הייתי שליח: אתמול לא היה אמור להיות יום של גבורה, אלא יום של אהבה. בשעות אחר הצהריים אספתי את בני בן השלוש ונסעתי עימו ליום כיף במרכז ירושלים. כשהגענו לצומת שבו התרחש האירוע, זיהיתי שמשהו קורה באוטובוס שהיה לפניי. הדלתות נפתחו, אנשים ברחו וראיתי דמות דוקרת מישהו.

החניתי את המכונית בצד, השארתי בה את הילד ושמרתי עימו על קשר עין. תוך כדי שיצאתי מהמכונית כבר הבנתי שאני במרכזו של פיגוע. ביצעתי את הפעולות בצורה קרה. ברגעים כאלה אתה מרגיש כאילו אתה שליח שבא להגן על אנשים. הבנתי שהמדינה נתנה לי את הכלים לטפל באירועים כאלה כאשר הוצאתי רישיון לאקדח. המטווחים שעשיתי, הקורסים, הכל מתנקז לרגע הזה. אתה צריך לפעול בשיקול דעת כדי להגן על האזרחים ועל הבן שלך.

פעלתי לפי הכללים. הדוקר היה בשיא האירוע כאשר הגעתי לזירה. הוא דקר שוב ושוב, באכזריות, את האדם שמולו. צעקתי לו לעצור והוא בא אליי עם המברג כדי לפגוע בי. חששתי, אבל כשהייתה כבר סכנה ודאית לחיי לא נותרה לי ברירה אלא לירות במחבל.

זו הפעם השנייה שאני מנטרל מחבל. הפעם הקודמת הייתה ליד הרכבת הקלה לפני שש שנים. אני לא רוצים שנהפוך למדינה שהיא מערבון אמריקאי, בו כל אחד הופך לקאובוי. אבל אם יש למישהו ספק בביטחון האישי שלו, אולי בגלל המקום שבו הוא מתגורר, אני ממליץ לו לעבור קורס והכשרה בנשק – באופן חוקי, כמובן – כדי להגן על עצמו.

הייתה לי הזכות לבצע את הפעולה הנכונה ולנטרל אדם שרצה לעשות פיגוע גדול יותר. כאמור, אני הייתי שליח.