ישראל נתונה במשבר פוליטי מסוכן ונעדר תקדים. בפעם החמישית תוך שנים בודדות, אנו במערכת בחירות אלימה וייצרית, ובה בעת גורלית להוויתה ולעתידה של ישראל. יוכרע בה האם פנינו לאחדות ו'שבת אחים גם יחד', במשפחה אחת, שיש בה מחלוקות עמוקות, אבל היא משפחה אחת שמתווכחת בתוכה. או לשנאת אחים רוויה באדי רעל ואלימות. למנהיגות, יושרה וממלכתיות או לשחיתות, השחתה ומשיחיות. ללאומיות בריאה ובוטחת שבונה חוסן לדורות, או ללאומנות חשוכה וגזענית, שמעוותת את דמותנו וזהותנו ושסופה קריסה פנימית. האם נצעד לאורה של אמת מעוררת אמון ותקווה, גם כשיש בה אינסוף קשיים ומכשולים, שיש לגשר או להסיר, או תחת צילו הקודר של 'שקר גדול' טובל ב'פולחן אישיות', שחותר להרס האמון, האמת והמוסדות של הדמוקרטיה הצעירה שלנו. על זה הבחירות.
הקמפיין הפעם ארוך. לפני כשבועיים ראינו את ראש האופוזיציה חנוט בחליפה, בסופרמרקט או בתחנת הדלק, מקונן על יוקר המחיה. באוזניך מצטלצלת עדותה של הדס קליין והאירוניה מתה מבושה. השבוע, עם ביידן ברקע, הוא מבקש מנדט לעשות עוד הסכמי שלום. בהמשך נראה התרחקות מכוונת מבן גביר ומסמוטריץ' וקירור הרומן עם המביכים שבין מלחכי פינכתו. לקראת הסוף עוד נשמע אותו מבקש גם ממצביעי יריביו לתת לו רק עוד קדנציה קטנה אחת, על מנת שיוכל להשלים למען כולנו את כל מה שנבקש וש'רק הוא יוכל לעשות'.
אבל אל תטעו, ביום שלאחר הבחירות יש רק תכנית פעולה אחת. בדיוק זאת ששמענו מדודי אמסלם, גלית דיסטל אטבריאן ודומיהם: ראשית, פסקת התגברות. שנית, פיטורי היועצת המשפטית ומינוי דחליל תחתיה. שלישית, שינוי החוק כך ששופטי העליון ימונו על ידי פוליטיקאים. ורביעית, 'עיכוב הליכים' במשפטו. זאת התכנית הפוליטית. היא ואין בלתה. אם לשם ביצועה המיידי יהיה צורך להכניס לממשלה כשר בכיר את בן גביר, את איימן עודה או את מנסור עבאס - כך יהיה. ואם יעלה צורך בחוקי חירום הם יחוקקו - מיד. וחושך גדול ירד על הארץ האהובה שלנו. גם ממנו נצא בסופו של דבר, אך רק אלוהים יודע מתי ובאיזה מחיר. הסכנה הזאת, קרובה וממשית והיא שצריכה להדריך אותנו בבואנו להכריע על מה הבחירות.
רבים הנושאים שעל סדר יומנו. ביניהם כבדי משקל ורבי חשיבות. ובכל זאת אני מאמין שלא עליהם הבחירות. הצורך לשלב ידיים לממשלת אחדות רחבה כדי להדוף את החמורה שבסכנות, מחייב להמתין עם הטיפול בסיכונים ובהזדמנויות האחרים. חבל שהשותפים ל'ממשלת השינוי' לא השכילו לחוקק את 'חוק הנאשם' עוד בראשית דרכם. אך זהו חלב שנשפך. לכן לא 'שתי המדינות', לא הפרדת דת ממדינה, לא יוקר המחיה וגם לא איראן, חמאס או חיזבאללה הם הנושאים שבליבת הבחירות האלה.
וישאל השואל, כיצד אנו מבקשים להביא מחד, לאחדות רחבה בעם, ומאידך מסמנים מראש את כת הביביסטים ואת הקנאים המשיחיים כמי שאינם ראויים להשתתף בוויכוח. היטיב לענות על כך איש ימין מובהק, קלמן ליבסקינד, בסופ"ש האחרון ב'מעריב' כשכתב: 'החבורה הביביסטית לא רוצה לנצח בוויכוח. היא רוצה למנוע את האפשרות לקיים אותו. היא מתנפלת בחמת זעם, פעמים רבות בשקרים ובתעמולה ארסית, כדי להפחיד את מי שצריך כדי שלא יעז להעלות בפעם הבאה על דל מחשבתו את האפשרות להגיד משהו שיפגע במנהיג שלה. זהו טרור, לכל דבר ועניין'. בהתאמות המתחייבות זה נכון גם לגזענות המשיחית. נכונותם לנהל שיח פתוח מוגבלת רק לאלו מאיתנו שמוכנים לקבל את הנחות המוצא שלהם על פני המציאות ועל פרשנותה הנכונה של היהדות.
'השקר הגדול' נדרש לתנועות סמכותניות ופשיסטיות גם בעבר, משום שלדבריהם 'שקרים קטנים' מוכרים לכל אדם מניסיון חייו והם מזוהים בקלות. אולם שקר שהוא 'גדול מהחיים' עד שלא סביר בעיני אזרח מהשורה שמישהו ייזום את יצירתו, סוחף איתו חלקים גדולים של כל ציבור. הברית הביביסטית־משיחית מספקת 'שקר גדול' משותף, עם שלוש רגליים: ראשית, 'כל התיקים תפורים'. זו קנוניה להפיכה שלטונית שיזמו יריבים פוליטיים, יחד עם חוקריו, תובעיו ואולי שופטיו, כדי לסלק אותו מהשלטון. שנית, 'ממשלת השינוי' מכרה את המדינה ל'תומכי טרור' (לשון אחר, זו 'ממשלת בוגדים'). ושלישית, 'אנחנו, הבןגבירים מייצגיהם ופרשניהם האותנטיים של היהדות, הציונות, וביטחון ישראל. סימכו עלינו!'.
כשאתה תוהה כיצד ומדוע זה מצליח, עליך לפנות לניסיון ההיסטורי. שם תמצא שוב ושוב איך קם דמגוג מוכשר ותוך זריעת פחד וחרדות ראשוניות, מספק לציבור שחלק ניכר ממנו נתון במצוקות וחסכים אמיתיים, 'הסבר' למקורות מצוקתם, בקיומם של כוחות דמוניים הפועלים מבחוץ למחיקתם או השמדתם, ואלה נעזרים ב'בוגדים' מבפנים, הלא הם יריביו הפוליטיים של הדמגוג. גיבוש זהות קבוצתית בחלק גדול מהעם שמבוססת על זריעת פחדים ושנאה (כפי שנידב לנו נתן אשל) ועל זיהוי 'עמלקים' מבחוץ ו'בוגדים' מבפנים, היא מכניקה שעבדה בעבר גם בעולם, וחוזרת היום מועצמת על ידי יכולת ההפצה ו'תיבות התהודה' של הרשתות החברתיות.
הצירוף הרעיל הזה של זהות קבוצתית שנולדה מהסתה שיטתית, פחדים ושנאות - לצד שימוש מכוון ב'שקר גדול', יוצרים ביחד את הנדנדה האמוציונלית בה מנווט הדמגוג את הציבור הנוהה אחריו בין רהב חלול של אומניפוטנטיות ברגע אחד, לבין התבכיינות קורבנית של חוסר אונים, במשנהו. זה בדיוק מה שחזינו בו בשנים האחרונות עד שהגיעה 'ממשלת השינוי', העבירה תקציב אחרי שנתיים וחצי ללא תקציב, נלחמה בקורונה ללא אף סגר, פעלה ביתר שאת בסוריה ובאיראן, הביאה שנה שלמה של שקט לדרום, שיקמה את היחסים עם ארה"ב והניעה קדימה את הכלכלה. ועוד לא דיברנו על נורמליות, יושרה וממלכתיות. היא לא הייתה אולי מושלמת. אבל מול הדרך בה 'כופפו' הביביסטים את סילמן ואורבך, בטכניקות של עולם תחתון: פרוטקשן, שוחד וסחיטה באיומים, יש להודות ש'ממשלת השינוי' היוותה משב רוח רענן של התנהלות נורמלית.
היעד של עצירת כת הביביסטים וחבורת הכהניסטים מחייב הגדרה מחדש של קו התיחום בין ה'גושים'. את הקו המפריד יש להעביר לא בין ימין ושמאל, אלא בין 'הממלכתיים': לפיד, גנץ וסער, ליברמן, העבודה ומרצ, מנסור עבאס ופוטנציאלית, גם עודה. לבין 'המושחתים והמשיחיים': נתניהו והכת, בן גביר וסמוטריץ'. אל יתרת הכוחות, כולל 'יהדות התורה', וש"ס, יש להתייחס כמי שבתנאים מסויימים אחרי יום הבחירות, עשויים להיות חוליה חיונית בהעמדת ראש ממשלה מהמחנה הממלכתי. במובן הזה חבירת גנץ־סער היא צעד נכון. וחבירה ולו טכנית, של מיכאלי עם מי שייבחר במרצ - עשויה להיות מועילה אף היא.
נשמתה הדמוקרטית של ישראל מתנדנדת מצד לצד על סף התהום. על מנת לנצח נדרשים פיכחון, חדות ואחריות של כל המעורבים. אני מאמין שהמסגור הנכון הוא מאבק של 'חזית הממלכתיים' כנגד האיום של 'ברית המושחתים והמשיחיים'. בין כל מי שמאמינים באחדות רחבה של 'עם אחד - גורל אחד', שחרף כל המחלוקות אנחנו נשארים משפחה גדולה. עם הקשבה וסובלנות ביום יום ואחדות פעולה בעת מבחן. ומולנו כת של 'אני ואפסי עוד', שביחד עם הקנאים הגזעניים, מנסים לגרור את כולנו לתהום. מעבר למנהיגים פוליטיים, זוהי גם שעתם של אנשי המחאה, אותם אזרחים נפלאים שהביאו בדבקותם במטרה את חילופי השלטון לפני כשנה, ואיתם של הציבור הרחב שיישא בתוצאות, להרים קול בהיר וברור, 'כן - לממלכתיות! לא לשחיתות ומשיחיות!'.
