ממשלת בנט נכשלה במשימה הראשונה שכל ממשלה חייבת בה: שימור עצמי. בנט ראוי לכל שבח על הדרך הג'נטלמנית שבה השתחרר מחובותיו, בממשלה ובימינה, אבל הספד יפה לא מחייה מתים. בשנת כהונתה הממשלה עשתה הרבה יותר ממה שציפו שתעשה. את המחלה הכרונית שתקפה את המערכת הפוליטית היא לא ריפאה. ייתכן שהמחלה רק החמירה.

משכן הכנסת בירושלים דמה השבוע לחור שחור: הכל נבלע בו ושום דבר לא נפלט, לבד מהתדיינות קטנונית, דווקנית, מתמשכת, על נושאים שאין להם קשר לשום דבר, גם לא לבחירות. הריב על התאריך הוא דוגמה לעניין. החרדים התעקשו על 25 באוקטובר, ויהי מה. כל תאריך אחר יהיה כרוך בחטא נורא – חטא ביטול תורה.

הראשון שהציע את התאריך היה דווקא סמוטריץ', ראש הרשימה שמאיימת על המפלגות החרדיות. ב־25 באוקטובר, ל' בתשרי, תלמידי הישיבות יהיו בחופשה. הם יהיו קרובים פיזית לקלפי שהם רשומים בה, וזה טוב; הם יהיו רחוקים מהישיבה שמפעילה אותם, וזה רע. חוץ מזה, ל' בתשרי נופל בדיוק על הילולת הרב עובדיה יוסף. לכאורה, זה סם מעורר לבוחרי ש"ס.

פעם, לפני הרבה שנים, הזדמנתי ערב בחירות לישיבת פוניבז' בבני־ברק, החשובה בישיבות הזרם הליטאי. בישיבה לא הייתה נפש חיה. איפה כולם, שאלתי עובר אורח. "עובדים בבחירות", אמר. עמיתי ואני מצאנו רק שני אנשים במתחם הישיבה: הרב שך הישיש ועוזרו.

כך יהיה גם הפעם, בסבב הבחירות החמישי. בחורי הישיבה יבטלו תורה בכיף, ערב הבחירות ובמהלכן. אחר כך יצביעו בהמוניהם. השאלה המסקרנת היא כמה מהם יצביעו לסמוטריץ' ולבן גביר. בפעם הראשונה מתמודד הממסד החרדי עם איום מוחשי מבחוץ, איום פוליטי (מנדטים) ואידיאולוגי (כהניזם). האיום האידיאולוגי חמור יותר: אין ממנו חזרה.

שלשום בערב הסב מנסור עבאס (רע"מ) במזנון הח"כים בכנסת. הוא חלק פיצה עם אימאן ח'טיב־יאסין, חברתו לסיעה. משפחת פרקש החרדית ניגשה לשולחן. האם אפשר סלפי, שאל אבי המשפחה, ג'ינג'י מזוקן. בטח, אמר עבאס. שלושה נערים בגילים שונים הצטופפו מימינו ומשמאלו של עבאס. לו יש בר מצווה, הצביע האב על הבן האמצעי. האם תוכל לברך? עבאס הסכים בלי קושי, והאב עבר לווידיאו. הברכה התארכה פלאים, והילד הינהן במרץ, כמו ילד על ברכי סנטה קלאוס בקניון אמריקאי.

המזנון היה משופע באורחים, מקורבים לחברי כנסת של הליכוד. אחת לחמש דקות ניגש מישהו, התנצל על שהוא מפסיק את שיחתנו ונערך, צמוד לכתפו של עבאס, לצילום סלפי. הוא חייך בנדיבות. הם חייכו באושר. מיקי זוהר, מהשולחן הסמוך, החליף עם עבאס בדיחות. "ככה זה בכנסת", לימד אותי זוהר.

שוחרי הסלפי עברו מעבאס אל אחמד טיבי, בצד השני של המזנון. טיבי ועבאס הם כוכבי סלפי, מושא לקנאה מצד עמיתיהם. למחרת, במליאה, כינה נתניהו את עבאס ואת טיבי "תומכי טרור", וחברי סיעת הליכוד דיקלמו את דף המסרים מול כל מיקרופון.

היהודים אוהבים את טיבי ואת עבאס: הם סלבריטאים. עבאס מפרש את החיבה שהוא זוכה לה כסימן לשינוי, כאחת הראיות לכך שהשינוי הצליח. אני מקווה שהוא צודק. שותפיו לקואליציה קוראים נתונים אחרים. השותפות עם מפלגה ערבית היא הסיבה המרכזית לכישלון שלהם לגייס תמיכה משמעותית בימין. תעמולת הזוועה של נתניהו ניצחה. היהודים אוהבים את עבאס אבל פוחדים מערבים.

שני תרחישים ריאליים

בני גנץ מצטייר כרגע כאלטרנטיבה של הבחירות. לא אלטרנטיבה לנתניהו, גם לא ללפיד – אלטרנטיבה לבן גביר ולסמוטריץ'. החרדים לא הצליחו לשכנע אותו לחצות את הקווים עם מפלגתו ולהצטרף לממשלה בראשות נתניהו בכנסת הנוכחית, אבל הם טמנו את הזרע ליוזמות שיעלו אחרי הבחירות. שני תרחישים מונחים על השולחן, שניהם ריאליים: האחד, גוש נתניהו פלוס ימינה בראשות שקד מקבל 61 מנדטים. ימינה מקבלת מעמד של לשון המאזניים. שקד קושרת את הצטרפותה לממשלה בהצטרפות כחול לבן של גנץ. ממשלה רחבה, תאמר שקד. זה גם מה שאמרה לי אתמול בבוקר. ההצעה לגנץ תכלול רוטציה.

התרחיש הראשון תקף גם בלי ימינה. נתניהו יודע שממשלת 61 היא מתכון לכישלון. בן גביר יסחט אותו או יפיל אותו – הוא לא יכול אחרת. הפתרון המתבקש יהיה גנץ, עם בן גביר או בלעדיו.

התרחיש השני אומר, גוש נתניהו נבלם על סף 61 המנדטים. לפיד לא יכול להקים ממשלה, נתניהו לא יכול. סבב שישי משחיר באופק. החרדים מציגים אולטימטום לנתניהו: או שאתה פורש, או שאתה מציע רוטציה לגנץ כשהוא מכהן ראשון.

החרדים לא נפגעו אלא בשוליים במהלך כהונתה של ממשלת בנט: רטוריקה לחוד ומציאות לחוד. ליברמן רצה להפסיק את הסבסוד למעונות יום למשפחות שבהן הבעל הולך לכולל ולא לעבודה; הוא נאלץ לסגת. רפורמת הכשרות של מתן כהנא הוצגה בתקשורת החרדית כגזירה, אבל למעשה השתלמה לחברות הכשרות החרדיות. שר התקשורת יועז הנדל פעל לפתיחת שוק הטלפונים הכשרים. בציבור החרדי רבים היו מרוצים, אבל הממסד החרדי יצא למלחמה. משה ארבל מש"ס העלה הצעת חוק נגדית, שעברה קריאה טרומית בכנסת (בתמיכת מרצ. חברי מרצ תמכו בטעות). במסגרת הבנות של הרגע האחרון בין לפיד לחרדים החוק עבר גם קריאה ראשונה. הנדל נאלץ להתכופף.

הנדל הצליח להוציא לפועל מכרז על הנחת רשת אינטרנט ביישובים החרדיים. בתוך שנה ל־93 אחוז מהחרדים תהיה נגישות לרשת. כל משפחה תוכל להחליט אם היא רוצה להתחבר. עם זה החרדים יכולים לחיות. הם יכולים לחיות גם עם השינויים שחולל כהנא במועצות הדתיות וברבנויות הערים. הפוליטיקאים שלהם יכלו לומר לבוחריהם: עברנו את פרעה – נעבור גם את זה. הם בחרו לתאר את ממשלת בנט כממשלת שואה.

פעם בעשור מוקמת בישראל ממשלה שאין בה מפלגה חרדית. אם הייתה כאן הזדמנות לחולל שינוי בשוק העבודה, במערכת החינוך, בשירות בצבא, היא בסך הכל הוחמצה.

לסקר אין רגליים

יותר משסקרי דעת קהל משקפים את דעת הקהל, הם משפיעים על דעת הקהל. הם ידיעה שמאמתת את עצמה. ערוצי הטלוויזיה עושים אותם מטעמי רייטינג: זאת דרכם להפוך תהליך פוליטי לתוכנית ריאליטי. זה נכון במיוחד לגבי סקרים שמבקשים מהמשתתפים לחוות דעה על חדשה שטרם עיכלו. שקד הופכת ליו"ר ימינה, ובתוך שעות אנחנו מתבשרים כמה המפלגה תקבל בבחירות. זה לא רציני.

אני לא יודע מה המצב האמיתי של העבודה ומרצ בציבור. הסקר האחרון הציב את שתיהן על סף אחוז החסימה, וסקרים דרכם להשפיע. הבעיה לא רק שלהן – היא צריכה להטריד גם את לפיד. אם אחת מהן נופלת, אפסו סיכוייו להקים ממשלה אחרי הבחירות. אחד מחברי הקואליציה העלה באוזניי רעיון: לפיד יציע לשתי מפלגות השמאל לרוץ יחד, ובתמורה יכניס שניים מהמועמדים שלהן למקומות ריאליים ברשימת יש עתיד. יש תקדימים: אופיר סופר, למשל, הוא חבר סיעת הציונות הדתית שנכנס לכנסת ברשימת הליכוד. כשר אבל מסריח. לפיד מבין פוליטיקה, אמר האיש. הוא קשוב לרעיונות.