שיר ניצחון

אביחי הולנדר הוא איש של יום, ואיש של לילה. הוא סובל מתסמונת פוסט־טראומתית ובמקביל מלווה במהלך היום את משיא המשואה, אל"מ שי סימן טוב, שנפצע אנוש בלחימה בצוק איתן בזמן שפיקד על גדוד 12 של חטיבת גולני. כבר שנים שאביחי משמש כרגליים וידיים לסימן טוב, מלווה אותו בכל משימות יומו. בלילות הולנדר הוא זמר, כותב ומלחין. מהפצעים שנשארו אצלו פתוחים ממבצע צוק איתן, שבו לחם ואיבד חברים, הוא יצר מילים ולחן שהפכו לאחרונה להמנון עבור הלומי קרב רבים.

"את הדרך שלי במוזיקה התחלתי בבית, זה עניין משפחתי אצלנו", הולנדר בן ה־29 מספר. "אמא שלי הייתה בצעירותה מורה למוזיקה ואחי הבכור הוא המוזיקאי האמיתי בבית. הוא דחף אותי כל החיים למוזיקה. אני בא מבית דתי ואחי התחנן שאלך ללמוד בישיבה תיכונית כינור דוד, שהיא ישיבה מוזיקלית, כיתה אחת במחזור. לא רציתי ללכת והוא הכריח אותי. עוד ביום הראשון ללימודים התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אני חושב שמצאתי את המקום שלי'. התחלתי ללמוד שם תופים וגם גיליתי את הפסנתר. הרגשתי שאני מתקדם, שאני באמת עושה מוזיקה. השקעתי את הכל בפסנתר. ועדיין, מעולם זה לא נראה לי כמו מקצוע לחיים. הייתי נעול בראש לעשות בגרות ריאלית. בכיתה י"ב עברתי לבית ספר אחר, עשיתי בגרות בפיזיקה, וחשבתי שזה באמת הכיוון שלי. אבל אז התגייסתי לצבא".

מה קרה שם?

"קיבלתי אומץ. החוויות שחוויתי שם גרמו לי להבין שהחיים קצרים ושאני צריך לעשות את הדבר שאני הכי אוהב בעולם – מוזיקה. השירות שלי היה רווי בהמון דברים עצובים ושמחים, שלא הייתי מוותר עליהם לעולם. הייתי במסלול ביחידת אגוז ואחרי שנה הפכתי לסמל של הצוות שלי. בתפקיד הזה עברתי את עמוד ענן, ובצוק איתן הפלוגה שלי ספגה מכה קשה. איבדנו את יובל דגן וטל יפרח זכרם לברכה. הצוות עבר דברים קשים. אחרי שהשתחררנו גם אור אסרף נהרג, בנפאל. החוויות האלה עיצבו אותי. לא לוותר, לעמוד במשימה. הכל מחשש שהושרש בי שאם לא אעמוד במשימה יקרה משהו רע. הכל יכול לקרות, החיים קצרים".

הולנדר במהלך שירותו הצבאי | צילום: מתוך אלבום משפחתי

אחרי הצבא הולנדר נפגש עם חברה של אחד החברים שלו שנהרג. "ניגנתי איתה סתם ככה בפסנתר", הוא נזכר. "ואז היא אמרה לי: 'אתה לא פסנתרן, אתה יוצר'. משפט אחד סידר לי המון דברים בראש. היא שיכנעה אותי בלי הרבה מילים. שם התחלתי להאמין בעצמי. הרגשתי שאני יכול להיות שווה בין שווים במקצוע הקשה הזה. מאז אני מאוהב באמנות וביצירה ממקום אחר, של כוח. בכל פעם שאני מופיע אני מספר על הכוח של האמנות, מה היא עשתה לי לחיים".

אין קיצורי דרך

את השיר הראשון, "לא נרגע", כתב אביחי במתנה לבנו הבכור, ארי בן השלוש. באמצעותו ניסה להסביר לו איך אבא נפצע קשה בנשמה. "את 'לא נרגע' כתבתי תוך חצי שנה ורק אחרי שלוש שנים הוצאתי אותו", הוא אומר. "השיר היה חלק מטיפול שעברתי. כל בית נכתב אחרי כל טיפול. אחי הגדול, ישי, הלחין איתי את השיר. המוזיקה כבשה וריגשה אותי. זה היה תהליך של שנתיים וחצי – להשתפר בשירה, בהכל, ממש לבנות את עצמי כאמן. אתה צריך להכיר את עצמך, אין קיצורי דרך. 'לא נרגע' נולד מהכאב הענק שלי. אחרי שראיתי דרך העיניים של הבן שלי את ההתנהגות שלי, הבנתי שיש פה בעיה. מהרגע שכתבתי את השיר כל הכאב הפך טיפה יותר חיובי. מהרגע שהוא יצא קיבלתי המון הודעות שהוא ממש הציל אנשים שמרגישים כמוני".

איך היה היום־יום שלך אחרי השחרור מהצבא?

"היו אירועים קשים במהלך השירות שהשארתי כזיכרונות רק לעצמי. לא שיתפתי. ירד ממני לחץ אבל הבנתי שאני עדין חי עם הטראומות. בחרתי לחיות כמה שיותר לבד, בתוך הכאב, בלי תקשורת עם העולם. לא שיתפתי אפילו את המשפחה שלי, לא את השותף לדירה. אחרי זה לא שיתפתי גם את אלכס, בת הזוג שלי. פוסט־טראומה זה תהליך. אחד הדברים הקשים הוא שאתה מתמודד עם דבר בלתי נראה. אתה בעצמך מרגיש שקוף".

הולנדר מספר ש"הזעם הוא תהליך אישי שאתה עובר עם אנשים שלא מבינים אותך. אני בחור עדין מבחוץ, אבל רותח מבפנים. בצבא הרגשתי שאני בוער מבפנים. אני צורח, מאבד את זה. הרגשתי המון רגשות אשם. שאנחנו מתקדמים והמשפחות שאיבדו את היקרים להן מכל נשארו במקום. אשמה על האנשים שסביבי שאני פוגע בהם בלי להתכוון. לא היה לי כלי, לא היה לי אז את השיר, לא הייתה יכולת להביע את עצמי. לא הבנתי למה אם מישהו אומר את המילה 'עזה' בחדר, אני פתאום רועד מפחד. למה המנגינה של החדשות מעלה לי את הדופק ברגע. ברגע שאתה חוקר ומבין שיש עוד כמוך, אז אתה יכול לסלוח לעצמך. זו השליחות שלי בשירים. הדבר הכי קשה הוא לעשות שלום בינך לבין עצמך. הבנתי שאני חייב לעשות שינוי, שלום עם עצמי. פגעתי במי שאני הכי אוהב, באלכס ובילדים. כשארי נולד הבכי שלו הוציא אותי מדעתי, הטריף אותי. התחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכיאטרית. היום כשהבת הקטנה ליה בוכה אני מסתובב בבית עם אטמי אוזניים".

יש בך עוד כעס?

"קצת. חינכו אותי כלוחם לא לספר ולא להתבכיין. זה עניין של עוצמה ישראלית – בוא נראה את הגבורה. היום יש בי יותר הבנה מכעס. הפחד היחיד שנשאר בי הוא להופיע בפני חיילים לפני שהם מתגייסים. אני מוחה בדרך שלי כי אני לא רוצה להוציא את הרוח מהמפרשים שלהם. לא סתם ילדים מתגייסים ילדים".

להיות גוף אחד

אחת ההשראות ליצירה של הולנדר, חוץ מחנן בן ארי שהוא גם שותף למסע שלו וחבר קרוב, היא דמותו של אל"מ שי סימן טוב. "הוא אדם יקר, חבר קרוב וגיבור ישראל", אביחי אומר. "הוא נפצע בצוק איתן, משותק מהצוואר ומטה. אני נכה צה"ל שמלווה נכה צה"ל. וזה נותן לי ולו המון. זו עבודה מיוחדת ומורכבת שדורשת המון, אבל היא אחד הדברים הכי משמעותיים שאני עושה בחיים. 'בימים אני ידיים ודממה' כתבתי באחד השירים שלי. גם פה המוזיקה פילסה לי דרך לעבודה מולו".

מה אתם עושים יחד?

"אני הולך איתו לכל מקום. כותב בשבילו, עושה את כל הפעולות שהוא לא יכול. זה התיקון שלי. לא יכולתי לעשות מילואים יותר וזה היה לי מאוד קשה, כי הצוות שלי הוא הדבר הכי חשוב לי. רציתי ליצור עוד משמעות בחיי. היינו בהופעות, ביקרנו בחו"ל. אני שלוש שנים איתו ועברנו המון יחד. זו עבודה קשה מנטלית. זה חייב להתחבר, להיות גוף אחד. אני עושה את זה ארבעה ימים בשבוע, מהבוקר עד הערב, ומשם ממשיך למוזיקה".

הולנדר אומר: "אני מאמין שיוצר בוחר דרך חיים כדי שתהיה לו השראה. בזה שאני נמצא ליד אדם שמתמודד עם מוגבלות, ולא מזיז ידיים ורגליים, אין לי תירוצים. אני אומר לעצמי שלא משנה עם מה אני מתמודד, יש אנשים שמתמודדים עם קושי גדול יותר. אני אבא והילדים הם ההשראה שלי. ביום שלישי בשבוע הבא אני מופיע בזאפה הרצליה. הופעה ראשונה שלי לבד על הבמה. איך זה קרה? כי פתחתי סיפור אישי והפכתי את הפוסט־טראומה לכוח. את השיר 'יום הולדת' כתבה איתי אביב, אמא של טל יפרח. הוא נכתב משיא הכאב, מזעקה של אמא. בסוף כשאשיר אותו על הבמה כולם יעמדו וימחאו כפיים וישירו איתי. שכול הוא דבר כואב, אבל מה האמא הזו בחרה לעשות עם זה? לספר את הסיפור שלה ולהעביר הלאה, כדי לעזור גם לאחרים".

איך התחושות לקראת תחילת סיבוב ההופעות?

"מרגשות. סוף־סוף הרכב משלי, נטו מוזיקה שלי. אנשים בוחרים להתארח בתוך החיים שלי. לא מעניינת אותי כמות האנשים שתבוא. מה שמרגש זה שיש פה משמעות. לראות איך הקהל חי עם השירים שלי. כולנו הרי חיים עם שירים של אחרים, אז פתאום מישהו אומר לך משפט שאמרת לאמן אחר כמעריץ".

הולנדר מזכיר שלפני שש שנים היה בהופעה בזאפה הרצליה, אותו מקום שבו יופיע, של אמן בשם חנן בן ארי, שעדיין היה לפני הפריצה הגדולה. "אחי הבכור היה איתי בהופעה הזו וגם אחי הקטן שתמך בחנן בהד־סטרט שהוא גייס לאלבום הראשון שלו", הוא מספר. "באמצע ההופעה אחי הבכור הסתובב אליי ואמר: 'עוד כמה שנים אתה מופיע פה'. לא היו לי שירים עדיין, כלום. אמרתי לו: 'מאיפה אתה מביא את זה'. פתאום, שש שנים אחרי, אני עולה לבמה. יש יותר מרגש מזה?". •