עכשיו תורה
רעות אלוש הפסיקה להופיע בשבת, אבל בינתיים לא חוזרת בתשובה כמו האח הבכור אביב. השחקנית שפרצה אחרי שנים בצל הכוכב הגדול במשפחה, מספרת על הפרעת אכילה שכללה בולמוסים ויריקת מזון, חושפת מאיזו טעות נמנעה אחרי הדייט הראשון עם בעלה, ומה הסוד הכואב שגילתה בעקבות ההצגה 'גלבי' של הבימה, שעוסקת בפצע הפתוח של חטיפת ילדי תימן
כמו בהרבה בתים של בני העדה התימנית, גם סבא וסבתא של רעות אלוש לא דיברו מעולם על פרשת ילדי תימן. או על אירועי הכמעט־חטיפה במשפחה. "רק אחרי שהושבתי את ההורים של אמא שלי, אסתר וסעדיה מדמון, ושאלתי, סבתא סיפרה לי בפעם הראשונה מה קרה לדודות שלה", מגלה השחקנית. "שתיהן היו משאירות את התינוקות שלהן בבית התינוקות במעברת עין שמר, יוצאות לעבוד במשק בית, וחוזרות בצהריים להניק. יום אחד, כשאחת מהן הגיעה לבית התינוקות, אמרו לה שהבת של אחותה חולה וצריך לקחת אותה לבית החולים. כשאחותה מיהרה לשם, ניסו למנוע ממנה להיכנס. 'לקחו אותה לבית החולים, היא יכולה להדביק את התינוקות האחרים', שיקרו לה, אבל למרבה המזל, אי־אפשר היה לעצור אותה. היא צעקה 'תזוזו' ונלחמה איתם כמו לביאה, ירדה למרתף, לקחה משם את הילדה ולא החזירה אותה לבית התינוקות. כמובן שהילדה הייתה במצב מצוין.
"סבא סיפר לי שאמא שלו הבינה שבכל פעם שהטנדר עם הרופא והאחות מגיע למעברה, ילדים נלקחים לבתי חולים ונעלמים. כשהוא היה מופיע, היא הסתירה את הילדים. כמה שנים אחר כך כמעט חטפו את אח של סבא, אבל ברגע האחרון הסבתא רבתא שלי נעמדה מול הטנדר וסירבה לתת להם לעבור עד שיעזבו אותו".
למה הם לא סיפרו על זה קודם?
"חבר טוב, שדוד שלו נחטף, אמר לי שגם סבתא שלו לא הייתה מוכנה להגיד מילה על הפרשה. זה פצע מדמם שקשה לדבר עליו. חלק מהאנשים האמינו בתמימותם שהילדים באמת חלו ומתו כמו שסיפרו להם, חלקם עדיין מאשימים את עצמם במה שקרה. עכשיו תור הדור שלנו לדאוג לחשוף את כל מה שקרה. יותר מדי זמן טייחו את הפרשה הזאת. ועדות חקירה ממלכתיות התחילו לפתוח תיקים אבל הדברים תמיד נתקעו והמסמכים אבדו או נגנזו. אתה תופס את הראש ואומר איך זה שאף אחד עדיין לא מוכן להודות במה שקרה?! אסור להפסיק לדבר על הנושא עד שכל האמת תיחשף".
× × ×
גם אלוש נגעה בסיפור המשפחתי רק אחרי שקיבלה את תפקיד עורכת הדין שיוצאת למסע חיפושים אחרי אחותה התאומה שנעלמה בשנות ה־50 במעברה, בהצגה 'גלבי'. המחזה, שכתבה חגית רכבי ניקוליבסקי וביים רזי אמיתי, על פי ספרה של איריס אליה כהן, ועלה השבוע בתיאטרון הבימה, עוסק בפרשה הטעונה, שחזרה לאחרונה שוב לכותרות. הוא מצטרף לסדרה 'חידת משולם' ששודרה ב'כאן 11' ועסקה ברב עוזי משולם, שהתבצר בביתו באור־יהודה בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושא. גם בחיים עצמם נקבע תקדים, כשבית המשפט אישר את פתיחת קברו של הילד עוזיאל חורי, לצורך בדיקת די־אן־איי, כדי לוודא מה באמת עלה בגורלו.
"אני מרגישה שהתפקיד הוא סוג של שליחות לעדה שלי", אומרת אלוש. "אני מביאה פה סיפור של עדה שלמה שהושתק במשך המון שנים ומקבל סוף־סוף במה בתיאטרון הלאומי".
את מאמינה שהממסד היה אחראי לחטיפות?
"אני לא מספיק בקיאה בפרטים כדי לצאת בהאשמות, אבל ברור שמדובר בשיטה שבאמצעותה נחטפו אלפי תינוקות. הדפוס היה זהה: מגיעים לאוהל, לוקחים את התינוק או התינוקת, אומרים להורים שהוא חולה או מת, וזהו, אחר כך המשפחה כבר לא ראתה אותם יותר. איך תחפש אותם? הרי שינו להם את השמות ואת מספרי תעודת הזהות. זה חסר סיכוי. היו משפחות שהבינו שהם בחיים רק כשקיבלו פתאום את צווי הגיוס שלהם".
אלוש, 31, אחותו הקטנה של השחקן אביב אלוש, הייתה ילדת פסטיגלים בעצמה שגילתה בגיל צעיר את מחיר התהילה. "להגיע מכרמיאל ליד אליהו ולהופיע עם כל הכוכבים היה וואו, אבל כשחזרתי הביתה היה לי קשה להתאפס. הרגשתי ריק גדול ובכיתי ימים שלמים. בסוף ההורים תפסו אותי לשיחה ואמרו לי, 'אם את רוצה להישאר בתחום, את חייבת להבין שדברים גם נגמרים. אחרת לא ניקח אותך יותר לאודישנים ולהופעות'".
התייעצת עם אחיך לפני שהחלטת ללמוד משחק?
"כן, למרות שהיום אנחנו כבר כמעט לא מדברים על המקצוע, רק משתפים במה שאנחנו עושים. אביב למשל שולח לי את השירים שלו, והוא שר כל כך יפה, לפני שהוא מוציא אותם, ואני אומרת לו מה אני חושבת עליהם. בכלל, יניב, בעלי, קורא לנו משפחת אלוש חפראוי. אני יכולה לחפור לאביב שעות על כל דבר, וכשאנחנו עושים יחד שבת, הוא אוהב לספר לנו על פרשת השבוע".
הייחוס המשפחתי שלך היה יתרון או חיסרון כשהגעת למקצוע?
"היום אני בטוחה בכישרון שלי. בהתחלה היה לי יותר קשה כי הרגשתי שאני צריכה להוכיח שאני שווה בזכות עצמי".
יש תוכניות לפרויקט משותף?
"לפני שנתיים גילינו שאנחנו מופיעים יחד בסרט של טרנס מאליק, שלא יצא עדיין. אני צילמתי אודישן באנגלית, שלחתי ושיחררתי. אחרי איזה שבועיים אחי שולח לי הודעה קולית מהסט: 'אחותי, את לא מאמינה, סיימתי לצלם איזו סצנה, והבמאי אומר לי, 'יסטרדיי איי סואו אן אמייזינג אקטרס פרום איזראל, רעות אלוש, דו יו נואו הר?' נקרענו מצחוק".
כמו אחיה, היא מחוברת מאוד למסורת ולדת. "אנחנו עושים בבית קידוש ובעלי מניח תפילין כל יום. בקורונה גם החלטתי להפסיק לעבוד בשבת. מבחינתי, אין ברכה בכסף שעושים ביום הזה".
יש סיכוי שתחזרי בתשובה, כמו אביב?
"בינתיים זה לא על הפרק, אבל נבר סיי נבר. אני אדם מאמין ותמיד הייתי רוחנית, בלי קשר אליו. מאז שהייתי קטנה יש לי מחברת שבה אני מספרת לאלוהים מה עובר עליי. כשהתבגרתי, הייתי יושבת בים, אחרי ריצה, מדברת אליו ומבקשת, אלוהים, תראה לי את הדרך. אבא שלי אדם דתי וגדלנו בבית ששומרים בו מסורת. גם אחי אלעד חזק ברוחניות. אבא שלי אומר ששלושתינו כמו סולם יעקב: אביב, ראשו בשמיים, גבוה־גבוה, אצל אלעד אחי, לעומת זאת, הרגליים על הקרקע, ואני באמצע".
בראיון למוסף הזה אביב אמר כמה דברים שנויים במחלוקת, למשל שהקורונה היא ברכה מבורא עולם לאיחוד האנושות ושמדינת ישראל זקוקה למלך ונתניהו הוא ראש הממשלה האחרון של ישראל.
"גם אני חושבת שהקורונה לא הגיעה לפה סתם כך, אבל לא משתמשת במונחים כאלה. לפני המגפה הרגשתי שאני כל הזמן עם הלשון בחוץ, ואז הבנתי שאולי אני לא צריכה לרדוף אחרי התפקידים ולעשות מה שעושה לי טוב".
אבא שלך היה בעבר ראש סניף הליכוד בכרמיאל, את שותפה לדעותיו?
"אני יושבת על הגדר. במערכות הבחירות האחרונות שמתי כל פעם פתק אחר. אני מרגישה שהכל מחורבש בפוליטיקה שלנו".
× × ×
במסגרת שיעורי המשחק שהיא מעבירה לצעירות, אלוש קולטת מיד מי מהן סובלת מהפרעות אכילה ודואגת להפנות אותן לטיפול מתאים. עניין של ניסיון כואב. "בגיל 14 ראיתי שחברות שרזו מסביבי מתחילות לקבל מחמאות", היא מספרת. "נכנסתי לאינטרנט לחפש כל מיני דיאטות. הורדתי את הלחם מהתפריט ואכלתי הרבה גזר, נהייתי כתומה ממש. אבל גם אחרי שהתחלתי לקבל מחמאות בעצמי, המשכתי".
ההורים לא עלו עלייך?
"הייתי שקרנית טובה. בארוחת שישי הייתה שמה קוסקוס וירקות בצלחת, עושה את עצמי אוכלת, הולכת כביכול לקחת עוד מנה וזורקת את הקוסקוס לפח האשפה. זה השפיע עליי גם רגשית, רבתי עם כל המשפחה והחברות. נכנסתי לדאון, לא רציתי לצאת מהבית. רק אחרי שלא קיבלתי מחזור במשך תשעה חודשים, סיפרתי לאמא שלי והיא לקחה אותי לרופא שנתן לי על הראש והצמיד לי תזונאית".
זה לא עצר את ההידרדרות. "הטריף אותי כשהתחלתי לעלות קצת במשקל, אז מצאתי את שיטת היריקות", היא מגלה. "הייתי טועמת מהאוכל ויורקת כשאף אחד לא ראה".
מה היה רגע השפל?
"פעם, בדרך לסדנה למשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, עברתי ליד מאפייה, קניתי בורקס, קרואסונים ורוגלך, ישבתי במכונית, אכלתי וירקתי".
רק בצבא, כשבולמוסי האכילה הפכו יותר ויותר שכיחים, הבינה שאיבדה שליטה על המצב. "תפסתי את עצמי, ניגשתי למפקד וביקשתי עזרה. הוא שלח אותי מיד לתזונאית שהפנתה אותי למרכז להפרעות אכילה בתל השומר. כשסיימתי את הטיפול שם, החלטתי ללמוד הדרכת כושר וגם עבדתי בזה".
מה הבנת במהלך הטיפול?
"הטעות שלי כילדה הייתה שבמקום להיכנס לאינטרנט ולחפש איך לרזות, הייתי צריכה לדבר עם מבוגר אחראי. אנורקסיה ובולימיה הן מחלות שנורא קשה לצאת מהן. למרות שלא הגעתי ל־30 קילו ולאשפוז, גם אני סבלתי מאנורקסיה, והבולמוסים של האכילה היו מעולמות הבולימיה. זה לא נורמלי לעצור את הרכב באמצע הלילה, לאכול ולירוק".
לפני כשלושה חודשים נישאה ליניב בוחבוט, מנהל פרויקטים בתחום האנרגיה הסולרית. "הוא היה חבר טוב של השותף שלי לדירה וכשנפרדתי מבן זוג קודם, הזמנתי אותו לבוא איתנו לים", היא מספרת. "אמרתי, מה אכפת לי, נזרוק חכה לכיוונו. מה שייצא ייצא. הזמנתי אותו גם להצגה ששיחקתי בה בתיאטרון באר־שבע, והוא היה במילואים ונסע שעתיים רק כדי לראות אותי. אז הבנתי שהוא בעניין. אם יש מסר שאני יכולה להעביר לאנשים שרוצים אהבה, הוא לא לחפש ניצוצות בדייט הראשון. לי לא היו".
ומתי הבנת שזה זה?
"נפרדנו אחרי שנה, כשאני רציתי לעבור לגור יחד והוא קצת התמהמה, אז אמרתי, 'תשמע חביבי, לא מתאים לי'. בסגר השני הוא ניסה ליצור קשר, אבל עניתי בקרירות. ואז הוא כתב לי הודעה מהלב, שאחריה ישבנו ודיברנו שעות. ברגע שהוא נלחם עליי, ידעתי שזה לתמיד".
את הצעת הנישואים קיבלה על בימת המחזה 'מלון סוף העולם' בתיאטרון הבימה, בנוכחות המשפחה, כשבוחבוט עלה מהאולם בסוף ההצגה וכרע ברך. "הייתי בשוק", היא אומרת. "מרוב צחוק לא הצלחתי להגיד כן".
גם הפריצה לעולם המשחק, כמו הזוגיות, לא קרתה בן לילה. במשך שנים ניסתה אלוש לפלס דרך במגרש שאחיה כבר כבש, עד שלוהקה לסדרות 'תאג"ד' ו'בלקספייס', שהפכו אותה לשם ולפנים מוכרות. עכשיו היא משחקת בהבימה, מלבד ב'גלבי' גם בסאטירה 'ראש המועצה', ומנסה במקביל לברוח מהטייפ־קאסט. "תמיד מזמינים אותי לאודישנים לשוטרת או לחוקרת, אבל אני מתה לשחק באיזו קומדיה מטורפת או במחזמר גדול מהחיים".
איפה תהיי בעוד שלוש שנים?
"כנראה לא בתל־אביב. בחופה גם אמרתי ליניב, 'אני מחכה כבר לתת לך ילדים שירוצו בשדות וישחקו עם עיזים'".
לפנייה לכתב/ת 
