עומר ביד היוצר

בעשור החמישי לחייו, עומר עציון ("בלאדי מורי") חזר לגור עם ההורים, אחרי שהתגרש מאהבת נעוריו ואם בתו והחליט לקחת פסק זמן כדי לחשב מסלול מחדש. "שנה וחצי אחרי הגירושים, לפני ארבע שנים, הבנתי שאין ברירה ואני חוזר לגור בגבעת שמואל אצל ההורים", הוא מספר. "הייתי נוסע עם הבת שלי כל יום באוטובוס לתל־אביב לבית הספר.

"עדיין, לרגע לא הרגשתי מסכן, אפילו לא קרוב. נשמתי והתבוננתי על הסיטואציה. איך אני כאדם אופטימי ובוגר בוחר לעמוד מול הדבר הזה. כל העצב, הכעס, הקנאה, הפחד - במקום לתת להם לזרום לך בעורקים, אתה יכול להשתמש בהם כדלק ליצירה. יש משפט שאומר 'קומדיה זו טרגדיה פלוס זמן'. לי לוקח חמש דקות להסתכל על הטרגדיה ולצחוק".

מה למשל?

"סיטואציות הזויות בבית של ההורים שאני לא מאמין שאני עובר בגיל 45. אמא שלי אומרת לי 'אל תבלגן, תהיה מסודר, שים את הדברים במקום'. אני שומע את הדברים האלה, אבא לילדה בעצמי, ולא מאמין שאני במקום הזה. או למשל אחרי יום עבודה, אני סוף־סוף שוכב בחדר ונח, ופתאום אמא שלי נכנסת עם הדייסון. אז אחרי שאתה מתעצבן אתה כותב הכל, ויום אחד זה יהפוך לקומדיה".

בלאדי מורי

love in בית שמש

את הפנים של עציון אתם בטח מזהים לפחות מסדרה אחת. "טלוויזיה מהעתיד", "זאת וזאתי", "בצפר", "הטבח", ובימים אלה "בלאדי מורי" מבית הוט - שם הוא מגלם את גור, בן הזוג הלא מתחייב של מורי (נעמי לבוב) - עציון הוא חיית במה (ומסך), אבל עדיין חולם על תפקיד ראשי ובטוח שאחד כזה יגיע ברגע הנכון.

"הייתי ילד ששותה סרטים", הוא נזכר. "ראיתי שישה סרטים ביום. בכיתה ג' התחלתי לעשות הצגות, בכיתה ד' הייתה לי פינה שבועית של שיר שהייתי ממציא על ילדים מהכיתה. בכיתה ח' קנו לי מצלמת וידיאו והתחלתי לעשות סרטים עם החבר'ה מהשכבה. כותב שירים ותסריטים ואחרי הצהריים מצלם, מפיק, משחק.

"הייתה לי התלבטות אם ללמוד משחק או קולנוע. התחלתי לבטא את עצמי כשחקן, דרך הגוף והקול שלי, וזה הכניס לי חדווה ותשוקה. עד היום, טפו טפו טפו, זה מה שאני הכי אוהב לעשות. אני עדיין ממשיך לעשות את אותם דברים שעשיתי כנער, יוצר ברשת, פעיל ברשתות החברתיות, לא מוותר על הפלטפורמה הזו. בטיקטוק מצאתי נישה שהגניבה אותי. שם אני עודד מויאל, היחצ"ן של המדינה".

בסוף הלכת על לימודי משחק.

"לקח לי הרבה זמן לגבש את הקול שלי. בבית צבי כיוונו אותי לגיבורים מיוסרים ואני בתוכי קומיקאי. החלק הזה נחנק אצלי וחזרתי לגלות אותו אחרי המון שנים. תמיד עשיתי חיקויים ודמויות, אבל לא ידעתי לנתב את זה לעשייה פרקטית. נשארתי במקצוע והדברים התקלפו ממני וחזרו לצורה של הנעורים והילדות, וזה התבטא דרך הרשת. זה כביכול קטן, הכי לא נחשב ברמת איך שהעולם מסתכל על אמנות. אבל אצלי העשייה ברשת היא עוגן תמידי של להשמיע את הקול שלי".

קצת לפני הגירושים, עומר החליט לנסות עוד כיוון וללמוד תסריטאות. אם לא כותבים בשבילו תפקידים ראשיים, הוא יכתוב אותם בעצמו. "ככל שהזמן עבר הרצון לכתוב הלך וגבר. אחרי חמש שנים של לימודים כתבתי הצעה לסדרה על בית שמש, עיר הולדתי, שעוסקת במשפחה מרוקאית ששניים מהאחים בה מנהלים עסק. קראו לזה 'love in בית שמש'.

"סיימתי את סם שפיגל כהבטחה תסריטאית גדולה, ואז נולדה הילדה שלי, ושנתיים אחר כך התגרשתי. הכל קרה מהר מדי בשביל שאוכל לשבת ולכתוב. קפצתי ראש לתוך הפחדים שניהלו אותי הרבה זמן. למצוא ולעצב את עצמך מחדש זה כמו להיוולד מחדש. בעקבות הפרידה נזרקתי לחיים וקיבלתי אומץ. הסתובבתי הרבה בתל־אביב, גיליתי את העיר מחדש. ואז משהו בי התעורר.

"זה משפיע גם על אינטראקציות עם אנשים, במיוחד במקצוע הזה. אתה מסתובב עם יותר אמת, יותר כנות. הרבה יותר דברים נפתחו לי מבחינת קומדיות. תפקיד כמו גור בבלאדי מורי, ה'לאבר' שיש כאלה שקוראים לו 'הדוש'. התקופה שעברתי, הגילוי העצמי, עזרו לי להיכנס לדמות כזאת. הצלחתי למצוא את הלב שלו. מעבר לזה, 14 שנה הייתי עם אותה אישה. היא גרושה מדהימה ותמיד תהיה משפחה שלי. יצאתי והתנסיתי, הכרתי את עצמי מחדש כגבר שלא נמצא בזוגיות מחייבת".

נשמע די דומה לגור.

"יש בזה משהו. הצלחתי להבין אותו, את הפחד שלו ממגורים משותפים וממה שזה יכול לעשות לזוגיות. יכולתי להתחבר לפחדים שלו, לחבק אותו ולהרגיע אותו. ברגע שיש לי חמלה כלפיו אפשר לחגוג את הדמות, לא לשחק אותו ממקום שיפוטי. אני מכיר הרבה דמויות שבורות בעיר, אפשר להגיד שאני בעצמי שבור. אבל עם הרבה אהבה. וככה גם גור. יש לו תקווה, אפשר להציל אותו".

איך היה לשחק לצד נעמי לבוב?

"היא שחקנית מדהימה ופרטנרית עוד יותר מדהימה. הייתה לנו כימיה מיידית וזה גרם לנו להיות על גל מאוד כיפי בצילומים. זה לא מובן מאליו. מצאנו שפה משותפת וזה תרם לדיאלוג בינינו וגרם לו להיות פתוח ונגיש. גם המילים היפות שכתבו לנו הן מתנה לשחקנים. עשינו את כל הפרקים בשישה ימי צילום".

עבודה קשה בלי תהילה

בגיל 45 ואחרי עשרים שנה במקצוע, כשעציון מתבקש לתאר בשתי מילים את חיי השחקן בישראל, יש לו תשובה מוכנה. "ליצן החצר. אין פה תהילה, אין פה גלאם, שום דבר מההוד שיש למקצוע הזה לא רק בהשוואה להוליווד אלא בהשוואה למדינות שמתייחסות לאמנות בצורה מכבדת. אבל זו ישראל, לטוב ולרע. זאת מדינה קטנה, והתעשייה הזאת היא שכונה.

"רק עכשיו, אחרי שני עשורים של משחק, אני קצת מגיע לפאתי הארץ המובטחת, ועדיין אני אומר וואו. אשכרה אין תהילה. מה שסיפרו אמיתי. שום זוהר. שלא לדבר על שחקנים כמו רבקה מיכאלי, זוכת פרס ישראל, שתרבות ישראל בדי־אן־איי שלה, משחקת לצידי בהצגה 'הגלולה' בבית ליסין ומתלבשת בתא הלבשה מעפן בכניסה להצגה באיזה ישוב ולא אומרת מילה.

"גם אם יש לך קילומטראז' של תפקידים, גם אם יש לך קריירה מדהימה בישראל - אתה יכול להישען אחורה וליהנות מזה כמה דקות, הכל טוב ויפה, אבל מיד אחרי זה אתה קם לביטוח לאומי, מס הכנסה, קייטנות וחוגים, וכל הדברים מחזירים אותך לקרקע ולא מאפשרים לך להיות מורם מעם. יש בזה גם חן. אנשים בטוחים ששחקנים מגלגלים מלא כסף, אבל במדינות אחרות סדרות טלוויזיה מאפשרות לשחקנים לקנות דירות ופה בארץ זה מחזיק אותך לחודשיים. יודעים ששחקנים רוצים לשחק, יודעים ששחקנים רוצים להיות עסוקים לא משנה מה, ויודעים לנצל את זה. אתה רוצה להתפרנס ומסכים לתנאים שנותנים לך".

ובנימה אופטימית זו?

"אני מתאמן לא מעט ומרגיש שאני מכין את עצמי לחלק השני של החיים. הבילוי האהוב עליי הוא לרכוב על אופניים עם הילדה שלי בעיר. אני אוהב ללכת לסרטים, אני עושה מדיטציות, אבל ההבנה העמוקה והשקט הנפשי מגיעים מהשבר שקרה לפני חמש שנים. פעם הייתי נמנע מלריב עם העולם. היום אני משמיע את הקול שלי, ואם יש דברים שלא מוצאים חן בעיניי הם יישמעו.

"נתתי להרבה דברים לכסות את האמת בעבר, בין אם זה אוכל או אלכוהול, הכל מתוך פחדים של התמודדות עם המציאות. היום יש בי הרבה יותר יכולת להכיל את המקצוע הבאמת מורכב הזה. אני כבר לא מפחד וזה יוצא החוצה. אני מחפש את היופי בחיים בכל רגע. חבל לבזבז את הגלגול הזה בפחד או בהסתתרות. הזמן קצוב, ומה שחשוב זה מה שקורה כאן ועכשיו". •