"אם הרופאים לא היו מתעלמים מסימני האזהרה - שיר הייתה היום על הרגליים"
היא התלוננה על כאבים משתקים - הם נתנו לה תרופות הרגעה. הסימנים העידו על לחץ תוך גולגולתי גובר - הם לא התייעצו עם המומחים. בדיקת ה–MRI גילתה דימום חדש - הם נתנו לה טיפול שעלול להגביר אותו. ביום שבו אושפזה שיר טהר לב בת ה–29 בבית החולים איכילוב, היא הייתה אמורה ללכת למדוד שמלת כלה. ביום שבו שוחררה ממנו, שבועות אחר כך, הייתה כבר חיה–מתה, לא מתקשרת ולא מתעוררת. עכשיו נלחמים הוריה להציל את בתם מגורל של אשפוז סיעודי לשארית חייה, ותובעים מבית החולים שייקח אחריות על הטרגדיה שריסקה את משפחתם. איכילוב: "נגיב לטענות בבית המשפט"
זו הייתה אמורה להיות התקופה היפה בחייה של שיר טהר לב (29). במאי 2021, שיאו של האביב, היא ובן זוגה אמורים היו להינשא אחרי שש שנות זוגיות. במקביל, היא טיפחה קריירה כמתאמת מחקר מבטיחה בבית החולים איכילוב, וכתמיד הייתה מוקפת במשפחה החמה, הקרובה והאוהבת שלה - ההורים רינה וצחי, והאחים הצעירים אפיק וניצן. "קראנו לה שמש, כי היא עשתה הכל עם חיוך", מספרת רינה. באותה תקופה, היה נדמה שהחיים מחייכים לשיר בחזרה.
אלא ששלושה חודשים לפני תאריך החתונה המיועד, משהו השתבש. למדידת שמלת הכלולות שקבעה עם אמה לאמצע פברואר, שיר לא הגיעה. בלילה שקדם לפגישה ההיא, התעוררה מהשינה מבולבלת והתקשתה לדבר. בן זוגה הזעיק ניידת של מד"א, שפינתה אותה בדחיפות לבית החולים איכילוב, שם אובחן כי היא סובלת משבץ. "הרופא במיון אמר לנו שמדובר באירוע מוחי קל", משחזר צחי, "הוא אמר ששיר הולכת למחלקה, שם היא תשהה כעשרה ימים, ולאחר מכן תלך הביתה".
"כשראינו אותה יושבת ומדברת במיון נרגענו", מוסיפה רינה. "אמרנו 'יופי, הכל בסדר'".
אבל כאן החלה שרשרת של אירועים טרגיים – שמקורם, לטענת המשפחה, ברשלנות קשה - שהובילו בסופו של דבר לאסון נורא: במקום להשתחרר מבית החולים אחרי עשרה ימים, כמובטח, שיר חזרה הביתה אחרי שנה ארוכה ומה שנותר ממנה אחרי האירועים באיכילוב לא מזכיר במאום את שיר שהייתה קודם. במקום אישה צעירה, שכל החיים לפניה - הפכה חולה אנושה במצב קרוב לצמח, שנלחמת על כל פעולה: לאכול, לנשום, לדבר. נלחמת להסביר לסביבה מה ואיפה כואב לה, ולמה היא בוכה.
"אני מרגישה אותה, ויודעת שהיא מבינה אותנו ויודעת מה מתרחש סביבה", אומרת האם. "מה שהיא יכולה היא מבטאת. כשהחברות באות לבקר אותה ומספרות על החבר או על הבעל, היא מעמידה פני ישנה. זה מצער אותה".
× × ×
שלושה ילדים נולדו לרינה ולצחי, סוכן ביטוח ולבורנטית בתיכון. תא משפחתי מושלם. שיר, הבכורה, הייתה ילדה לדוגמה: חברותית, נעימה, קלה לגידול. "היא הייתה ילדה מהממת, נדיבה, עוזרת", נזכרת רינה בחיוך. "מעולם לא רבה עם איש. מאז שהייתה קטנה הייתי הולכת לאסיפות הורים בנחת. תמיד יצאנו משם שמחים".
שיר רקדה בלט וג'אז, הייתה בצופים ושירתה בחיל הים. על הקיר במטבח בית המשפחה תלויה תמונה של שלושת הילדים מחובקים. האחים הקטנים, אפיק, כיום בן 27, וניצן בן ה־23 היו קרובים מאוד לאחותם הגדולה. "היא סיפרה לי על הנשיקה הראשונה שלה, ואני על שלי", נזכר אפיק בחיוך. "כשעזבה את הבית, היינו נפגשים כל כמה שבועות, רק היא ובן זוגה ואנחנו, לערב של חברים".
אחרי שהשתחררה מצה"ל, טיילה שיר במרכז אמריקה וחזרה היישר ללימודי התואר הראשון במדעי המוח באוניברסיטת בר־אילן. במקביל, סיימה קורס למתאמי מחקר, והתחילה לעבוד בבית החולים איכילוב. "הייתה לה עבודה טובה, משכורת טובה", אומרת רינה. "היא עבדה במחלקה ההמטואונקולוגית, והייתה המועדפת על המנהלת שלה. עם הזמן, העלו לה את המשכורת וביקשו שתישאר שם".
בקמפיין פנימי לאיכילוב, מצולמת שיר בריאה ומחייכת, לצד הכיתוב: "בחרתי באיכילוב כי זה מקום שאפשר ללמוד בו המון, יש פה אווירה מפרגנת ולאנשים סביבי אכפת איך אני מרגישה". המשך הסיפור מעניק לדברים משמעות מצמררת.
ממידע שאספה המשפחה לאחר האירוע, התברר כי שיר סבלה מכאבי ראש במשך מספר ימים קודם לכן. כשפנתה לרופאת המשפחה שלה, והתלוננה על כאבים באזור העיניים, עלתה האפשרות שהכאבים נגרמים כתוצאה משימוש בעדשות מגע, והיא נשלחה לבדיקת ראייה שהייתה תקינה. לכאורה, תלונה רפואית קלה ושגרתית. בפועל, כאבי הראש האלה העידו על בעיה מסוכנת.
ב־15 בפברואר, באחת בלילה, צילצל הטלפון של רינה, שישנה אצל אמה המבוגרת. על הקו הייתה אמו של בן הזוג של שיר, שסיפרה לה ששיר בבית חולים. "היא אמרה שיכול להיות שיש לה קריש דם במוח", נזכרת רינה, "לא הבנתי על מה היא מדברת". בטופס שמילא צוות האמבולנס שפינה אותה לבית החולים נכתב: "המטופלת מנסה לדבר אך לא מצליחה, אינה מתמצאת בזמן ובמקום, מבולבלת".
המשפחה דהרה לאיכילוב, כשהיא מתכוננת לגרוע מכל. לשמחתם, הם מצאו את שיר במיון, יושבת ומדברת, אחרי שקיבלה קלקסן, תרופה לדילול דם. "חששנו מהגרוע ביותר, אבל כשהגענו לשם באמצע הלילה, בשתיים או שלוש, היא הייתה מאה אחוז", מספרת רינה. "היא ביקשה ממני, 'אמא, תקראי לי את ההודעות בווטסאפ כי אני לא רואה טוב'".
במיון אובחנה אפזיה קשה - פגיעה בארבעת מרכיבי השפה: דיבור, הבנת דיבור, קריאה וכתיבה, עם פגיעה ביכולת התנועה. שיר אושפזה בטיפול מוגבר נוירולוגי ומשם עברה למחלקה הנוירולוגית. האבחנה: פקקת ורידים במוח. או בעברית: אירוע מוחי שנגרם כתוצאה מחסימת אחד מכלי הדם שמנקז את נוזלי המוח, מצב שמתרחש אצל שניים־חמישה מכל מיליון צעירים בשנה בישראל. "בטיפול נכון", קובע הנוירוכירורג המומחה ד"ר חנוך אלרן, בחוות דעת שהגיש לבית המשפט במסגרת התביעה שהגישה המשפחה לאחרונה נגד איכילוב, "סיכוייה של שיר לצאת מבית החולים שלמה ובריאה עמדו על כמעט 90 אחוז".
ההערכה הזו נכונה כמובן בעיקר בבית חולים כמו איכילוב, שבו מועסקים בכירי הרופאים, ויש בו גם מחלקת שבץ מיוחדת שאמונה על טיפול במקרים כאלו. טיפול נכון היה פותר את הבעיה, והופך את הלילה ההוא לאפיזודה לא נעימה אך חולפת. אבל בפועל, זה לא מה שקרה; במקום שמצבה של שיר ישתפר בהדרגה, הוא הלך והידרדר. המשפחה ראתה את זה קורה מול עיניה ממש, אבל כמו במקרים רבים אחרים לא הבינה מה משמעות הדברים - ועד כמה גדולה הסכנה שריחפה על בתם.
הסימנים לבעיה היו שם מההתחלה: ביממה שלאחר האשפוז, המשיכה שיר להתלונן על כאבי ראש חזקים, סימן מובהק לעלייה בלחץ התוך־גולגולתי, מצב חירום שבמקרים רבים מחייב טיפול ניתוחי. בדוחות האשפוז מצוין שוב ושוב כי היא סובלת מכאבים משמעותיים. "גם במחלקה, היא כל הזמן אמרה 'כואב לי הראש'", מתאר ניצן. "הכאב הלך והתגבר, אבל היא לא צעקה. היא לא הטיפוס שיודע לצעוק".
מעיון במסמכים הרפואיים של מהלך האשפוז עולה כי שיר טופלה בתרופות בניסיון להקל על כאבי הראש הקשים שמהם סבלה. היא קיבלה אקמול לווריד ותרופות נגד בחילה, אולם הקיאה אותן. הכאבים הלכו והחמירו. בדיקת CT גילתה החמרה מסוימת בסימני הלחץ, אולם בפענוח הבדיקה נכתב: "ללא ממצאים המצדיקים התערבות בשלב זה".
שיר קיבלה תרופה לטיפול בלחץ תוך גולגולתי מוגבר, אך הכאבים הלכו והחריפו ומצבה הלך והחמיר. במהלך הלילה השני לאשפוזה, התלוננה שיר על כאבים חזקים שהעירו אותה מהשינה פעמיים. בבוקר למחרת האשפוז, דיווחו הרופאים, הייתה ישנונית והקיאה. בבדיקה הנוירולוגית נמצאה החמרה. הצד הימני של גופה נחלש ובבדיקה פונדוסקופ (מכשיר הבודק את קרקעית העין - ש"ר) נראית בצקת דו־צדדית ברורה. לאור זאת, מחליטים הרופאים לשלוח אותה לבדיקת MRI, שתאפשר לראות מה מתרחש בתוך המוח.
בבדיקה הזו התגלה ממצא חדש, שלא היה קודם: מוקד דימומי קטן, בנוסף לפקקת. דימום תוך־מוחי עלול, כמובן, להחמיר את הלחץ על המוח. אולם למרות הממצאים החדשים, אין שינוי בטיפול. להפך - הרופאים מוסיפים לטיפול היפרטוניק סליין, תמיסת מלח בריכוז גבוה, אשר עלולה להחמיר דימומים, אם ישנם.
מצבה של שיר ממשיך להידרדר. בארבע לפנות בוקר, ב־17 לפברואר, מתלוננת שיר על כאבים בעוצמה שמונה. בצהריים מדווח כי היא ישנונית אך מתעוררת לקריאת שמה, ועדיין סובלת כאבים עזים, חרף הטיפול שניתן לה. ב־22:47 מציין המתמחה הצעיר שטיפל בה כי שיר סובלת מכאב ראש משמעותי ומתייעץ עם מנהל המחלקה לשבץ מוחי מה לעשות. המנהל מבקש לטפל בשיר באמצעות מורפיום וקלונקס, תרופות לשיכוך כאבים וחרדה.
למרות התלונות שלה על כאבי ראש קשים, המערכת הרפואית לא איבחנה שיש בעיה דחופה ושידרה למשפחה ששיר בדרך הנכונה להחלמה. אחרי שלושה ימים של מתח ושל שהייה במשמרות סביב מיטתה של שיר, המשפחה ביקשה להתאוורר קצת. צחי הלך הביתה, לישון, אחרי משמרת לילה מתישה בבית החולים, וניצן הלך לעבודה. איש מהם לא העלה בדעתו מה יקרה לה בתוך מספר שעות.
× × ×
בביקור הבוקר של הרופאים, יש רושם של החמרה משמעותית במצבה. היא סובלת כאבים עזים, מקיאה ומתקשה לדבר. "המילים הלכו ואבדו לה", נזכרת רינה. "באותו בוקר, כל כך כאב לה הראש שהיא לא דיברה בכלל. אמרו לה 'בואי, תעברי לכיסא', אבל היא לא רצתה לזוז. הכאב היה כל כך חזק".
בדיקה נוירולוגית שנערכת לה מגלה הידרדרות ביכולותיה לבצע הנחיות. גם הרופאים מתרשמים שמצבה של שיר מחמיר, אולם לא נוקטים שום פעולה ממשית לעצור את הסחף.
כך הלך מצבה של שיר והידרדר בעודה מאושפזת במחלקה הנוירולוגית של אחד מבתי החולים הגדולים והמרכזיים במדינה. אבל מישהו שם נרדם, כך נראה, בשמירה. ב־12 בצהריים, אחרי שלושה ימים של סבל בלתי פוסק, של דגלים אדומים רפואיים ושל התעלמות תמוהה ובלתי מוסברת של הצוות מההחמרה המתמשכת במצבה, מתחילה שיר לפרכס. "זה היה מאוד מפחיד, בחיים לא ראיתי מישהו מפרכס", משחזרת רינה. "קראתי מהר לאחות. באותו רגע כולם התחילו לרוץ לחדר שלה".
בשל מצבה, שיר מועברת בדחיפות ל־CT, שבו מתגלים סימני לחץ על אחד החדרים ועל גזע המוח. במיטת האשפוז ניתן לה טיפול לצורך סתירת הקלקסן, שעלול להחמיר את הדימום המוחי וננקטה סדרת פעולות דחופות להורדת הלחץ בתוך הגולגולת. היא מורדמת ומונשמת ומועברת לחדר ניתוח להפחתת הלחץ בתוך הגולגולת, שם נכרתות חלק מעצמות הגולגולת שלה והרופאים מגלים סימנים ראשונים לפגיעה מוחית. בני המשפחה ההמומים, שרק באותו בוקר דווחו ששיר במצב טוב למרות התסמינים שמהם סבלה, מתבשרים שהמצב רע.
"רינה התקשרה לומר שמשהו קרה וכולנו רצנו חזרה", מספר צחי. "אמרו שהמצב קריטי. ישבנו ליד חדר ניתוח חמש או שש שעות, משתגעים מדאגה. בבוקר המצב היה מאה אחוז, הכל היה בשליטה, ואחרי שעתיים - המצב נהיה קריטי. אותה נוירולוגית, שבבוקר אמרה לנו לא לדאוג, בישרה שהמצב חמור מאוד. מה קרה באמצע?"
אחרי ניתוח ממושך, הועברה שיר לטיפול נמרץ נוירוכירורגי. בשלב הזה בישרו הרופאים למשפחתה כי אין לדעת מה יעלה בגורלה. "אמרו לנו, 'לא יודעים אם היא תתעורר או לא תתעורר'", מספרת רינה. "די מהר אמרו שהיא במצב של צמח. ניסו להעיר אותה, ללא הצלחה. הנוירוכירורג נכנס אליה כל יום, קרא לה 'שיר, שיר', אבל היא לא ענתה. למרות המצב, הייתה לכולנו הרגשה שהיא שומעת".
אחרי ההלם הגדול – אירוע "קל" שהרופאים לא הוטרדו ממנו, ההידרדרות האיטית והקריסה – נשארה המשפחה עם ילדה חדשה. שיר שאיננה שיר. נמצאת ולא נמצאת, נראית ישנה אבל לא מתעוררת ולא מתקשרת. מתה־חיה.
בני המשפחה לא זזו ממיטתה. שני אחיה ניגנו ושרו לה, בתקווה שתצליח לשמוע, להגיב. הם דיברו ודיברו אליה, אבל זה לא קרה. גזר הדין הנורא לא איחר להגיע: שיר סובלת מפגיעה מוחית אנושה, ותצטרך לשהות במוסד סיעודי. במילים פשוטות, הקביעה הזו אומרת ששיר לעולם לא תחזור לעצמה, ותהיה תלויה באחרים כל ימי חייה.
"קראו לנו מתאמים של קופת חולים מכבי, שאנחנו מבוטחים בה, והציעו לנו לבחור בין כמה מוסדות שמיועדים לחולים סיעודיים מורכבים", מתאר צחי. "הייתה ישיבה עם העובדים הסוציאליים של בית החולים, ואמרו לנו היא צריכה ללכת לאחד המקומות האלה".
רינה: "אחד הרופאים אמר, 'היא תהיה עם פיליפינית כל החיים'. אלה היו המילים".
מישהו מהרופאים הסביר לכם מה קרה? לקח אחריות? התנצל על מה שקרה?
רינה: "הנוירולוג שטיפל בה אמר, 'אני מאוד מצטער שזה קרה', אבל לא לקח את זה על עצמו".
צחי: "מנהל המחלקה אמר, 'היא חשובה לנו, אני מצטער שזה קרה, אף פעם לא קרה לי דבר כזה'".
× × ×
"אני מצטער שזה קרה". כך, בארבע מילים בנאליות ויומיומיות, משל מישהו נתן לה בטעות דחיפה קטנה, או אמר מילה לא יפה, פטרה את עצמה המערכת הרפואית מאחריות לאסון הבלתי נתפס הזה.
המשפחה עוד לא הספיקה להתאושש ממה שקרה, וכבר מצאה את עצמה במלחמה נוספת: המלחמה לנסות לשקם את שיר, ולהציל את מה שנותר ממנה אחרי הצונאמי שעברה, כדי שלא תסיים את חייה זרוקה לנצח, חסרת תקווה, במיטה של מוסד סיעודי.
למרות שהתבשרו כי אין תקווה להציל אותה, סירבו בני המשפחה לקבל את רוע הגזרה. "הייתה לנו הרגשה שהיא עוד שם, שהיא שומעת אותנו", מסביר צחי. "בסיפור הזה מעורבים גם אינטרסים כלכליים, כי שיקום ממושך הוא על חשבון קופת החולים, בזמן שאשפוז במוסד סיעודי מורכב הוא על חשבון המדינה".
בצר להם, פנו לרופאה מומחית מבית החולים לוינשטיין, שבדקה אותה וקבעה כי יש תקווה לשיקום. "לא היינו בטוחים אם שיר שומעת אותנו, אבל ברגע שהרופאה אמרה לה 'תזיזי רגל', והיא הזיזה, ידענו בוודאות: היא עוד שם", אומרת רינה.
חודש אחרי שאושפזה, הועברה שיר לבית החולים השיקומי "רעות" המוסד היחיד שהסכים לנסות לשקם אותה, שם שהתה תשעה חודשים באשפוז מלא. בנקודה הזו החל המסע הארוך והמפרך להחלמה. למרות כל התחזיות הפסימיות, שקבעו כי אין כל תקווה לשיקום, מצבה משתפר בהדרגה. מצב ההכרה שלה בזמן השחרור עמד על 17 מתוך 23 – שמשמעותו מצב הכרה מינימלי, אך עם סימנים למעבר להכרה מלאה.
"לקח זמן עד שהיא פקחה את העיניים", מספרת רינה. "פעם ניצן אמר, 'אמא, נדמה לי שהיא רואה, שהיא מסתכלת עלינו'. אבל הפיזיותרפיסט שטיפל בה לא האמין בה. כשהגיע פיזיותרפיסט חדש, אמרתי לו, 'תקשיב טוב, היא מבינה הכל. אתה רק צריך להראות לה שאתה מאמין בה'. וכך היה. ברגע שהוא התחיל להאמין בה ודיבר איתה איתה היא נענתה, היה להם קשר מדהים. היא התחילה לזוז, להזיז שפתיים. באחד הימים הוא אמר לה: 'שיר, שבת שלום', והיא ענתה לו: 'שבת שלום'".
ואכן, בסרטונים שצילמה המשפחה רואים את שיר עובדת קשה כדי לשתף פעולה. יושבת, מקשיבה, מגיבה להנחיות שניתנות לה.
מאיפה הכוח לשקם את שיר, למרות ההסכמה הנרחבת שלא ניתן יהיה לשקם אותה?
רינה: "היא הכי לוחמת. אנחנו מאמינים בה. אומרים שהמוח גמיש. ברור שנעשה את הכי טוב כדי שתגיע למצב הטוב ביותר שהיא יכולה".
מתוך האפלה הגדולה צצה שיר חדשה. פגועה, מוגבלת, אבל נחושה. היא אינה מדברת ומוזנת באמצעות פג (צינור הזנה), אך מבצעת מטלות פשוטות לפי בקשה – עוצמת עיניים, פותחת וסוגרת את האצבעות, מצליחה להושיט יד לעבר חפצים. כיום היא מתניידת על כיסא גלגלים, מטופלת 24/7 על ידי הוריה והמטפלת שלה. מאז הניתוח לניקוז הלחץ עברה עוד מספר ניתוחים, שנועדו לשפר את מצבה בתחומים שונים. בני המשפחה מאמינים שהיא מודעת למה שמתרחש סביבה, אבל כלואה בתוך גופה ואינה מסוגלת לתקשר. "היא מבינה הכל", אומרת רינה. "אנחנו לא מדברים לידה על מה שקרה, כדי שלא לצער אותה".
בחוות דעת מומחה שהוגשה לבית המשפט, קובע ד"ר אלרן, מי שעבד עד לאחרונה כנוירוכירורג בכיר באיכילוב, כי אירוע של פקקת ורידים באחד מכלי הדם שמנקזים את המוח, כפי שקרה לשיר, מופיע לרוב אצל ילדים ומבוגרים צעירים. כשני שלישים מהמקרים מתרחשים בנשים. החסימה הוורידית, קובע אלרן, גורמת לבצקת מוחית ולנזק לכלי הדם, כשבנוסף היא עלולה לגרום להפרעה בספיגת הנוזל המוחי ועקב כך לעלייה בלחץ התוך־גולגולתי, בדיוק כמו שקרה לשיר.
"הסימן השכיח ביותר למצב זה הוא כאב ראש קשה, אשר מופיע ב־90 אחוז מהמקרים, כשלמחצית החולים יש גם סימנים נוירולוגיים כגון אפזיה או חולשת צד (כפי שקרה לשיר ‑ ש"ר)". הטיפול במצב זה, קובע אלרן, הוא מתן נוגדי קרישה, כשבמידה שיש עלייה בלחץ התוך־גולגולתי ייתכן שיהיה צורך בטיפול ניתוחי להפחתת הלחץ. "שיעור התמותה ממצב זה עומד על 9.4 אחוזים, כשמרבית המחלימים לא יסבלו מנזק", קובע ד"ר אלרן. כלומר, בטיפול נכון, שיעור ההחלמה מהפקקת ממנה סבלה שיר עומד על 88 אחוז.
אבל באיכילוב התעלמו שוב ושוב מסימני האזהרה שהעידו על כך שמצבה של שיר מחמיר. "הופעת דימום הייתה בגדר דינמיקה חדשה, שגם במנותק מהמפורט לעיל חייבה התערבות נוירוכירורגית, שכן הדימום מגביר משמעותית את הלחץ התוך־גולגולתי וחייב נקיטת אמצעים אגרסיביים יותר להורדת הלחץ", כותב ד"ר אלרן על עמיתיו לשעבר. "לא רק שהרופאים בבית החולים לא השכילו להבין זאת, הם אף הוסיפו לטיפול היפרטוניק סליין, אשר עלול להגביר דימומים.
"למרות כל המפורט לעיל, מצבה של שיר סוכם ככזה שאינו דורש התערבות ניתוחית. המדובר בקביעה בלתי סבירה... ואף לא בוצעה התייעצות עם נוירוכירורג, כפי שהתחייב מההדמיה… קשה למצוא הסבר לכך שהרופאים המטפלים המשיכו להתעלם מההחמרה בתסמיניה של שיר, ולא הביאו בחשבון כי היא מצביעה על עלייה בלחץ התוך־גולגולתי, אשר לאור המיקום של הבצקת עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך ללא שחרור הלחץ באמצעים נוירוכירורגיים".
ד"ר אלרן קובע עוד, כי במצבה של שיר אסור היה להשתמש במורפיום, תרופה הידועה כמגבירה את הלחץ התוך־גולגולתי: "אילו היה מבוצע ניתוח להפחתת הלחץ התוך־גולגולתי בשלב מוקדם, ובמקביל לא היה ניתן המורפיום, קרוב לוודאי שהייתה נמנעת ההידרדרות הקשה במצבה של שיר, ושלאחר שיקום הייתה חוזרת לתפקוד תקין, ובכל מקרה הייתה נמנעת ההידרדרות הקשה עד למצב וגטטיבי. במקום ששיר תעבור ניתוח דחוף בערב ב־16 בפברואר, היא המשיכה לשכב במחלקה ואף קיבלה מורפיום, שרק הגביר את הלחץ התוך־גולגולתי. יומיים לאחר מכן מוחה קרס, היא עברה פרכוס ולאחר מכן איבדה את הכרתה ונגרם נזק מוחי בלתי הפיך".
× × ×
וכך, בזמן שחברותיה מתחתנות ויולדות, נוסעות לחו"ל, מוציאות תארים ומתקדמות בעבודה, עושות מה שכל שאישה צעירה אמורה לעשות בגיל הקסום הזה - הזמן של שיר קפא. הארוס, שהיה אמור להתחתן איתה, לא עמד בנטל ויצא מהתמונה. שני הוריה, שסועדים את בתם סביב השעון, ביום ובלילה, נאלצו לעזוב את מקומות העבודה שלהם, אחרי שהבינו שלעולם לא יחזרו לשגרה. המשפחה, במקור מאשדוד, עברה לרמת־גן כדי לאפשר לשיר להשתקם בבית החולים שיבא, בו היא מטופלת עכשיו.
אבל השגרה החדשה היא רק חלק מרעידת האדמה שזיעזעה את חייהם, ומההתמודדות שנכפתה עליהם. שני הבנים, האחים הצעירים של שיר, מקבלים סיוע נפשי. "החיים מאוד השתנו", אומר אפיק, "הייתה לי תקופה מאוד לא טובה. געגוע לא נורמלי לאחותי, שנעלמה לי. הרס עצמי. בטיפול אני מגלה שהדבר הזה מתפרץ מכל דבר שקורה לי. הכל מתנקז לאותו מקום".
עד היום, המשפחה לא יודעת בוודאות מה גרם לאירוע המוחי שעברה שיר. אחת ההשערות היא שהגלולות למניעת היריון שאותן נטלה, גרמו לפקקת במוח. לפי מחקרים שונים, שימוש בגלולות מעלה פי שבעה את הסיכון לפקקת ורידים כזו. אבל המשפחה חושדת בסיבה אחרת, שלעולם לא ניתן יהיה להוכיח אותה: החיסון השני נגד קורונה, אותו קיבלה ימים ספורים לפני שלקתה בשבץ. "אני מאמין שזה קרה מהחיסון", אומר אפיק. "היא לקחה גלולות שנים ומעולם לא קרה לה כלום".
מה החלום שלכם עבור שיר?
רינה: "אני חולמת שהיא תלך ותדבר. הכי חשוב שתוכל להגיד לנו מה עובר עליה. אני מאמינה שזה יקרה".
כעת תובעת המשפחה, באמצעות עורכי הדין דוד פייל ושיאן קוריאט, את בית החולים איכילוב, שבו אירע המקרה ושבו עבדה שיר. בתביעה טוענת המשפחה כי בית החולים כשל בטיפול בה, לא שקל את הטיפול המתאים גם כשמצבה החמיר, התעלם מסימנים שהעידו על לחץ תוך־גולגולתי מוגבר, נתן לה טיפול לא מתאים שסיכן אותה והביא להחמרה במצבה.
"הסיבות הכי נפוצות לפשלות רפואיות מסוג מה שקרה לשיר הן עומס של המערכת והיבריס, חטא הגאווה של הרופאים", אומר עו"ד פייל, שמתמחה בתביעות רשלנות רפואית. "במקרה של שיר, שני הדברים התרחשו יחד. למרות כל סימני האזהרה, שהופיעו במהירות רבה לאחר שאושפזה – כאבי ראש, הקאה, חולשה – ולמרות בדיקות ההדמיה, שהראו שיש בעיה והלחץ בתוך הגולגולת עולה, הם לא התייעצו וטיפלו בה בדרך שרק החמירה את המצב. אם היו מנקזים את הלחץ קודם, שיר הייתה הולכת הביתה בריאה. מה שקרה לה לא היה צריך לקרות".
"הטעות הגדולה של איכילוב הייתה שהם לא מתייעצים. אין שם עבודת צוות", אומר צחי. "אם היה קשר בין המחלקה הנוירולוגית לנוירוכירורגית - שיר הייתה היום על הרגליים. בשום בית חולים אחר זה לא היה קורה. סמכנו עליהם, על המקום שכל כך אהבה - והם איכזבו אותה".
מבית החולים איכילוב נמסר בתגובה: "שיר הייתה עובדת מסורה ומוערכת. עם אשפוזה, היא טופלה על ידי צוות מיומן ומקצועי שהעניק לה טיפול מסור ומקיף. לצערנו, מצבה הידרדר וכולנו כואבים את התוצאה הקשה. בית החולים מכבד מאוד את שיר ומשפחתה ויגיב לטענות כמקובל רק בבית המשפט".
לפנייה לכתב/ת 
