החדר של ראש הממשלה בכנסת בולט בסגפנותו: שולחן חום גדול, שׂבע ימים ושֹׂבע ממשלות, פינת הסבה קטנה, שני דגלי המדינה – וראש הממשלה יושב ביניהם. אין מזכרות אישיות; אין ספרים ברקע, להתפאר בהם מול המצלמה. פעם, לפני הרבה שנים, רובי ריבלין נדהם לפגוש את אריה דרעי הצעיר מסב מאחורי שולחן ראש הממשלה נתניהו בהעדרו ומניח את שתי רגליו על השולחן.
ביום שני בארבע אחרי הצהריים זימן בנט את לפיד לחדרו. הוא פירט את האזהרות שהשמיעה באוזניו היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, בשיחת טלפון ביום שישי. היועצת דיברה על כאוס: מ־1 ביולי לא תהיה משטרה בגדה. כאילו עכשיו יש, יכול היה בנט לומר לה, אבל לא אמר. הוא סיפר ללפיד על השיחה הטלפונית שניהל בבוקר עם ניר אורבך. אורבך אמר לו שהחלטתו סופית – הוא יצביע בעד פיזור הכנסת. המקסימום שהוא מוכן לעשות הוא לדחות את ההצבעה בשבוע.
לאחר השיחה עם אורבך קיבל בנט לשיחת רקע את הכתבים המדיניים. הוא דיבר איתם באריכות על החזון המדיני שלו כראש ממשלה, אבל לא אמר להם דבר על ההחלטה שמתגבשת אצלו. הוא נזהר מלומר משהו שיתפרש אחר כך כשקר. ב־15:20 החליט סופית. "נפל הפור", אמר ללפיד.
לפיד ישב מולו. בנט הבחין שעיניו נוצצות. "אני מתרגש מהחברות", אמר לפיד. זה נשמע כמו סצנת סיום בסרט הוליוודי מתקתק, אבל אני חושב שגם בעולם הציני, הקשוח, של הפוליטיקה הישראלית – עולם שבו השפתיים מחייכות בחום מול הסלפי כשהמוח רוקם את המזימה הבאה – התרגשות יכולה להיות אמיתית. בנט יכול היה למשוך הלאה, עוד שבוע, עוד שבועיים; הוא יכול היה לבעוט בדלי בדרך החוצה; הוא יכול היה להעביר את המקל ללפיד בחמיצות. היו דברים מעולם.
אבל בנט הוא איש הגון. הביביסטית דיסטל־אטבריאן יכולה להמשיך לצרוח "נוכל" ו"שקרן" לעבר דוכן הנואמים בכנסת – אפילו היא יודעת את האמת. "הגון" הוא מונח שהשפה הפוליטית מתקשה להתמודד איתו. אולי מוטב לומר "ממלכתי".
בנט שם לב – אולי ראה מהרהורי ליבו – שכתפיו של לפיד שחות. כובד התפקיד נחת עליו. על פי ההסכם הקואליציוני, בנט אמור היה להעביר את התפקיד בהצרחה: משרד החוץ היה עובר לגדעון סער, משרד המשפטים לאיילת שקד, ומשרד הפנים לבנט. במצב שנוצר, הממשלה לא יכולה להשיג רוב בכנסת למינוי שרים. בנט נותר עם התואר "ראש ממשלה חליפי" ולשכה ריקה בקומה השמינית של בניין משרד ראש הממשלה. הוא ירצה להטביע חותם בענייני ביטחון, בעיקר בסוגיה האיראנית. אבל מידת המעורבות שלו תהיה תלויה בלפיד. הוא מתכוון להיות ראש ממשלה "על מלא" עד לאחר שהחוק לפיזור הכנסת יאושר בקריאה שלישית, ואז להעביר את המושכות. "ראש ממשלה יש רק אחד", הוא אומר.
השגיאות שלו
יומיים לאחר שקיבל את ההחלטה, בנט באופוריה. העמימות התחלפה בבהירות. הוקל לו. הוא מסיים את כהונתו לא לאחר תבוסה בקלפי או חקירה פלילית, אלא מרצונו, בסגנונו. הוא לא מוכן עדיין לומר אם ירוץ מחדש, בראשות ימינה או במסגרת אחרת, אבל ההערכה השלטת במערכת הפוליטית היא שייקח פסק זמן של כמה שנים ואז ינסה לשוב. בנט בן 50, ינוקא במונחים פוליטיים. סער יצא וחזר. אפילו נתניהו יצא וחזר. גם הוא יכול.
הוא חוזר אל הפרק המופלא בתנ"ך שבו דוד המלך התמודד עם העונש שהטיל אלוהים על הילד שילדה לו בת שבע. כל עוד הילד חי, דוד צם והתפלל. כשמת, קם וחזר לתפקד. "בעוד הילד חי, צמתי ואבכה, כי אמרתי, מי יודע, יחנני ה' וחי הילד. ועתה מת – האוכל להשיבו? אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי".
הנכונות להיאבק כל עוד יש סיכוי היא לקח, וגם ההתאוששות לאחר ההכרעה היא לקח.
בנאום שנשא מול המצלמות ביום שני בערב הוא השווה את התנהגות נתניהו והאופוזיציה בפרשת החוק שמאריך את התקנות ביהודה ושומרון, לאם הרעה במשפט שלמה: המדינה היא התינוק. לפיד והוא ביקשו להציל אותו, גם אם הדבר כרוך בהפסד. נתניהו מוכן להשמיד אותו למען מטרתו האישית. בנט חי את התנ"ך, אבל יודע שחלק גדול מהצופים לא יודעים על מה הוא מדבר. "אתה חושב שהם הבינו למה אני מתכוון?" שאל אחר כך.
השבועות האחרונים היו משגה מתמשך. בנט השתכנע שאם הממשלה שלו תחזיק מעמד עד פגרת הקיץ של הכנסת, נכונו לה עתידות. החרדים מיהדות התורה יצטרפו. בחדרי־חדרים הם מכים על חטא ההיצמדות שלהם לנתניהו, לסמוטריץ' ולבן גביר. גם על האפשרות של פילוג דיברו: אם הקואליציה תוריד את אחוז החסימה, יוכלו הליטאים להיפרד מהחסידים ולחבור לממשלה.
זאת הייתה אשליה: המגזר החרדי יותר דמוקרטי בהכרעות הפוליטיות שלו מכפי שמקובל לחשוב. בסוף הרחוב מטיל וטו. הפוליטיקאים שנשאו נאומים מתלהמים על ממשלה אנטישמית, מרעיבת חרדים, לא הבינו שביום פקודה יחזרו אליהם הנאומים כבומרנג.
הפור נפל, למעשה, ביום שבו ראש הקואליציה עידית סילמן בחרה לחצות את הקווים. בנט מבין עכשיו שהעריקה שלה הייתה המשגה שלו. הוא הניח שתפקידו כראש ממשלה הוא לעסוק ב־90 אחוז מהזמן במה שהוא מכנה "מהות", ובעשרה אחוזים במה שהוא מכנה "פוליטיקה". לאורך הקדנציה ישתנה המינון, עד שסמוך לבחירות הוא יהפוך ל־90 אחוז פוליטיקה ועשרה אחוזים מהות. עכשיו הוא מבין שמהיום הראשון היה חייב להקדיש זמן שווה למהות ולפוליטיקה. "הייתי צריך לעמוד לצידה של סילמן בימים הקשים, כשמפגיני נתניהו רדפו אותה ואת ילדיה. לא למענה – אותה אני לא אשנה: למען הצלחתי והצלחת הממשלה שלי".
אני הייתי מנסח את השיעור קצת אחרת. השבועות הראשונים הם פרק הזמן הטוב ביותר בקדנציה: אסור לבזבז אותם בחגיגות ניצחון. כל עוד הברזל רך, צריך להעביר החלטות קשות, לא פופולריות, ובמקביל לתת תשומת לב, זמן ועניין בחיים לפוליטיקאים בספסלים האחוריים. תן להם יחס כשאתה למעלה. כשאתה למטה, כל חיזור נגמר בהתבזות. הם מריחים את הזיעה, מריחים את הדם. הם מתרחקים ממך, ואתה מדבר אל הגב שלהם.
המשגה השלישי היה ההוצאה לאור של הפעולות החשאיות שמיוחסות לישראל באיראן. בזרועות הביטחון לא אהבו את הפומביות. ההערכה הייתה שהפרסומים מאלצים את איראן להעביר לביצוע שורה של פעולות טרור נגד ישראלים בחו"ל. תמיכת הממסד הביטחוני חיונית לכל ראש ממשלה: בלעדיה הוא מאבד את הסמכות שלו בציבור, את הילת ראש הממשלה. אני חושב שבנט למד והפנים.
ההישגים שלו
הוא גא בהישגים שלו. קודם כל בביטחון: ביום רביעי בבוקר הוא ביקר בפיקוד דרום ובאוגדת עזה. הוא פגש קצינים מרוצים. "בפעולות שלנו השגנו בעזה שקט יציב", אמר אחר כך. הוא זוקף לזכותו שלושה שינויים: ההחלטה להגיב בפעולה על כל שיגור, גם על שיגור בלון; ההחלטה להוציא פועלים לעבודה. נתניהו סירב, כי חשש שישלם על כך פוליטית. הוא מאמין בפרנסה, בעניי שכנך קודמים. השבוע הועלה מספר הפועלים ל־14 אלף; הנקודה השלישית היא היחסים עם נשיא מצרים א־סיסי. "לאחר מבצעים קודמים נרשם בעזה קצב התחמשות מהיר", אמר בנט. "עכשיו, שנה לאחר שומר החומות, קצב ההתחמשות נמוך מאוד. זה בינגו".
הוא לא מזכיר את הטענה החוזרת שלו, שהוא הפסיק את מעבר מזוודות הכסף מקטאר. בנט יודע שההסדר הנוכחי עם קטאר לא שונה מהותית מהקודם. סיפור המזוודות נועד לעקוץ את נתניהו, לא הרבה יותר מזה.
גם הרגיעה היחסית בפעולות טרור בגדה היא הישג של הממשלה שלו.
"אני מעביר מדינה במצב ביטחוני יציב", הוא אומר.
ביום רביעי בבוקר התקשר ליועצת המשפטית לממשלה. הוא הציע לה לחשוב שוב על ההחלטה לאסור על בחירת רמטכ"ל חדש. "מי יערוב לנו שמדובר רק בחודש או חודשיים של הארכת הכהונה של אביב כוכבי", אמר לה. "מה נעשה אם גם הסבב החמישי יסתיים בתיקו, והמדינה תלך לסבב שישי? האם נדחה את כל המינויים בצה"ל לעוד חצי שנה, לעוד שנה?"
חשבתי שיש היגיון בדחייה: ייבחר שר ביטחון חדש, שימליץ לממשלה על הרמטכ"ל המועדף בעיניו. על הנימוק של בנט לא חשבתי. המציאות הפוליטית הכאוטית שנוצרה כאן הופכת את הנימוק שלו למעשי. אין ברירה אלא להרים את הראש משלל התקדימים המשפטיים ולהתמודד עם המצב כפי שהוא. היועצת לא תוכל להסתגר לנצח בבועה ברחוב צלאח א־דין.
ועדיין לא אמרנו מילה על איראן. הוא ירש מנתניהו איראן על סף גרעין. הוא מעביר ללפיד איראן עוד יותר קרובה לסף. כאשר הנשיא ביידן ינחת כאן, הפרטנר שלו לדיון על איראן יהיה לפיד. חילופי הגברי לא ישנו את אמריקה ולא ישנו את איראן.
ההישג המוחשי ביותר שבנט יכול להתגאות בו הוא הסגנון הענייני, התרבותי, המרוסן, המאחד, שבו התנהלה ממשלתו לאורך רוב תקופת קיומה. הוא לקח ילד קודח מחום וטבל אותו באמבטיה של מים קרים. בסגנון שאימץ הוא היה היפוכו הגמור של נתניהו, האב והבן, היפוכו הגמור של השיח בתקשורת וברשתות החברתיות. גם אם זאת הייתה אפיזודה, ובקרוב נחזור לטרוף אלה את אלה, זאת הייתה אפיזודה מלבבת.
במהלך השנה הוא למד את טיבה ואת ממדיה של המכונה שהופעלה נגדו. הוא הופתע. ההתעקשות של נתניהו להילחם על תפקיד ראש הממשלה בכל האמצעים, בכל הכוח, הרשימה אותו והכעיסה אותו. נתניהו הביא את הדבקות במשימה של סיירת מטכ"ל אל הקצה מול יריב פוליטי.
הוא לא מתכוון לחקות את נתניהו, אבל רוצה ללמוד ממנו. מול המכונה שבנה נתניהו צריך לבנות מכונה־שכנגד. לא הסגנון – ההשקעה, הטכניקה. "הוא מכונה", אמר משה כחלון על נתניהו, בתערובת של התפעלות וסלידה. נדמה שזאת גם המסקנה של בנט: אי־אפשר לנצח את נתניהו בלי לבנות מולו עוצמה מקבילה.
כמו הרבה ישראלים אחרים, גם הוא מוטרד ממה שהרשת החברתית מעוללת לילדים שלו, למדינה ולדמוקרטיות בעולם. בנט כמו בנט: הוא כינס צוותי חשיבה וביקש מהמומחים להציע פתרונות. "אולי הפתרון היחיד", אמר לבסוף, "הוא שמנהיגי העולם החופשי יזמנו אליהם את מארק צוקרברג ואת עמיתיו לפגישה: או שאתם מרסנים את הרשת, או שממחר בבוקר אתם משלמים 89 אחוז מסים, יאמרו לראשי התאגידים".
בשנה הקרובה יהיה לו זמן בשפע לחשוב על פתרונות. השבוע היה האקזיט. הסטארט־אפ יקום בהמשך.
המאמי הלאומי
ב־2015, בעצרת ימין שאירגנה דניאלה וייס בכיכר רבין ערב הבחירות, בנט, אז מנהיג הבית היהודי, עלה לבמה עם גיטרה ושר "ירושלים של זהב". נתניהו, בנאום חוצב להבות באותה עצרת, שתה לו את הקולות. ב־2012, בתום קמפיין הבחירות הראשון, המוצלח, של יש עתיד, יאיר לפיד עלה על הבמה עם גיטרה ופצח בשיר ניצחון. ביום שבו יוכתר לפיד לראש ממשלה, הוא לא יעלה לשום במה עם גיטרה. יש לו ארבעה חודשים להרגיל את הציבור שהראש שלו הולם את כתר ראש הממשלה. הוא יעדיף שהבוחרים יניחו הצידה את ימיו ככוכב תקשורת ב"ידיעות אחרונות" ובטלוויזיה ויזכרו את הרזומה שלו כמנהיג מפלגה וכשר החוץ. רצינות, זה שם המשחק. גראוויטס, כובד ראש – כך קוראים לזה בשפה הפוליטית. נתניהו יכול להרשות לעצמו לאכול פלאפל בשוק. לפיד יעדיף לשמור את כל הרעב שלו לפוליטיקה.
לפיד מרגיש שהוא רוכב על הגל הנכון: שלשום יצא לטורקיה, לחתום בביקור מתוקשר את סיכול הפיגוע האיראני, כמעט אסון שהפך לניצחון. לארדואן וללפיד יש סיבות טובות להוון את ההישג. ביידן יהיה התחנה המדינית הבאה. לכאורה, מצבו של לפיד כראש ממשלה נוח בהשוואה לבנט: הוא ראש המפלגה הגדולה בקואליציה, הוא שולט במפלגה ללא ערעור, וכראש ממשלת מעבר אין לו כנסת שמטרידה אותו. אבל במזרח התיכון, ובישראל במיוחד, לעולם אי־אפשר לדעת.
אני כותב את הדברים בהנחה שניסיון להקים ממשלה חלופית הוא תרגיל סרק, מהלך שלא נועד אלא להראות לחרדים שמתחשבים במצוקות שלהם. החרדים אכן מתאמצים. שלשום נכנסו ויצאו משלחות של חרדים מלשכתו של גנץ בכנסת. הוא לא נענה.
אחד מראשי הקואליציה הזכיר לי השבוע שהבחירות לפני שנה הסתיימו על הקשקש. תקווה חדשה קיבלה את המנדט השישי שלה בזכות הסכם עודפים עם ימינה. הליכוד כמעט לקח את המנדט השישי של הרשימה המשותפת. אילו בשני המקרים זה היה נגמר אחרת, נתניהו היה מרכיב ממשלת 61, עם ימינה ובנט. נקודת הפתיחה של הבחירות הפעם עוד יותר קשה. מרכיבי הקואליציה הנוכחית זקוקים לנס.
המאבק בין הגושים יהיה על קולות הימין המתון. הסמלים שלו יהיו מנסור עבאס ואיתמר בן גביר. מחנה אנטי־ביבי יפחיד את הבוחרים בבן גביר; מחנה ביבי יפחיד אותם בעבאס. ככל שמדובר בבוחרי ימין, נתניהו מוביל בהפרש ניכר: הפחד מהערבים מטריד אותם יותר משמטריד הפחד מבן גביר. זה מה שהשיג מנגנון התעמולה של גוש נתניהו בשנה האחרונה. הלילה שבו הציבור המתין שעות להכרעה של מועצת השורא על המשך דרכה של הקואליציה, היה כנראה זה שפתח את פרק הסיום של הממשלה. היהודים, גם היהודים בימין המתון, שונאים להמתין. הם שונאים במיוחד להמתין לגוף דתי של ערבים.
הסנטימנט האנטי־ערבי חזק במיוחד אצל בוחרים צעירים, ש"סניקים, חרדים אשכנזים, ובשוליים חילונים. בן גביר הוא הגיבור שלהם, לא דרעי ולא נתניהו. כמו שכתב זאב ז'בוטינסקי בהקשר אחר, "עוד שלם נשלם לך קין, את נשמות צעיריך ניטול". בן גביר מתנהג כרגע בזהירות, כמו ילד טוב ירושלים. איילת שקד קראה לו "מאמי", לא פחות, כך סיפר לי עד שמיעה בלשכת ראש הממשלה. אבל בן גביר לא בא לפוליטיקה לבד. הוא מביא איתו מורשת כהניסטית אלימה וחבורה גדולה של עבריינים. לאחר הבחירות, כשהוא ואנשיו יהיו לשון מאזניים, נתניהו יגלה שהגולם קם על מי שהכשיר אותו.
הנושא הכואב השני יהיה יוקר המחיה. יוצאי הקואליציה יטענו שהם לא אשמים – אשמה המלחמה באוקראינה, אשם נתניהו. זה לא מה שחש הציבור. המאבק השלישי, הסמוי, יהיה על אחוז ההצבעה. ישראל, אמר פעם לפיד, היא מדינה קטנה מדי: אי־אפשר לעורר צד אחד ולהרדים צד שני.
בקואליציית אנטי־ביבי קשה הרבה יותר. ליברמן נחלש, מרצ נחלשה, העבודה נחלשה. לוחמים כדי לשרוד. שלשום הלכתי עם יו"ר העבודה מרב מיכאלי בלובי קומת השרים בכנסת. שר הביטחון גנץ חצה את דרכנו. הוא התעלם ממיכאלי, ומיכאלי התעלמה ממנו. הברוגז יפרנס בחודשים הקרובים את הרשתות.
