן.

"זו הייתה לגמרי יוזמה של אביב. כש'קטנתי' יצא, אביב גפן שמע את השיר, התקשר לאביתר ואמר לו, 'תבקש מיונתן להופיע איתנו'. הגעתי למופע שלהם בשוני, פעם ראשונה שהייתי שם על הבמה, והיה כיף גדול".

מקורות צבאיים מספרים שפעם הדרכת בשירה גם את בני גנץ.

"כן, באיזה אירוע שעשינו. הוא שר הכי טוב מכל הגנרלים שהיו שם".

× × ×

הוא נולד בשנת 1973 בניו־יורק. משפחתו עשתה עלייה, נחתה בנחלאות וחזרה בתשובה, ובגיל ארבע רזאל התחיל לנגן על פסנתר. בגיל תשע כבר ידע לנגן בצ'לו של סבא ובהמשך התחיל להנעים זמירות בבית הכנסת. בצבא היה מוזיקאי מצטיין, ושם התחיל גם לכתוב שירים ממש. "יום אחד המפקד של הלהקות הצבאיות ראה אותי מנגן על פסנתר ואמר, 'בוא אלינו'. התחלתי להפיק מוזיקלית ללהקות. באותה תקופה היו שם שירי בן ארי, אפרת רייטן, נועה תשבי, גיל ססובר, איתי שגב. נהניתי מאוד. אנשים ששמעו את החומרים שלי אמרו לי, 'קדימה, תוציא'. שלחתי סקיצות שלי שר לכל מיני זמרים, כדי לקבל חוות דעת. טמירה ירדני אז עזרה לי מאוד, אבל הייתה זמרת מפורסמת ששמעה אותי ואמרה, 'יונתן אתה די בוסר, חכה'. היא מאוד צדקה אגב".

מה קרה בהמשך?

"אחרי שהשתחררתי ארקדי דוכין יצר איתי קשר. אפרופו קרוס אובר תרבותי. באתי בתור מוזיקאי קלאסי ומאוד התחברתי לאמנות של ארקדי, שהערצתי. פתאום, בגיל 21, עמדתי איתו על במה אחת. חוויה".

הוא נישא בשנת 2004 ומאז הספיק להביא לעולם שבעה ילדים. שש שנים אחר כך, במקביל לקריירה שלו שנסקה למעלה, עברה המשפחה טראומה. הבת רבקה נפצעה קשה אחרי שנפלה מהמרפסת בבית. "ראינו את הזיקוקים של יום העצמאות יחד, הסולם החליק והיא נפלה. זו הייתה פגיעת ראש קשה, ורבקה הייתה תקופה ארוכה בין חיים למוות. ברמה הרפואית היא נס".

למה?

"כי אמרו לנו שאין סיכוי שהיא תחזור לתפקוד תקין. זה היה תהליך ארוך ורצוף ניסים, תפילות אינסופיות, גרנו למעשה שנה בבתי חולים. ההתאוששות הגדולה שלה התחילה חצי שנה אחרי הנפילה. היום היא בתפקוד רגיל לחלוטין, לומדת בסמינר".

מצד אחד אני מבין כשאתה אומר שזה נס. מצד שני, אין מחשבה, גם כאדם מאמין, על למה זה קורה דווקא לי ולילדה שלי?

"הדבר היחיד שאני יכול לומר זה שבמבט אחורה, התאונה שקרתה לרבקי פתחה לנו כל כך הרבה יופי וטוב. תאר לעצמך, להבדיל, סיפור על מישהו שגנבו לו את האוטו ובתחנת המשטרה פגש את אשתו. אז יש משהו שרבקי הביאה לנו לחיים דרך מה שהיא עברה, ואני מאמין לגמרי שהיא הייתה שליחה של זה. הפציעה שלה מאוד כאבה, לכולנו, אבל גם עברנו תהליך מאוד חשוב בזכותה. זה בוודאי חיזק לי את האמונה באל ואת האמונה בעצמי כאבא, כבעל, כאיש משפחה".