"אני אוהבת את עצמי כמו שאני"

ליעל ליפשיץ בת ה־19 מגוש עציון יש חיוך גדול ורחב. "היית בפרמיירה?" היא שואלת אותי בעיניים בורקות ולא ממתינה לתשובה. "זה היה בתל־אביב. לבשתי חגיגי, לא זוכרת מה, אבל לא התאפרתי. אני יפה כמו שאני. היו שם המון אנשים וצלמים ועשיתי שלום לכולם והיו שם שתי ילדות ש..." מרוב התרגשות היא כמעט נחנקת. "אמא, את זוכרת?"

"ברור שאני זוכרת", מלטפת אותה אמה, רותם. "התראיינת לטלוויזיה, התנהגת כמו כוכבת!"

"אמיתית", יעל מתמוגגת. "אחרי ההקרנה שתי ילדות ביקשו לעשות איתי סלפי. איתי!"

ככה. בשטף. "אני דוגמנית ושחקנית, אני רוצה להיות זמרת, בא לי לשיר. ואני תסמותקית".

מה זה אומר?

"שיש לי תסמונת דאון. אני מתוקה ומיוחדת. אבל זה מעליב".

מה?

"שחושבים שזה בגלל שיש לי תסמונת דאון. זה לא נכון. יש אודישן. עשיתי עם יהודה לוי, השחקן הכי טוב בארץ, ולא עברתי".

היית עצובה?

"לא. בעצם, כן. קצת. אני אוהבת לשחק. זה כיף להיות מפורסמת. אני שחקנית".

ניצוצות של אהבה

בהחלט. במקום לעשות פרצופים של "כבר עברנו את הגיל והתרגיל של סדרות נוער" תנו צ'אנס ל'מיוחדת", סדרת המתח החדשה של מיכל קופר־קרן שעלתה השבוע בכאן חינוכית. לצד כוכבת נחשקת כמו בר מיניאלי, משתתפים בה ניצבים ושחקני משנה שמגלמים את מי שהם – אוטיסטים ובעלי צרכים מיוחדים. איזה אומץ ואיזה הישג. מתברר שגם קייטנת שיט, שבה נפגשים אלה שלא יכולים להתנהל ללא השגחה צמודה, יכולה להוות כר לסצינות עוצרות נשימה וניצוצות של אהבה. הסלוגן החבוט "האחר הוא אני" מקבל פתאום גוון מרתק. "ואני סיון", אומרת יעל, שהתברכה בזיכרון מעולה ולא התקשתה ללמוד בעל פה את הטקסט.

היית נרשמת לקייטנה כזאת?

"לא", היא נאנחת. "אני אוהבת ים, אבל לא לשחות. זה מעייף. וכשישבנו בסירה לא נהניתי. זה מרדים".

היא השנייה מבין חמשת ילדיהם של רותם (41, מנהלת השקעות) וזיו (44, מתכנת), ילידי אוקראינה. "שנינו עלינו ארצה מציונות לשמה", מספרת רותם, "וכל אחד מאיתנו עשה את זה לבד. ההורים הגיעו אחרינו. הייתי בת 16 כשבאתי לכאן והיכרתי את זיו, כיפה סרוגה, והתחתנו".

"אמא שלי", יעל פורצת בצחוק מתגלגל, "התחתנה בגיל 19. בגילי".

כשילדה את יעל בתל השומר הייתה רותם בת 21, סטודנטית לכלכלה באוניברסיטת אריאל ואמא לזוהר בת השנה וחצי. "במהלך ההיריון עשיתי רק את הבדיקות ההכרחיות", שרידים של מבטא זר מתנגנים בקולה, "מי חשב על מי שפיר. שלוש־ארבע שעות אחרי הלידה נכנסה לחדר שלי אחות וביקשה שאבוא איתה. עובדת סוציאלית שאלה איפה בעלי, וכשעניתי שהוא נסע להביא את הוריו אמרה 'נחכה לו'. כשזיו הגיע היא אמרה את זה דוגרי: לתינוקת יש תסמונת דאון".

"רואים את זה כאן", יעל מניחה את כפות ידיה על השולחן, "חסר איזה קו. והעיניים מלוכסנות. זה מתוק. את הכרומו לא רואים. כרומוזום. לימדו אותי בבית ספר. לא זוכרת מה זה".

"פרופסור לגנטיקה בדק אותה וטען שהאבחנה עדיין לא סופית, הלשון שלה לא הייתה ארוכה מדי והרפלקסים היו חזקים, כמו של ילד בריא", מספרת האם. "בדיעבד, אני שמחה שלא עשיתי דיקור מי שפיר. לא היינו מפסיקים היריון של תינוקת עם דאון, ולא רק משיקולים דתיים. מבחינה נפשית לא הייתי עומדת בהפלה יזומה. אחרי שילדת אותה כבר פחות משנה לך מה אומרים עליה. היא בידיים שלך, את אוהבת אותה".

"נולדתי בי"א בשבט", מספרת יעל. בבית שלה, ביישוב נווה דניאל שבגוש עציון, חוגגים את ימי ההולדת על פי התאריך העברי. בחירה של ההורים. "יש לי שני שמות. הראשון יעל, היא הייתה גיבורה בתורה, והשם השני שלי הודיה. כי אמא ואבא אמרו תפילת הודיה על המתנה. איזו מתנה? אני!!!"

"זכינו", מאשרת אמה. "קיבלנו ילדה טובה ונוחה שמביאה לבית המון שמחה. ברור שיש השקעה אדירה בגידול שלה ובתשומת הלב שהיא דורשת, אבל יעל, יעלוש, לושלוש, יש לה המון שמות חיבה - מקבלת ומחזירה אהבה. בגיל חודש, כשקיבלנו את האבחנה הסופית, התחלנו לנסוע איתה לפיזיותרפיה בבית־שמש. בשומרון עוד לא היה אז שום דבר. זה היה סיוט... ארבע שעות נהיגה ושעת טיפול של בכי וצרחות. בגיל תשעה חודשים היא עברה ניתוח לב פתוח לתיקון פגם שלא הסתדר מעצמו, אחריו הוספנו לה ריפוי בעיסוק וריפוי בדיבור, וכל המטפלים נהגו בדרך שאנחנו בחרנו עבורה – בלי הנחות ובלי ויתורים. בגיל שלוש יעל נכנסה לגן שפתי בקדומים, וגם זה היה סיוט. שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. הגננת אמרה כל הזמן שהיא חולה, אבל לא. היא הייתה פשוט תשושה, גמורה מעייפות. ואז הבנו שצריך לעבור מהקרוואן לבית במקום יותר נגיש. בהיריונות שבאו אחרי יעל כבר עשיתי דיקור מי שפיר, מתוך אחריות לכל המשפחה".

אוהבת אוכל, שונאת בגדים

"אנחנו חמישה", יעל מונה על האצבעות. "לאחותי הגדולה קוראים זוהר. היא באוניברסיטה". זוהר, 20, לומדת פיזיקה במסגרת העתודה. "היא האחות המועדפת עליי", יעל קורנת. "אחותי המושלמת. תמיד יש לה זמן בשבילי. היא לא כמו מאיה, אחותה הגדולה של אלונה מהסדרה. זוהר טובה. היום היא לוקחת אותי לקניון לקנות בגדים, אבל אני לא רוצה, אין לי חשק".

מה את רוצה לקנות בקניון?

"חטיפים וממתקים. אני שונאת בגדים. אני אוהבת רק אוכל וספרי קומיקס. 'הקמע' הכי אהוב עלי, גם 'כראמל'. בשבוע הספר קניתי את 'היומן ההורס שלי', 'הבנות ששינו את ההיסטוריה' ו'הכדורגלנים שעשו את ההיסטוריה'. אני אוהבת אנציקלופדיות".

"היא קראה את כל 'העברית' לילדים", אמה מאשרת. "ויש לה זיכרון מעולה, למרות שהיא מרבה לומר 'אני לא זוכרת'. עד כיתה ה' הייתה לה אובססיה לכל מה שקשור ביציאת מצרים. היא ידעה הכל על הפרעונים ומי הייתה אשתו של מי. מגיל צעיר מאוד ניצחה אותנו במשחקי זיכרון. פאזלים של עשרות חתיכות היא הרכיבה במהירות, גם כשהחתיכות הפוכות".

"זוהר הבכורה, אני השנייה ואחריי יש את אלישע", יעל מתעקשת להמשיך. "הוא בן 17 ואני קוראת לו 'הענק הירוק' בגלל שהוא נראה כמו גיבור על. אבל הוא קרצי. כל פעם שאני רוצה משהו הוא לא מסכים. אחריה יש את מעיין (12) וחרות (9). עכשיו סיימתי כיתה י"ב ב'נעורים' בירושלים. בקריית יובל". בית ספר דתי לחינוך מיוחד. "יש לי עוד שנתיים ללמוד. אין לי כוח".

מתי הרגשת שאת שונה מילדים אחרים?

יעל רוצה לענות, נדמה שהמילים כבר עומדות לה על קצה הלשון, אבל היא נתקעת ומתייאשת. "היא יודעת ומבינה שהיא שונה", אמה מסבירה, "וקשה לה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת מפני שהתחילה את הלימודים בבית ספר ניסויי, 'ראשית', שבו היו שתי כיתות בכל שיכבה, ובכל כיתה היו 20 ילדים רגילים וארבעה ילדים מהחינוך המיוחד. בבני עקיבא היא עם כולם, כמו כולם. גם בבית היא כמו כולם. אין לה פטור מכלום. אנחנו דורשים ממנה כמו מהאחרים".

"כן", יעל מתמרמרת. "לסדר את המדיח! בשבת אני צריכה לקפל את הכביסה שלי, ויש לי עוד תפקיד, לסדר את השולחן. אמא אומרת שהחדר הכי מסודר בבית שלנו הוא החדר שלי. כל דבר במקום. זה קשה בגלל שהמחשב בחדר שלי. הלוואי שלכל אחד מהאחים שלי היה מחשב. המחשב שלי ציבורי. כל מי שרוצה לראות סרט נכנס לחדר שלי, גם קרצי".

איזה סרטים את רואה?

"כל מיני. מעניינים. מאז שהייתי קטנה רציתי להיות שחקנית ודוגמנית כמו אליאנה (תדהר) ונועה קירל. גם גל גדות בסדר, היא וונדר וומן. לא באמת. בסרט".

לשיר כמו ריהאנה

"יעל הייתה בת שנתיים וקצת כשנולד אחיה וההצטרפות שלו למשפחה נתנה לה פוש קדימה", מספרת האם. "היא הרגישה שהיא הבוגרת. כשהוא עבר אותה, הגיע עוד ילד שקידם אותה. היום יעל כבר מבינה שהיא ילדה שתמיד תישאר ילדה".

"ככה זה בנפש של כל הצרכים המיוחדים", יעל מפתיעה. "גם לצרכים מיוחדים יש זכויות. ויש להם כישרונות. אני אוהבת ללמוד שפות. יש לי אפליקציה של רוסית, אנגלית וצרפתית".

את הפריצה לתעשייה היא זוקפת לזכות אמה: "לפני שנתיים וחצי, חודש לפני הקורונה, ראיתי בפייסבוק ששירה רונן, המנכ"לית של עמותת 'תסמותק', מחפשת צלמים ומאפרים להפקת אופנה בהשתתפות בנות עם תסמונת דאון", מספרת רותם. "כתבתי לה, שאלתי אם היא מחפשת גם דוגמנית ויומיים אחרי ששירה העלתה את התמונה של יעל, הכל התפוצץ. הזמינו אותה לדגמן ל'דלתא'. פיג'מות. בפרסומת להלבשה תחתונה לא הייתי מאשרת לה להשתתף. אחר כך יעל הצטלמה לפרסומת המשקפיים של עומר אדם".

"עומר אדם הוא הזמר האהוב עליי. גם אליעד נחום", יעל מתמוגגת.

איך הגיבו בכיתה שלך כשראו את הפרסומת?

"החמיאו לי. אמרו שזה יפה. שאני יפה".

גם הבנים התלהבו?

"בבית הספר שלי יש רק בנות", אומרת יעל, ואמה מעירה שזה לא בגלל שיקולי דת. בחינוך המיוחד מקפידים על הפרדה בין המינים. "הבנות אמרו שאני גם דוגמנית וגם יפה וגם מפורסמת. ואני שמחה. הצילומים של הפיג'מות היו בים המלח וראיתי שם גמלים! לא פחדתי לעלות. לא צריך לפחד. טיפסתי והגמל עשה הופ. ליד הגמל מכרו דרבוקות, אמא קנתה לי. אני אוהבת לתופף. אני רוצה לשיר כמו רן דנקר ואגם בוחבוט. וכמו ריהאנה. את אדל אני לא אוהבת. אני מורידה שירים ושומעת באוזניות".

"שירה רונן רוצה לפתוח סוכנות של דוגמנים של בעלי תסמונת דאון ומוגבלויות אחרות", מספרת רותם, "היא כבר הכניסה כמה מהם לפרסומות, ואני בעד. נכון, בעלי ואני לא התלהבנו יותר מדי כשיעלי אמרה שהיא רוצה להיות מפורסמת, לא ראינו בפרסום איזושהי פסגה, אבל בעקבות שתי הפרסומות האלה המון בני נוער התחילו לכתוב ליעל באינסטגרם והבנו שזו הדרך הכי טובה לפתוח את הילדים שלנו לעולם. בני נוער כותבים ליעל לא בגלל שהיא תסמותקית, הם כותבים לה כשחקנית. הם לא רואים את ההבדל. ויש מצב שהוריהם של בני הנוער האלה לא היו מאפשרים להם להשתתף בחוג שבו לומד ילד חריג. מבחינתי זה השילוב האמיתי".

את לא חוששת מניצול ציני?

"לא, מפני שאני רואה עד כמה יעל נהנית. בסט הצילומים היא משתנה לי מול העיניים. היא באמת משחקת. בדרך כלל יעל סובלת מרעש, היא מכסה את האוזניים; אבל בהשקה של 'מיוחדת' היו מאות אנשים, רעש ובלגן, והיא לא פחדה ולא התביישה. הלכה וחייכה והצטלמה והתראיינה לטלוויזיה. היא יודעת לקבל את האהבה ותשומת הלב. היא גם תורמת וגם נתרמת".

כשיעל התסמותקית משחקת את סיון התסמותקית, זה גימיק.

"נכון, וזה בסדר. כשהגעתי מאוקראינה, הדבר הראשון שקפץ לי לעיניים היה מספרם הגבוה של הנכים, ילדים ומבוגרים. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שדווקא בישראל יש כל כך הרבה מוגבלים, עד שהבנתי שזה ההבדל בין ישראל לשלטון הקומוניסטי, שבו אם נולד לך ילד עם תסמונת דאון, אתה סוגר אותו בבית וזאת בושה להוציא אותו לרחוב. גם להורים שלנו היה קשה להסתגל למציאות. עבר זמן עד שהם הבינו שתסמונת דאון זו לא צרה ולא אסון. כבר צילמתי עשרות אודישנים של יעל, מתאמנת על הדיאלוג עם אחותה מעיין. לא בחסד היא התקבלה ל'מיוחדת'. בחרו בה מפני שהיא טובה".

בבית הספר יעל מתאמנת לקראת החיים האמיתיים. פעם בשבוע היא עובדת ב"מציון", חנות בגדי יד שנייה בירושלים. "אני מסדרת את הבגדים לפי הצבעים. ואני רוצה לשחק ולדגמן עד שיהיה לי שיער לבן, כמו בזקן של אבא. כשאהיה זקנה אנוח בכיסא מתנדנד עם תה ועוגיות. אני רוצה להתגייס לצבא. להתגייס, לא להתנדב. אני רוצה ללמוד נהיגה ואסור לי, בגלל שאני תסמותקית. זה מעצבן. ואני רוצה להתחתן עם בניהו. הכרתי אותו בכיתה א' בבית הספר המשולב. גם הוא עם דאון".

"כשיעלי הייתה בת ארבע לקחתי אותה לקופת חולים", מספרת אמה, "ופתאום יצאה אליי אחות ואמרה 'זו תהיה הכלה של בני'. הם זוג כזה חמוד. אנחנו כבר חברים של הוריו. השידוך סגור".

"הוא כותב לי 'יפה שלי, חיים שלי, כפרה עלייך, אהובתי, הכל. והוא חמוד", יעל מסמיקה עד תנוכי אוזניה. "אנחנו מתחבקים וגם מתנשקים. כשאמא לא רואה".

יעל, היית רוצה להיות אחרת?

"לא", היא שולחת אלי עוד חיוך ממיס, "אני אוהבת את עצמי כמו שאני".

smadarshirs@gmail.com