"אני לא מקללת, לא בוטה ולא סוטה"
את הקריירה שלה כאושיית רשת התחילה שירלי לוי בתיכון עם צילומי סלפי מושקעים באייפון 3, המשיכה בצבא עם סרטונים שעיצבנו את הרס"ר וממשיכה עד היום, כשופטת בריאליטי, כשמאחוריה מאות אלפי עוקבים. בראיון היא מספרת על התחביב שהפך למקצוע, המעבר הטרי לתל־אביב והדבר היחיד שעוד חסר לה בחיים: אהבה
עשר שנים חלפו בכאפות ובכיף מאז ששירלי לוי מרחובות היתה בת 16, תיכוניסטית במגמת ספורט ששואפת להפוך למורה להתעמלות עם גזרת חסה ובלונד מתנפנף, אבל היא עדיין נצמדת ל־1 בספטמבר. מדי שנה, בתאריך הכה־משמעותי הזה, היא מתבודדת עם האייפון ומסמנת את האתגרים והמטרות שלה לשנה הבאה.
זה בהשראת "הרשימה" של יובל אברמוביץ'?
"לא, אין לי מושג מי זאת".
זה בן.
"חכי". היא בודקת במסך. "אוי, שיט". מגדילה תמונה. "אה, הוא חתיך. לא, זה לא ממנו". סוגרת. "לפני הסלולר כתבתי את המטרות שלי על פתק ואז קיפלתי, הכנסתי למגירה ונפרדתי ממנו ב'להתראות ב־1 בספטמבר הבא'. ואני חייבת להודות שברוב המקרים הישגתי את המטרה, או לפחות התקרבתי אליה".
מותר לשאול איזה אתגרים הצבת לעצמך לפני פחות משנה?
"אני אענה רק על התחום המקצועי. כתבתי 'להגיע לחצי מיליון עוקבים באינסטגרם ולהנחות בטלוויזיה'. מי שלא חי את הרשת בפול ווליום, כמוני, עלול לחשוב שאלה אתגרים שטותיים, או לא מספיק חשובים, אבל בשבילי הרשת היא לא רק פאן. היא מקצוע ואורח חיים וזווית הסתכלות מיוחדת על העולם והיא אשכרה עבודה. אין לי ספק שאם הרשת לא הייתה קיימת היה צריך להמציא אותה במיוחד בשבילי. כולי בתוכה. נכון לרגע זה", מגוללת, "אני עומדת על 454 אלף עוקבים ואפילו אחד מהם לא נקנה. עוד יש לי כמה חודשים כדי להגיע לחצי מיליון. ובעניין הטלוויזיה..."
ראיתי אותך הבוקר, אצל צביקה הדר.
"נכון, ברשת 13. פעם בשבוע, בין שבע לתשע, אני מנחה ב'העולם הבוקר' עם צביקה ורותם. זה התחיל בפינת הטיקטוק שבה דיברתי על טרנדים ומה ילדים רואים ברשתות, סרטוני חרם וכאלה. מאז שהתחיל 'האח הגדול' אני יושבת באולפן שלוש פעמים בשבוע ומפרשנת את המצבים. ככה צללתי למים העמוקים של שידור חי עם נאבה באוזן. מבחינתי זאת עליית מדרגה".
לקום עם 500 לייקים
הסיפתח שלה על המסך היה כשחקנית ב"זיגי", (ערוץ טין־ניק לצופי הוט) שהשבוע עלתה העונה השנייה שלה. "אני בתפקיד מיקי, המצחיקה של החבורה. משחק הוא תחום חדש עבורי והתחלתי ללמוד משחק ב'טכניקה', וגם המטרה שאליה התכוונתי בפתק של ה־1 בספטמבר כבר הושגה. בשבוע שעבר עלה בהוט ריאליטי שעוד לא היה כמוהו בישראל, 'דה קריאטוקס', תוכנית שמחפשת את יוצר/ת התוכן הבא. אני מנחה אותה וגם אחת משלושת השופטים. בכל פרק המועמדים מקבלים משימה. שופטת? אני?"
למה לא? כבר יש לך עשר שנות ותק.
"אז מה? בעידן שאחרי הקורונה הקצב הפך לעוד יותר מהיר. סרטון זה 15 שניות. נשימה והיית. וכשאני חושבת על כל הדברים שהייתי רוצה לעשות אני מרגישה שרק לפני דקה בקעתי מהביצה. או מהביצית".
לוי, בתם הבכורה של כלנית ("לבורנטית שרק לאחרונה סיימה תואר בחינוך ותתחיל לעבוד כמורה למדעים, אמא היא המודל שלי") ויהודה ("מנהל מחלקת יצור ב'טבע', ממנו ירשתי את ההומור והמשיכה לבמה וגם את הפרעות הקשב") יורדת מהקורקינט החשמלי שלה באמצע רחוב הרצל ("הדיזנגוף של רחובות") שבו מילצרה לפני שהפכה למותג ברמה של "סירי, מה הסיכויים שלי להיכנס לקניון בשישי בשתיים בצהריים ולצאת ממנו בחיים"?
אני מזהירה אותך: דמך בראשך אם תגידי לי שהאימפריה הזאת נולדה במקרה.
"בראשך? בדמי?" היא לא נבהלת. "לפני עשר שנים, בתיכון דה שליט, היו לי חברות עם אייפון 3 והתחלתי להתעסק עם המצלמה. סתם. נגנבתי מלראות את עצמי בסלפי. בסוף כל יום הלימודים צילמתי סרטון של איך היה היום ושלחתי אותו בווטסאפ המשפחתי. דודה שלי ראתה, נקרעה והתחילה לשאול 'למה שלא תעלי את הסרטונים האלה לפייסבוק?' כבר היה לי דף, אבל עוד לא הייתי מכורה. ערב אחד העליתי סרטון, סגרתי את הטלפון, הלכתי לישון ולמחרת מצאתי 500 לייקים. הבנת?"
מה?
"כנראה שגם את כבר שכחת שלפני עשר שנים, מספיק שבנאדם אחד הגיב לך וכל קבוצת החברים שלו ראתה אותך. זו היתה חשיפה ענקית אז אמרתי 'יאללה, נמשיך'. לא התעמקתי יותר מדי במה שאני מצלמת. חאליק, חוויה. צילמתי מורה שבאמצע מבחן שואלת אותי אם אני צריכה עזרה ומהפה שלה עולה ריח של קפה", היא מעווה את פניה באיכס מלבב, "ואני עונה לה 'אני צריכה עזרה? את צריכה עזרה'. דבילי, נכון, אבל אחרי חודשיים הגעתי למכסה של 5,000 עוקבים וכל דפי ה'מצייצים' שיתפו אותי. מישהו כתב לי 'למה את חושבת שזה מצחיק? עשי טובה, תחסכי לנו את הבושות'. הגבתי לו בפרטי, 'היי, אנחנו מכירים? למה לדבר ככה?' וכשהוא התעקש למנות את כל הבושות שאני עושה לאנושות החלטתי לחסום אותו ולא להיסחף לוויכוחים. בגיל 17 קיבלתי הודעה מלאון שניידרובסקי, יוצא האח הגדול, חתיכת סלב, 'היי, יש לי סוכנות של יוצרי תוכן ברשתות ואני מזהה בך פוטנציאל'. עפתי באוויר. לאון שניידרובסקי מזהה פוטנציאל? בי? האומנם? לפני הגיוס עבדתי בגלידרייה ופעם, כשעמדתי בדוכן, כולי מלאה ברטבים, מישהו נתקע מולי ושאל 'את המשוגעת מהפייסבוק?' הבנתי שזה תפס".
50 אלף עוקבים בצבא
היא התגייסה עם 50 אלף עוקבים וביקשה להיות מד"גית, מדריכת אימון גופני, מפני ש"נכנסתי חזק לספורט. הייתי שחיינית, לוחמת ג'ודו, כדורסלנית בנבחרת רחובות, הספורט עזר לי להתמודד עם הפרעות הקשב בלי ריטלין. קיבלתי ריטלין רק פעם אחת, בכיתה ב', כשהמורה התלוננה שאני מופרעת. לדברי אמא, אחרי שבוע עם ריטלין היא לא הכירה אותי, האופי שלי השתנה. כשלא קיבלו אותי למד"גית, ביקשתי להיות קרבית, מפעילת האמר. הייתי ראבקיסטית. מלאה ב'ראבק בעיניים'. רציתי תפקיד עם משמעות והתמודדויות. וחוץ מזה", היא מתופפת על הקסדה, "קיוויתי שבצבא אכיר את בעלי. שמעתי שיש הרבה לוחמים חתיכים".
בתכל'ס, השירות היה אפילו יותר מורכב ממה שחשבה. "כל המפקדות הכירו אותי ולא פעם הרגשתי שהן נהנות להתעלל בי. ירדנו לשבוע שטח, התכנסנו לשיחה של שימור ושיפור, מה היה טוב ומה היה רע, ואמרתי 'בשטח חסר נייר טואלט'. כל הבנות נקרעו מצחוק כי שירלי לוי היא בנאדם מצחיק והן דמיינו אותי בסיטואציה מצחיקה, אז המ"פ העיפה אותי בתוספת 'יש לך שבת'. באמא שלך, על מה את מענישה אותי? בכלל לא התכוונתי להצחיק. המצב החריף כשהעליתי סרטונים במדים. למשל, אני באוטובוס, הנהג נוסע בסרט 'מהיר ועצבני' ואני הופכת לרקדנית על עמוד בפוסיקט. העלו את זה ל'חיילים מצייצים' ולכל מקום אפשרי, וכשנכנסתי לארוחת בוקר הרס"ר סימן לי להתקרב ושאל 'את יודעת שאת מזלזלת בערכי צה"ל כשאת מעלה סרטונים שבהם את לא מדוגמת? בכפכפים וכומתה את צוחקת על הרס"ר שתפקידו להגן על ערכי המדינה?' חטפתי הלם ואלם. אחרי יום הוא התהפך. 'לא ידעתי שאת כזאת מפורסמת, כל המשפחה שלי ראתה, תפרסמי אותי, אולי ככה אני אמצא כלה'. מאז הפכנו לבסטיז".
גם השת"פ הראשון נחת עליה בעודה במדים. "לא ידעתי מה זה מצלמה, הייתי נורא בתולית, והמסחור היה נורא קליל. 'תביאי ארבע משפיעניות בגילך ותערכו הגרלה שבסופה המוצר ייחשף'. הכי בקטנה, אבל הרגשתי כמו ביונסה. חיילת שמצלמת פרסומת לתחתוניות. ופתאום הציעו לי לפרסם יוגורט. כשאמרתי 'אני לא אספיק, חטפתי עוד שבת' שלחו לי את האריזות לבסיס, בצאלים. צילמתי בשבת, שלחתי את הסרטון ללקוח והוא דחה אותו בנימוק של 'האזור נראה לא נקי'. ברור שלא נקי. זה בסיס צבאי. חיכינו שבוע, שוב קיבלתי ריתוק ושוב הגיעו המארזים".
עם שחרורה החליטה להגשים את חלום חייה, לא כמורה לספורט, אלא כמאמנת כושר, ותוך כדי לימוד נפרדה מ־25 הק"ג שצברה כמפעילת האמר. "בגלל התפקיד פיתחתי הפרעות אכילה. מה הקשר? היתה לנו פקודת שינה, שבע שעות שינה, וזה אומר שבעשר בלילה את נכנסת לחדר ומכבה את האור ואסור לך לצאת למטבח כשהבטן שלך מקרקרת. ההוראה הזאת הפכה אותי למגרסה אנושית. אכלתי מתוק ומלוח וגבינות ולחם ומה לא, ממש דחסתי לתוכי עוד ועוד כי עוד מעט עשר ולא אוכל לצאת מהחדר. לא אהבתי את עצמי בתור שמנה. אמא שלי אמרה לי 'חכי, עכשיו תאכלי מה שבא לך וכמה שבא לך כדי שתוכלי לעמוד בלחצים. תשמרי את הדיאטה לרגע של גזירת החוגר'. והיא צדקה. שלושה חודשים אחרי השחרור ירד לי הסטרס, הלחץ התפוגג וכמעט הכל נשר".
נישמו, יהיה בסדר
רק עכשיו, עשר שנים אחרי שחתמו בשמה על החוזה, הוריה מתחילים להבין מה היא עושה. "אבא שלי מת על זה, כשמזהים אותו ברחוב הוא מאושר, אבל לא בא לי לשים עליו פוקוס כמו שאלין כהן וליאור קוקה עושות עם בני המשפחה שלהן. אני נותנת אותו 'פעם ב...' כדי שיתגעגעו אליו, שישאלו אותו מה שלומו ולכבוד מי הוא התלבש בסטייל. אחותי שירן (14) הגיעה לגיל שבו היא מתחילה לעלות לי על העצבים. כשהייתה קטנה לקחתי אותה לכל קמפיין. לפני שנה, כשביקשתי ממנה להצטלם, היא התחילה עם 'את מבזבזת לי את הזמן, אני אמורה ללכת לקניון', אז אני משלמת לה 20 שקל".
וכמה את עושה בחודש?
"כסף טוב", היא הולכת בין הטיפות, "סכום שמספיק לקיום פלוס, אבל אני לא אוהבת לדבר על כסף. בכלל, אני יותר אוהבת לחסוך את הכסף מלעשות אותו. זאת שריטה של תימנים. בבית קפה בתל־אביב אמריקנו קר עולה 18 שקל, ואילו אספרסו וכוס קרח עולה 8 שקל, אז נחשי מה אני אזמין. זה חינוך של אמא תימנייה".
המצחיקנות שלה, למרבה הצער, לא מרימה לה אצל גברים. "ידיד שלי אמר לי 'את מצחיקה, את לא משדרת משהו רציני, אלא כיף'. אם זה נכון אז זה קצת מתסכל. מה שבטוח זה שההומור מחלץ אותי ממצבים פחות נעימים. לדוגמה, יצאתי עם מישהו שאמר לי, שהחברים שלו העירו לו שאני יוצאת דופן מפני שהוא תמיד יוצא עם כוסיות. אולי הוא ניסה להעליב אותי, אולי הם ניסו להעליב אותי, אבל זה לא עבד מפני שעניתי לו 'ברור, אחרי כל כך הרבה יופי הגיע הזמן לראות קצת לב'. כשהבלימה באה ממקום חינני קל יותר להתמודד".
השבוע היא עקרה לתל־אביב. "מציאה. דירה של 30 מ"ר. כמו חדר בדירת שותפים. כולם שואלים אותי 'זה לא קטן מדי?' ואני מסבירה שאילו רציתי לשרוץ בין הקירות הייתי נשארת ברחובות, אצל ההורים. אני עוברת לעיר הגדולה בשביל פגישות העבודה ובילויים עם חברות וחוויות שמייצרות תוכן וסוף־סוף אהיה עצמאית. אם לא אעשה קניות לא יהיה לי מה לאכול ואם לא יתחשק לי לנקות, יהיו בכיור מגדלים. ואני מתה על אוטובוסים. זה רכב של שלושה מיליון שקל, מתי עוד תהיה לי הזדמנות לעלות לרכב כזה? הנהג שואל מה שלומי, תמורת שישה שקלים אני יושבת במזגן, ועד שנגיע ליעד אני מתעדכנת בהודעות. העבודה תמיד איתי. עליי. בטלפון. לא צריך יותר מזה בשביל לחיות וליהנות. ואני תמיד זמינה. גם לאהבה. רק לפני שנה, בגיל 25, היה לי בן זוג ראשון. מאמן טניס. התאהבתי בו והיינו יחד עשרה חודשים, אבל סדר העדיפויות שלי הפריע לו. כשאני נכנסת לווטסאפ אני לא פותחת את ההודעות האישיות לפני שאענה על כל ההודעות בענייני עבודה".
מה הסוד שלך?
"אני באה עם דרך מסויימת, ממקום של 'תנשמו, יהיה בסדר'. אני לא מקללת, לא בוטה, לא סוטה, לא מעלה תוכן מיני, לא מתלבשת חשוף, אין אצלי זכר לסיגריות ולאלכוהול, ולמרות הכל גם אני מפשלת. בסיבוב הבחירות השני כל רחובות היתה מפוצצת בבני גנץ, אמרתי שזה פוסטר של דוגמן תחתונים וחטפתי מהליכודניקים. הם כתבו לי 'ביבי יותר חתיך, רק ביבי' ומחקו את עצמם כעוקבים. איזה מזל שנשארתי בחיים".
