נאור שלי, נער קסום עם (ובלי) מוגבלות

הנה הגיע הרגע. נאור סיים כיתה י"ב.

בספטמבר 2010 פירסמתי מעל גבי גיליון זה את חששותי, תקוותי ותפילותי: "נאור הולך לכיתה א' ואני מתרגש. יש עוד ילדים שהולכים לכיתה א' וגם ההורים שלהם מתרגשים. אבל נאור הוא משהו מיוחד, נאור הוא ילד מיוחד".

הנה כמה אנקדוטות. יומן מסע. שתיים עשרה שנות לימוד. פיסת חיים.

כיתה א'. היום הראשון ללימודים. שיחה שלי ושל ברוריה, אשתי, עם ההורים. סיפרנו על הלקות ועל הקשיים התפקודיים, והדגשנו את היתרונות. הבהרנו שלנאור אין ידיים אבל הוא מלך הרגליים. הוא מסדר פאזלים מורכבים, משחק משחקי מחשב, אלוף! הבהרנו שלכיתה לא מגיע ילד אחר אלא ילד מיוחד. ועוד הוסיפה ברוריה, "חשוב שהילדים שלכם לא יחשבו רק על 'איך עוזרים לנאור', חשוב שהם גם יבינו שהם יכולים ללמוד ממנו".

ידענו שהילדים רצים לחצר והוא ייוותר לבד בכיתה. אז קנינו משחקי רצפה ובנינו פינה שלמה של משחקים בתוך הכיתה. וחלק מהם נשארו איתו. התחרו בו. הילד שלנו תחרותי, בדרך כלל הוא ניצח.

והיו קשיים. השירותים לא היו מוכנים והמעלית הייתה מוכנה רק בכיתה ד'. וכנגד אלה החיוך של הילד, ובעיקר התובנה הבהירה: העולם לא נחלק לנכים ולרגילים. העולם נחלק לנכים גלויים ולנכים סמויים. לכל אחד מאיתנו חולשה, אזור שבו בולט חוסר התפקוד הדרמטי שלנו. ההבדל בין נאור לביני הוא שאני יודע להסתיר את הנכויות שלי. הוא לא יכול ולא רוצה להסתיר אותן. הוא משתמש בחסרונות שלו כמו בטרמפולינה. הוא לא עוקף אותן, הוא מנצל אותן.

קחו אוויר וחשבו לרגע: נאור וחבריו הם כמונו. הם רק זקוקים להכרה בזכותם ובחובתנו לקבל כל אדם, שנברא בצלם, לחברת בני האדם. אם נכיר במוגבלות של נאור וחבריו ונקבל אותם אל חיקנו, נוכל סוף כל סוף להביט במראה ולקבל גם את עצמנו על מכלול המוגבלויות שלנו.

בכיתה ב' הבנו שיהיו קשיים בחשבון, ולא רק. קשה ללמוד בלי היכולת לכתוב. שורה של מלאכיות, סייעות בשמן המקצועי, עשו ככל יכולתן. האתגרים היו קשים.

בכיתה ג' הקפדנו על שילוב חברתי, על שותפות בטיולים, בכל ימי השיא, על השתתפות פעילה בכל הטקסים.

בכיתה ד', ילדה קסומה נסעה איתנו ברכב, ישבה לצידו של נאור בדרך לעוד חוג. לפתע שאלה לפשרו של כרטיס מרובע המוצמד לשמשה הקדמית. "זה תו נכה" הסברנו, והיא שאלה "מה זה תו נכה". עם תום ההסבר היא הוסיפה לשאול: "אבל מי כאן נכה?", ואנחנו בכינו, מאושר.

בכיתה ה' הגיע הרב דניאל, ונאור נכבש בקסמיו. הוא פשוט לא ראה את מה שאין לנאור, רק את מה שיש, והילד הפך לפצצת אנרגיה, מלא בחלומות, משוכנע שהעולם פרוש לרגליו.

ככה סיימנו את בית הספר היסודי באלקנה. מנו, המנהלת, וצוותה, היו לנו לבית.

הגיעה שנת הבר מצווה. הוא לא היה מוכן לוותר על בר מצווה שמתאימה לו. אז הוא עלה על במה, מול 200 אנשים, והרביץ מופע סטנד־אפ. וגם לא הסכים לוותר על זוג תפילין. אז ייצרנו לו במיוחד, בתי תפילין של 2.5 ס"מ.

בתחילת כיתה ז' הגענו לשבת לכפר־סבא. שמחה משפחתית. הילד נעלם. התברר שהוא יצא לרחוב ושאל כל עובר ושב: "סליחה, אולי אתה מכיר את הרב דניאל?" ניסיתי להסביר לו שכפר־סבא עיר גדולה, אבל הוא לא ויתר. וכמו תמיד אצלו, למחרת, הוא מצא ברחוב את ... אח של הרב דניאל.

בכיתה ט' הוא החליט לגלוש. כן, כמו שאתם שומעים. עמותת "הגל שלי" יחד עם עמותת TOM ("תיקון עולם מייקרס") החלו בתכנון הגלשן. זה היה נראה כאילו הלכנו צעד אחד רחוק מדי. אבל זה עבד.

בכיתה י' יצאו החבר'ה לאילת. הם רצו לצלול. זה חייב התאמה של בגדי הצלילה, הבלונים ומה לא. וגם לינה עם חברים. וזה קרה. כי החברים לא ויתרו לו, לא ויתרו עליו.

באותה שנה הוא גם החליט ללמוד משחק. הצטרף לסטודיו של גל אמיתי ואחר כך לנבחרת הצעירים של הקאמרי. לפני כחודש הופיע עם חבריו על בימת הקאמרי במסגרת "אילוף הסוררת".

הוא גם רכש מיומנות מפעימה בפורטנייט, התחרה מול השחקנים הטובים בעולם.

בכיתה י"א הייתה מורה למתמטיקה שלא ויתרה עליו, ומורה להיסטוריה, ומנהל תיכון וראש ישיבה, מחנך וחברים, שלרגע לא הפסיקו להאמין בו.

ובכיתה י"ב, השנה, הוא סיים, עם תעודת בגרות מלאה ומכובדת.

זה לא רק הסיפור של נאור. זה סיפור על מורים מעוררי השראה; זה סיפור על חברים וחברות שלא מוותרים על נער בן גילם; זה סיפור על נגישות והנגשה; זה סיפור על אמונה ברוח האדם; ובליבו האמונה שלכולנו תפקיד בעולם, וכל אחד יכול לתרום במשהו לחברה. אין נותנים ומקבלים אלא יש תנועה הדדית: כל אחד נותן ומקבל.

זה סיפור על ילד אחד, אבל הוא יכול להיות הסיפור של כל ילד וילדה. זה לא רק סיפור על נער קסום עם נכות, זה צריך להיות הסיפור של כל הילדים בסיכון. למה נועדה המדינה? מה תכליתה של החברה? לאפשר לכל אחד לחלום, להצמיד לכל ילד וילדה כנפיים, להגביה או להנמיך את השמיים. אני לא מוכן לוותר לחברה, למדינה, על חובתה המוסרית כלפי נאור וחבריו; כלפי נוער בסיכון; כלפי צעירים מאתגרים מכל סוג שהוא.

ואני דואג. אנחנו, והורים אחרים לילדים עם מוגבלויות, שואלים עצמנו פעם אחר פעם: מי יכסה את הילד שלי אחרי מותי?