הנסיכה וההדלפה
הפגישות הסודיות בבית הקפה, הפריצה למשרדו בניסיון לגנוב את הקלטות השערורייתיות והתוכנית שנרקמה במשך שנה כדי להוציא החוצה את חומר הנפץ מתוך ארמון קנזינגטון. 30 שנה אחרי שטילטל את העולם כולו כאשר חשף בספרו את הרומן שמנהל הנסיך צ'ארלס ואת חמשת ניסיונות ההתאבדות של דיאנה, העיתונאי אנדרו מורטון מרים מסך על אחורי הקלעים של הסיפור הגדול ביותר שידעה הממלכה, שהתחיל בגרון העמוק שהדליף הכל: הנסיכה בכבודה ובעצמה. "דיאנה ידעה שהיא מחוללת סופת הוריקן, אבל היא הייתה אישה נואשת"
יותר מ־30 שנה אחרי, אנדרו מורטון עדיין זוכר בצבעים בוהקים את הבוקר ההוא שבו נכנס למסעדת פועלים בלונדון וחייו השתנו. הוא היה אז עיתונאי צעיר, שבוי, כמו כל בריטי, בקסם המונרכיה, וסיקר את המשפחה המלכותית עבור כמה צהובונים. במסעדה האפרורית פגש את ג'יימס קולת'רסט, רופא שהיה חבר נעורים של דיאנה ספנסר הרבה לפני שהפכה לנסיכה, ונשאר חבר שלה גם אחרי. הפועלים שסעדו מסביב לא ידעו כי הם נוכחים ברגע שישנה את בריטניה לנצח.
לסקר את המשפחה המלכותית היה אז ג'וב קל מאוד. לא רק שנהנים מנסיעות בכל העולם, אף אחד לא באמת ציפה מהעיתונאים לייצר סקופים שיזיקו לארמון. כתבים לא היו יכולים לשאול את אנשי בית המלוכה שאלות, למעשה - אסור היה אפילו לפנות אליהם אלא אם הם יזמו שיחה בעצמם. כשסיפור עם שיניים כן צף, לארמון בקינגהאם לא הייתה בעיה לבטל אותו בטלפון אחד לעורך העיתון. אז מורטון הצעיר יישר קו, ודיווח רק על דברים חמודים.
מורטון פגש את קולת'רסט לראשונה חמש שנים קודם לכן, ב־1986, כאשר הרופא ליווה את ידידתו דיאנה בביקור שערכה בבית החולים סיינט תומאס. העיתונאי הזמין את הדוקטור לארוחת צהריים ופיתח איתו קשרי ידידות. בסופו של דבר הקשר הזה הביא למורטון את אחד הסקופים הגדולים בהיסטוריה של התקשורת הבריטית, והוביל לכתיבת אחד מספרי הביוגרפיה הנמכרים ובוודאי המשמעותיים אי פעם.
באותו בוקר ב־1991 חיכה מורטון בעצבנות לקולת'רסט במסעדה. מי שהיה רופא בכיר בבית חולים ביום, ושליח/מרגל/סוכן חשאי בארמון של דיאנה בשעת התה, הגיע, התיישב, הוציא טייפ והכניס לתוכו קלטת. מורטון שם אוזניות ושמע את קולה של דיאנה. קולת'רסט נתן לו להאזין רק כמה דקות, אבל במהלכן הוא כבר הספיק לשמוע לראשונה על הרומן בין צ'ארלס לקמילה פרקר, על הפרעות האכילה וניסיונות ההתאבדות של דיאנה, על הייאוש הנורא שבו היא נמצאת. קולת'רסט קם ועזב. מורטון נותר יושב.
"העברתי שנים במעקב אחרי דיאנה ולא היה לי צל של מושג לגבי כל זה", הוא נזכר עכשיו מביתו בלונדון, "הייתי בהלם".
כאזרח בריטי או כעיתונאי?
"גם וגם. זה היה קצת כמו רגע מתוך נרניה. נכנסתי לעולם מקביל. ידעתי שאני מקבל עכשיו סוד בסדר גודל כזה שעשוי לעשות לי את החיים קשים מאוד. מאותו רגע הבטתי מאחורי הכתף כל הזמן".
איך היא נשמעה?
"נואשת, שבורה, כמו אסיר שאסור היה לו לדבר 20 שנה, כאילו היא צריכה להגיד הכל מהר לפני שהסוהרים יגיעו".
בעונה הקרובה של הסדרה "הכתר", יוקדש פרק שלם לסיפור שמאחורי הספר "דיאנה: סיפורה האמיתי" - הביוגרפיה היחידה של הנסיכה דיאנה שהגיעה היישר מפיה - שכתב אנדרו מורטון ב־1992. זו תהיה הפעם הראשונה שבה המיינסטרים הטלוויזיוני ייגע בסיפור שהפרטים שלו מתחננים להפקה הוליוודית לפחות כמו "כל אנשי הנשיא" - ואולי יותר, הרי הגרון העמוק כאן היא הגיבורה הראשית בעצמה - אבל במשך 30 שנה כולם פחדו להתקרב אליו. "זה לא מקרי שלקח כל כך הרבה זמן", אומר מורטון, "זה רק נותן לך מושג כללי על רמת הפחד מבית המלוכה".
האמנת אז ש־30 שנה אחרי, לספר עדיין תהיה כזו השפעה?
"כתבתי עשרה ספרים לפני הספר הזה, עקבתי אחרי המשפחה הזו לכל מקום בעולם, וכמו כולם האמנתי לסיפור הפנטזיה על צ'ארלס ודיאנה. הרעיון שדיאנה תעזוב את הנישואים או שלצ'ארלס תהיה פילגש היה כה נתעב שאי־אפשר היה אפילו לחשוב עליו, ובטח לא לדבר עליו. אף אחד גם לא חשב אז שדיאנה תמות כל מהר ובאופן כה טרגי, וזה כמובן שינה את כל מהלך ההיסטוריה, וגם את גורלו של הספר".
× × ×
שורשיו של הסקופ, שבאמת אף סופרלטיב לא מוגזם לגביו, מתחילים דווקא עם אחד השינויים הקטנים שהביאה איתה דיאנה לבית המלוכה: שבירת הדיסטנס בין המשפחה לצוות העיתונאים שנוסע אחריה בעולם. היא פנתה ישירות לעיתונאים, קראה להם בשמם; במהלך ביקור בגאנה אפילו סידרה למורטון את העניבה, והעיתונים התמלאו בתמונות פניו האדומות של העיתונאי הצעיר שגם ככה מסמיק בקלות.
אז כשדיאנה הגיעה לביקור ההוא בבית החולים סיינט תומאס, האווירה מסביב הייתה קצת יותר קלילה. היא הרגישה נוח במיוחד כי ג'יימס קולת'רסט, אותו הכירה מאז היו בני 17, ליווה אותה. "בניגוד לרוב האנשים שמכירים את דיאנה מהחיים שלפני", אומר מורטון, "ג'יימס היה מאוד פתוח ואהב לפטפט, וחשבתי לעצמי שהוא מישהו שכדאי לשמור איתו על קשר".
אינסטינקטים טובים.
"או מזל גדול, אבל כן".
ב־1991 החלו לצוץ שמועות על קרע אמיתי בנישואים של צ'ארלס ודיאנה, אבל אף אחד לא הסכים לדבר על זה, אפילו לא באופן אנונימי. דיאנה ידעה שצ'ארלס חי חיים נפרדים עם קמילה, ובכל פעם שהעלתה את הנושא בתוך בית המלוכה, אמרו לה שהיא מטורפת. היא נשברה אחרי שקראה באחד הצהובונים סדרת כתבות נגדה, שהיה ברור כי האנשים של צ'ארלס יזמו. דיאנה ידעה כי קולת'רסט הוא חבר של עיתונאי, והעבירה דרכו מסר שהיא רוצה לדבר. מורטון קיבל הצעה לאחד הראיונות הנחשקים בהיסטוריה, אבל כזה שלעולם לא היה זוכה לאישור מבית המלוכה. "גם היה ברור שאני לא יכול להיכנס לארמון קנזינגטון כי כולם הכירו אותי", הוא אומר, "הדרך היחידה הייתה לשלוח את ג'יימס עם שאלות שהכנתי".
הוא לא פחד?
"הוא בכל מקרה לא היה אמור להיות מוזכר בשמו ולכן לא הייתה לו בעיה. הוא רק רצה לעזור לדיאנה. בספר המקורי שמו אכן לא הוזכר, רק בהמשך הוספנו אותו".
איך זה עבד?
"הוא היה עוצר מדי פעם בקנזינגטון, חמוש ברשימת שאלות ממני, יושב עם דיאנה, מקריא את השאלות ומקליט את התשובות. הוא לא עיתונאי, אז לא היו שאלות פולו־אפ. זו לא הייתה הדרך העיתונאית המושלמת, אבל איכשהו זה עבד. מה שאנשים אולי לא יודעים זה שהוא שמר על דיאנה מפני עצמה ולפעמים השאיר בחוץ דברים שהיא אמרה. באופן די מובן, לפחות בהתחלה הוא לא לגמרי סמך עליי".
אבל היא כן. היא סמכה על עיתונאי שבכלל לא הכירה.
"היא הייתה מאוד נאיבית בעניין הזה והאמת שגם חסרת אחריות. אנשים שואלים אותי כל הזמן, 'היה לך הסכם איתה?'. לא, לא היה כלום. יכולתי ביום הראשון לפרסם את מה שהיה על הטייפ וזהו, אבל הבנו את גודל האחריות ורצינו לתת לה את הקול שלה במלואו".
היא לא הבינה את ההשלכות?
"או, היא ידעה שזו תהיה סופת הוריקן, אבל היא הייתה באמת אישה נואשת, לכודה בנישואים חסרי אהבה, בתוך מוסד קר, ולא חיכתה לה שום הקלה באופק. היא הייתה כל כך נואשת שרצתה שהספר יצא תוך שבוע".
היא באמת ניסתה להתאבד חמש פעמים?
"אני לא יודע אם אלה היו ממש ניסיונות התאבדות, אני הגדרתי אותם 'קריאה נואשת לעזרה'. היא חתכה את עצמה קלות, והייתה גם הנפילה מהמדרגות, שיש שאומרים שהיא בכלל מעדה וקצת הגזימה. לא קיבלתי את הרושם שהיא טיפוס אובדני, אבל היא כן הייתה מאוד־מאוד מיואשת".
דיאנה עצמה ניהלה אז רומן עם ג'יימס יואיט, איש הצבא שלימד אותה לרכוב על סוסים, היה לזה חלק באווירת מצב החירום שלה?
"כן. הרומן עם יואיט היה בשלבי סיום והיא לא רצתה שבסופו של דבר יאשימו אותה בפירוק הנישואים, כי צ'ארלס כמובן בגד בה הרבה קודם. היא רצתה שהסיפור שלה ייצא ראשון".
באופן כללי נראה שהיא הייתה קצת יותר ממולחת מהמוניטין הנאיבי שלה.
"היא הייתה מאוד ממולחת. תראי מה קורה היום, אנשים עדיין אומרים שהכתר צריך לקפוץ דור, לדלג על צ'ארלס וללכת ישר לוויליאם, שזה בדיוק מה שדיאנה תמיד רצתה שיקרה".
כשהיה להם מספיק חומר הלכו מורטון וקולת'רסט לפגוש את המו"לֹ של מורטון, מייקל או'מרה. הם שלחו את כל צוות המשרד הביתה, נעלו את הדלתות והקשיבו לקלטות. שנים אחר כך סיפר או'מרה: "הייתי על הרצפה, החומר היה פשוט בלתי נתפס בעוצמתו". השאלה הגדולה שלהם הייתה איך מוכיחים את מה שדיאנה אומרת כשאי־אפשר לחשוף אותה. "לקח לי שנה שלמה לפצח את זה", אומר מורטון. הוחלט לראיין כמה חברים קרובים של דיאנה - שקיבלו אישור ממנה - והם פשוט חזרו על מה שהיא אמרה והפכו למקורות.
תוך כדי העבודה על הספר, המשיכו להתפרסם בעיתונים מדי יום ידיעות פרו־צ'ארלס ואנטי־דיאנה. בשלב מסוים כתב מורטון מאמר ב"סאנדיי טיימס" תחת הכותרת "הפסקת אש", שהיה ניסיון לעצור את השטף האינסופי של הדלפות נגד הנסיכה. בבית המלוכה קראו את המאמר בעיון ושמו לב לניואנסים שלא היו לאף עיתונאי אחר.
"כמה חודשים לפני הפרסום קיבלתי טלפונים מאנשים שיודעים מה קורה בפנים", נזכר מורטון, "הם אמרו לי, 'הם מחפשים בכל דרך את המדליף שלך, הם יבואו אחריך עם כל מה שיש להם והם אנשים לא נחמדים. תיזהר'. קצת אחר כך פרצו למשרדים שלי, גנבו מצלמה ותיקים, אבל הקלטות מעולם לא נמצאו כי ג'יימס לא נתן לי אותן ואף אחד לא ידע עליו".
פחדת למצוא ראש של סוס במיטה?
"בהתחלה באמת פחדתי שיקרה משהו. היו חברי פרלמנט שחשבו שצריך לתלות אותי מ'הטאוור אוף לונדון'".
איך אתה מסביר את הטירוף הזה?
"זה פשוט נראה להם בלתי אפשרי שהנסיך צ'ארלס מנהל רומן מחוץ לנישואים, ועוד עם אישה שהיא עצמה נשואה. זה משהו שהמנגנון שלנו לא יכול היה להכיל אז. הייתי ממש הילד שאומר שהנסיך עירום ואנשים לא רצו להאמין. זה רק מראה כמה קל לייצר פסאדה פומבית, ובית המלוכה מאוד טוב בזה".
במהלך העבודה היו למורטון גם חילוקי דעות משמעותיים עם דיאנה. למשל, אף אחד מהחברים שלה לא הסכים להיות מצוטט ישירות כי הוא יודע על הרומן של צ'ארלס עם קמילה, ובהיעדר ציטוט הוחלט שהקטע המפורש לא יוכל להיכנס לספר. דיאנה רתחה. היא הראתה לקולת'רסט מכתבים וגלויות שצ'ארלס קיבל מקמילה. היה ברור שהיא אומרת אמת, אבל זה עדיין לא הוכיח כי היחסים היו מיניים.
מורטון והמו"ל שלו הלכו לעורך דין שגבה מהם 3,000 ליש"ט לשעה - בתחילת שנות ה־90 - ואמר שהם לא יכולים לפרסם דבר כזה בלי חשש לתביעה. "הוא שאל אותי, 'למי אתה חושב שבית המשפט יאמין, לך או לנסיך צ'ארלס?'" מספר מורטון. בסוף אישר להם עורך הדין להחליף את המילה "רומן" ב"חברות סודית", וזה הספיק.
× × ×
הצעד הבא היה למצוא עיתון שיסכים לפרסם קטעים מהספר לפני שהוא יצא לחנויות. כאן גילה מורטון עד כמה עבה וחזקה חומת המגן התקשורתית שבנה ארמון בקינגהאם. "'הדיילי מייל' היה הראשון שפנינו אליו", מספר מורטון, "והעורך אז, דייויד אינגליש, אמר 'אין כאן שום דבר חדש', שזה כמובן היה מגוחך. אם את רוצה לדעת למה הוא באמת לא רצה לפרסם, תמצאי את התשובה בתואר 'סר' שהוא קיבל מאוחר יותר מהמלכה".
אם אפילו צהובון פחד לפרסם, איך שיכנעת בסוף את "הסאנדיי טיימס"?
"גם הם סירבו בהתחלה. היינו זמן קצר לפני יציאת הספר ואף עיתון עם מוניטין לא רצה לפרסם קטעים ממנו. בייאושי התקשרתי לחבר של דיאנה שהיו לו קשרים ב'סאנדיי טיימס' והוא שיכנע אותם לעבור שוב על הספר. בפעם הזו הם החליטו לפרסם. זה היה רגע קריטי, היינו חייבים עיתון עם מוניטין שיעמוד מאחורי הפרסום".
בפברואר 1992 פירסם "הסאנדיי טיימס" קטע ראשון מהספר, תחת הכותרת "דיאנה עשתה חמישה ניסיונות התאבדות". להגיד שהאדמה רעדה מתחת לבריטניה זה קלישאה חסרת דימיון, אבל זה גם אמת. מורטון הלך בלילה לפני הפרסום למסיבה. "לאחד האנשים במסיבה קרתה תאונה, אז זה הסיח את דעתי מהלחץ", הוא נזכר, "אבל מיד אחרי פשוט נסעתי לכפר לכמה ימים כדי להתרחק".
מה שהוא גילה במהירות זה כמה מעט פרגון יקבל מהקולגות. זה נבע גם מקנאה, לפעמים מהתנשאות של עיתונאים לונדונים נפוחים על מישהו שהגיע מבחוץ ולכן לא יכול להיות שהשיג דבר כזה. אבל בעיקר זו הייתה מבוכה של אנשים שמלווים את בית המלוכה עשרות שנים ולא רק שלא ידעו כלום - הם חטפו בראש מעיתונאי צעיר שמסמיק מכל דבר.
"בדיוק בימים האחרונים הצצתי בקופסאות שלי", מספר מורטון, "ומצאתי מזכר ישן של שלושה עמודים שכלל את שמות כל האנשים מתוך המקצוע, קולגות, שאמרו עליי דברים איומים".
איך דיאנה הגיבה לפרסום?
"היא הייתה מאוד עצבנית. היא כתבה לג'יימס שהיא יודעת ש'הר געש עומד להתפרץ, אבל אני מוכנה לזה'. זו הייתה תקופה קשה. כל יום היה מאבק כדי להבהיר שהספר מביא את הצד האמיתי שלה. כשאתה לא יכול להגיד שאלה דברים שהגיעו ישר מפיה, קשה מאוד לגרום לציבור לא לשנוא את הספר. אנשים לא רצו לשמוע את זה, הם לא רצו שזה יהיה אמיתי, הם לא רצו לדעת שהנסיכה האהובה שלהם מדוכאת, בולימית ומיואשת בארמון".
עכשיו גם החברים של דיאנה, שנתנו לה את הכיסוי, חטפו ריקושטים. התקשורת הבריטית האשימה אותם בבגידה בחברה הנסיכה שלהם, ודיאנה החליטה לעזור. היא הלכה לפגוש את אחת החברות האלה, קרוליין ברתולומיאו, ומורטון שלח צלם שתפס אותה מעניקה לברתולומיאו חיבוק חזק שלא נותנים למישהו שבגד בך. זו הייתה הוכחה שקטה שדיאנה מאשרת את הספר.
את "דיאנה: סיפורה האמיתי", שרואה עכשיו אור בעברית בהוצאת אריה ניר ובתרגומו של שי סנדיק, הדפיסו באתר סודי בפינלנד. הוא יצא לעולם ב־16 ביוני 1992 ולא מעט חנויות החליטו לא למכור אותו. למעשה הוא היה הספר המוחרם ביותר בבריטניה בשנות ה־90. ההדפסה הראשונה כללה 50 אלף עותקים, והדעה הכללית בברנז'ה הייתה שמדובר במספר מוגזם לגמרי. התברר שזה מספר שהספיק לבוקר אחד. כיוון שהספר הופץ במעט חנויות, אפשר היה לראות שוב ושוב מחזות של אנשים גונבים אותו ובעלי חנויות רודפים אחריהם ברחוב.
הספר הוא גם דוגמה נדירה למדי למשהו שנכתב בזמן אמת ושינה מיד את ההיסטוריה. בריטניה לא רצתה לשמוע, אבל כן רצתה לשמוע. היה אז חשש אמיתי שזה סוף בית המלוכה. היסטוריונים בריטים אמרו כי "אם דיאנה הייתה חיה בימי הביניים, היו כורתים לה את הראש".
בראיון ל"סקיי ניוז" לפני שמונה שנים סיפר דיקי ארביטר, מזכיר העיתונות של הארמון באותה תקופה, כי התגובה הראשונה שלו אחרי הפרסום ב"סאנדיי טיימס" הייתה "איזו אישה מטומטמת". הוא טען כי הלך לדיאנה ואמר לה, "תביטי לי בעיניים ותגידי מה את יודעת על הספר של אנדרו מורטון". דיאנה אכן הביטה לו בעיניים, והבטיחה שהיא לא יודעת כלום. "בבוקר הפרסום היא התקשרה אליי בפאניקה ושאלה, 'מה אני עושה עכשיו?'" סיפר ארביטר, "אמרתי לה, 'כבר עשית. מה שנשאר לך עכשיו זה למזוג כוס וויסקי ולהשתכר'". הוא לא סלח לדיאנה עד יום מותה.
הספר של מורטון מכר שני מיליון עותקים בחודשיים, ודיאנה חזרה לחיים שנראו שוב נורמליים, אבל התקשורת שסיקרה את הארמון כבר זרקה את הנאיביות - וגם את שיתוף הפעולה המודע - לפח הזבל. פתאום, למשל, צפו קלטות שנשלחו לכלי תקשורת שנים קודם, ואישרו את הרומן הממושך של צ'ארלס עם קמילה.
חצי שנה אחרי יציאת הספר הודיע ארמון בקינגהאם כי צ'ארלס ודיאנה נפרדים בתום עשר שנות נישואים. ארבע שנים אחר כך הגיעו הגירושים הרשמיים. דיאנה חתכה מיד כל קשר עם הארמון. חלק גדול מהתקשורת הפסיק לסקר אותה, אבל צלמי הפפראצי השתגעו עוד יותר, ועכשיו גם כבר לא הייתה לה הגנה.
הנסיכה דיאנה אמורה הייתה לחגוג ממש היום, 1 ביולי, יום הולדת 61. אלא שב־31 באוגוסט 1997 היא נהרגה בתאונת דרכים בפריז בגיל 36. מורטון היה בביקור בסקוטלנד כשקיבל את הבשורה הנוראה. "המוות של דיאנה היה רגע שלא ראיתי לפני והאמת שגם לא אחרי", הוא אומר בקול עצוב, "זה שינה את המונרכיה, שינה את הצורה שבה המלכה מגיבה לציבור, העולם באמת עמד מלכת".
תסביר לאדם שמביט מבחוץ וחושב שכל האובססיה הזו סביב בית המלוכה קצת מגוחכת, איך זה שהיא נשמרת ככה גם במאה ה־21.
"זה מיתוס, קשה להסביר מיתוס. המלכה מסמלת את כל האידיאלים הבריטיים ומשפחת המלוכה היא מי שהאומה מביטה אליה בזמנים של שמחה ועצב, בין אם זה מלחמת העולם השנייה או ארגון אולימפיאדת לונדון ב־2012. ראיתם ממש לפני כמה שבועות את החגיגות שנערכו לאליזבת, אישה בת 96 שכולם באמת כל כך אוהבים".
שתהיה בריאה, אבל מה יקרה אחרי לכתה?
"זה באמת יהיה רגע מבחן מאוד גדול כשצ'ארלס יצטרך להחליף אותה. הפיל בחדר הוא האם אנשים בכלל רוצים את קמילה כמלכה שלהם. מצחיק לחשוב שאליזבת קיבלה את הכתר כי הדוד שלה, אדוארד, רצה להתחתן עם אישה אמריקאית שהייתה גרושה פעמיים. עכשיו יירש אותה מלך שנשוי לאישה שהייתה נשואה כשהוא בגד איתה באשתו הראשונה. אני מניח שאפשר לקרוא לזה קדמה", הוא מחייך.
× × ×
בשלושת העשורים שעברו מאז הטיל פצצה שהאבק שלה עדיין לא נמוג, כתב מורטון עוד עשרות ספרים, בין היתר על טום קרוז, מוניקה לוינסקי, אנג'לינה ג'ולי, מדונה וכמובן מייגן מרקל. הרגע שבו כן קופץ לו פיוז הפטריוטיזם הוא כששואלים אותו האם הופתע מכך שמייגן והארי קמו ונטשו את בית המלוכה.
"הייתי המום מהמהירות שבה מייגן החליטה שהיא לא יכולה להישאר בארמון", הוא אומר, "היא נתנה לזה פחות זמן ממה שלוקח לבשל ביצה. דיאנה ספגה ביקורות קשות כשרק הגיעה ולקח לה הרבה זמן להבין מה זה להיות נסיכה. אני חושב שמייגן לא חטפה כל כך חזק, יחסית. הארי ומייגן נגעו בחלקים של החברה הבריטית שאחרים במשפחה המלכותית לא הגיעו אליהם, והם פיספסו הזדמנות להשפיע באופן חסר תקדים. למייגן לא תהיה אותה השפעה על העולם מקליפורניה כמו שהייתה יכולה להיות לה מהארמון בלונדון".
ואולי ההסבר הפשוט הוא שהארי איבד את אמו לפפראצי ולא הייתה לו שום כוונה לאבד גם את אשתו.
"זה הסבר לגיטימי לגמרי. הוא פחד יותר ממייגן".
דיברת עם דיאנה לפני מותה?
"לא. אף פעם. הקשר היה רק דרך ג'יימס. שמרנו בכל מחיר על יכולת ההכחשה שלה. תמיד היא הייתה יכולה להגיד, 'מעולם לא דיברתי עם אנדרו מורטון' וזו הייתה אמת לאמיתה. אני מניח שאם הייתה עדיין בחיים, אז היום כבר היינו נפגשים ואולי הייתי שואל אותה למה היא סמכה עליי ככה בלי להכיר אותי. זו השאלה האחת שאף פעם לא שאלתי, כי אני בטוח שזה היה גורם לה להגיד לעצמה, 'למה לעזאזל אני באמת מדברת איתו'".
ואיפה הקלטות היום?
"שמורות היטב".
