“כל יום שעובר מקרב את הנרצחת הבאה”

הילדים של רחל אייזנשטדט, אופירה חיים ואביטל רוקח, אחיותיהן של דיאנה דדבייב, מיכל סלה, מרין חאג' יחיא, הוריהם של מעין ספיר וגוני דרור ועוד קרובי משפחה נוספים של קורבנות שאיבדו את חייהם באכזריות בגלל אלימות במשפחה. לכל אלה נגמרה הסבלנות. אמש, המשפחות הגיעו עם עשרות מפגינים, סמוך לביתו של השר יאיר לפיד הצפוי להיכנס בשבוע הבא ללשכת ראש הממשלה, ודרשו ממנו לנצל את מעט הזמן שנותר עד שהממשלה מתפזרת כדי לקדם שורת החלטות ממשלה וחוקים שיכולים למנוע את הרצח הבא.

"אין לנו זמן לחכות לא לממשלה הבאה ולא לנרצחת הבאה", אמרה מורן זר קצנשטיין מייסדת בונות אלטרנטיבה. "השינוי צריך להתחיל עכשיו”.

לעצור את הרצח הבא

להפגנה אמש הגיעו משפחות של 15 קורבנות, מתוכם 11 נרצחות. בין המפגינות עמדה מריאנה דיין, אחות של דיאנה דדבייב ז"ל שנרצחה על ידי בעלה השוטר. "את הסיפור שלנו אי אפשר לשנות, אבל אני חושבת שאת הסיפור של נשים רבות אחרות שכלואות במערכות יחסים מסוכנות – כן, אפשר", אמרה ל”ידיעות אחרונות”. "במציאות אחרת ניתן היה להציל את דיאנה, אם הייתה יותר מודעות. צריך להיעשות שינוי בחינוך, בתפיסה המגדרית, באופן שבו אנחנו מסתכלים על נשים. ללמד מגילים קטנים על מערכות יחסים בריאות, להכניס את התוכן הזה של אלימות במשפחה".

צילום: יובל חן

לירון דרור, שבתה התינוקת גוני ז"ל נרצחה על ידי אביה שניסה לרצוח גם אותה ואת בתם בת השלוש, השתתפה גם היא בהפגנה וקראה לשינוי. "אני יודעת מה אני חוויתי. חסרה ההגנה, חסרים חוקים. זה מתסכל מאוד, המון נשים פונות אליי ואין לי איך לעזור להן. חייב להיות משהו מאורגן, שאישה תדע שיש לה גב, שיש לה לאן לפנות".

אריאל בר, בתה של רחל אייזנשטדט, שנרצחה על ידי בעלה אמרה, "כבר אי אפשר להציל את אמא שלנו אבל צריך לעשות משהו וצריך לעשות אותו עכשיו כדי למנוע את הרצח הבא. אני לא יודעת אם הסיפור שלנו יכול היה להיגמר אחרת אבל אני כן חושבת שהרבה מהמקרים אפשר למנוע. אם ישאלו את כל המשפחות הקושי הוא חוקי ובירוקרטי. אנחנו ב־2022, זה לא משהו שצריך להיות".

עדיה חיים, בתה של אופירה חיים שנרצחה ב־2018 על ידי הגרוש שלה, שיתפה בתסכול: "אני לא רוצה שאף אחד יחווה את הכאב הזה שלי. כל מקרה שאישה נרצחת הלב שלי מתכווץ, זה ממש כואב פיזית, זה לדעת שעוד מישהי הלכה מהעולם הזה לחינם, בלי סיבה. זה חוסר צדק מטורף. אני חושבת לפעמים שאם הייתה יותר מודעות או יותר כלים אמא שלי עדיין הייתה בחיים".

נאור שובל בנה של אביטל רוקח שנרצחה ב־2014 בחמישים דקירות סכין על ידי אביו. "אני פה כדי שהממשלה תתעורר. היו מחדלים במקרה של אמא שלי ואני רוצה שלא יהיה את זה יותר, המקרה שלנו יכול היה להסתיים אחרת. איך עד היום לא משתמשים באזיק אלקטרוני? אבא שלי היה עצור שבוע לפני שהוא רצח אותה. אם היה אזיק אלקטרוני היו רואים כמה פעמים הוא מפר את צו ההרחקה והיא יכלה לדעת ולהיזהר".

במהלך ההפגנה יצא לפיד מביתו כדי לשוחח עם המפגינות. "אתה יכול להבטיח שביום שני תביאו את זה לכנסת?", הטיחו בו המפגינות, שר החוץ השיב: "נעשה כל מאמץ. אנחנו צריכים לבדוק, היועמ”שית אמרה שיש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות בתקופה הזו".

אמנת איסטנבול תקועה

מאות אלפי נשים וילדים בישראל חיים כיום במעגל האלימות ואין להם זמן לחכות - כל יום עבורם הוא סבל, איום, סכנת חיים. אין להם זמן לחכות לממשלה הבאה שאולי תחזיק מעמד תקופה ארוכה מספיק כדי לקדם רפורמות, חקיקה ותקציבים. אין להם זמן לחכות ליציבות פוליטית שתאפשר לשינויים אמיתיים לקרות. עבורם, כל יום נוסף של המתנה יכול להיות פער בין חיים ומוות.

כחודשיים חלפו מאז אושרה השתתפותה של מדינת ישראל באמנת איסטנבול, האמנה הבינלאומית למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה, אך היא מעולם לא הובאה להצבעת הממשלה – בעקבות לחץ ארגוני ימין שמתנגדים לה. בשבוע שעבר, על רקע החלטתה של הכנסת להתפזר, שלחו יותר מעשרים ארגונים מכתב דחוף לקבינט לשוויון מגדרי ובו דרשו לנצל את הימים האחרונים לממשלה כדי לפעול לטובת קידום המאבק נגד אלימות נגד נשים. "ישראל אינה ערוכה היום להתמודדות אפקטיבית עם התופעה", נכתב. "קיים כשל מערכתי חמור, ישראל זקוקה להצהרה מפורשת ופעולה נחושה כדי להבטיח לנשים וילדים במדינה סביבת חיים בטוחה".

"מטרתה של אמנת איסטנבול היא לעקור מן השורש את תופעת האלימות במשפחה, הפוגעת ומסכנת את חייהם של מאות אלפי נשים, ילדים וילדות בישראל", מסבירה עו"ד עינת פישר־לאלו, מנכ"לית שדולת הנשים. "זהו עניין של חיים ומוות. אין למדינת ישראל אפשרות מוסרית להמתין לסיום המשבר הפוליטי".

אמנת איסטנבול מהווה את הסטנדרט הבינלאומי הגבוה ביותר להתמודדות עם תופעות אלימות, היא נכנסה לתוקף בשנת 2014 וחתומות עליה כיום למעלה מ־40 מדינות. עקרונותיה בנויים על שילוב של מניעה, הגנה, העמדה לדין וניטור, והם כוללים בין היתר צעדים של הוספת סנקציות מרתיעות נגד עבריינים, העלאת המודעות לצורותיה השונות של האלימות, הכשרות מיוחדות לאנשי מקצוע שמטפלים בקורבנות או בעבריינים, טיפול ותמיכה בילדים שחשופים לאלימות והקמת תוכניות טיפוליות למניעת אלימות.

"זו אמנה חדשנית שמכירה בצורך לסנכרן בין כל הגופים והמגזרים כדי להתמודד עם התופעה. בנוסף, עצם זה שהיא תחייב את ישראל להעביר דיווח על היישום שלה היא שובר שוויון, אפשרות לעשות תיקון אמיתי”, מסבירה איילת רזין בית־אור מנכ”לית הרשות לקידום מעמד האישה, במשרד לשוויון חברתי. “מטרתה של האמנה היא להגן על נשים מפני כל צורה של אלימות, לתרום לביעור כל צורות האפליה נגד נשים ולקדם שוויון מהותי בין גברים ונשים תוך הבנה שיש בפערי השוויון כדי להוביל, בין היתר, לאלימות נגד נשים.

"המתנגדים לחתימת ישראל על האמנה מבקשים להסיט את הדיון מאלימות נגד נשים למדיניות הגירה או ליחסי דת ומדינה. הם טוענים שלא צריך להיכנס לאמנה כדי לחסוך לישראל מחויבות וביקורת בינלאומית כי אפשר להסתפק בחקיקה פנימית. הלוואי, הלוואי שהיינו במקום שעקרונות האמנה מוטמעים כבר בדין הפנימי במלואם. לצערי, בתחום הזה יש לנו הרבה מה ללמוד".

בניגוד לטענות המסתייגים מהאמנה, אשר רובן מתבססות על מדיניות הגירה, וחשש שכתוצאה מהחתימה עליה – נשים נפגעות אלימות ממדינות אחרות תבקשנה מקלט בישראל, ישראל חופשית להצטרף לאמנה תוך הסתייגות ומיתון תחולת סעיפים מסוימים. "אסור לאפשר למי שמנצלים נקודות שוליות באמנה להכשיל את המהלך", אומרת פרופ' רות הלפרין־קדרי, ראשת מרכז רקמן לקידום מעמד האשה. "הקונצנזוס לגבי המאבק באלימות חייב להיות מעבר לכל ויכוח פוליטי".