בשם הבנים

ביום חמישי שעבר, רס"ן אופק אהרון ז"ל היה אמור להתחתן עם ארוסתו, בתיה שוורץ. במקום זאת, בדיוק בשעת השקיעה – הזמן שבו תיכנן להיכנס מתחת לחופה - עלתה משפחתו על אחת הגבעות באזור גן יבנה, להתייחד עם זכרו.

"זהו יום קשה. שורף לי בלב", אומרת אמו אורית. "היינו אמורים בשעה הזאת לשמוח ולרקוד, אבל הגורל רצה אחרת". הם הדליקו נרות והשמיעו ברקע את צלילי "בייבי, השיר הזה מוקדש לך", שכתב עידן עמדי לבקשת בתיה. "בלילה מתעוררת ונזכרת / אין לי אותך / תמיד הבטחת שתשמור עלינו / ואם למעלה שואלים / תאמר להם: אני שלך / בייבי, השיר הבא מוקדש לך", הידהד קולו של עמדי באוויר.

בתיה עצמה לא הייתה שם: היא טסה לאיים המלדיביים כדי להתייחד עם הזיכרונות מאהובה שנהרג, במקום שבו שניהם קבעו כי שם יהיה ירח הדבש שלהם.

השמיים הם לא הגבול, רס"ן אופק אהרון ז"ל וארוסתו בתיה

בדיוק באותו היום ובאותה השעה התקיים במושב בני ראם שיעור התורה השבועי לזכרו של רס"ן איתמר אלחרר ז"ל, שנהרג עם רס"ן אהרון בתקרית. "אני רוצה שכל הזמן ידברו עליו", אומרת אמו, דבי אלחרר. השיעור מתקיים בבית משפחתו. "40 איש בכל יום חמישי", היא אומרת. "איתמר מאוד אהב את הבית, ולכן התעקשתי שההלוויה שלו תעבור מפה. זה היה הדבר הכי משמעותי עבורו, מקור האנרגיה שלו, ספק הכוח שלו, לצד אשתו אור. היא הייתה אור בשבילו במלוא מובן המילה".

שתי האמהות שונות האחת מהשנייה: אורית חילונית, דבי דתית; האחת אשת כספים, השנייה מיילדת בסורוקה. אבל דקה נוראית אחת, בדיוק בשעה 22:58 של ליל 12 בינואר, קשרה ביניהן. זה הרגע שבו רס"ן אהרון ורס"ן אלחרר, שני מפקדי פלגות (מפל"גים) מצטיינים ביחידת הקומנדו אגוז, נהרגו כתוצאה מירי של סגן נ', מפקד צוות ביחידה (מפק"צ), בגלל טעות בזיהוי.

התגובה הראשונית של האמהות אחרי הטרגדיה, הייתה לחבק את נ', ואפילו לדאוג לו. אבל אז החלו להגיע ממצאי התחקירים של האירוע - ועדת הבדיקה בראשות אלוף (במיל') נעם תיבון והתחקיר הפיקודי של אוגדה 98 - והכל השתנה.

מהתחקירים עלה כי כוח של סיירת אגוז, ובתוכו הפלגות שעליהן פיקדו אהרון ואלחרר, שהה בשטח אימונים בבקעת הירדן. בלילה שקדם לאירוע, באזור שטח המטווחים בנבי מוסא, נגנב מאחד הלוחמים ציוד לחימה יקר, שכלל אמצעי לראיית לילה, וֶסט לוחם (אפוד), קסדה וכן תחמושת. ביחידה היו משוכנעים כי מדובר בגנבים מהפזורה הבדואית, אשר עוד נמצאים בשטח. לאורך היום שאחרי הגניבה נוהלו בשטח סריקות, כולל במאהלי בדואים ששכנו בסביבה. אבל הציוד לא נמצא, והחיפושים נמשכו אל תוך הלילה.

על פי העדויות, בסביבות 21:45 ערך רס"ן אהרון תדריך, שבו הוגדרו גבולות גזרת החיפושים, וגם המפק"צ נ' היה בתדריך זה. אחר כך, המפל"גים אהרון ואלחרר יצאו יחד עם מפקד פלגה נוסף, רס"ן י', ועם חייל נוסף להמשך החיפושים. המטרה הייתה נקודה שבה נמצאו קודם שאריות מזון, ועלה החשד כי שם הבדואים אורבים. הם לא היו מודעים לכך שגם המפק"צ נ' יצא בדיוק לאותו כיוון לחיפושים משלו, לבדו, ועל פי הדוחות, עם כדור בקנה. נ' הגיע קודם לנקודה. כמה דקות לפני השעה 23.00, מפקד הפלוגה י' זיהה במקום דמות חשודה – הם לא ידעו שזהו מפקד הצוות נ' - והלוחמים התקרבו לעברה. במרחק של מטרים ספורים, נ', ששמע לפתע רעש, הסתובב, וירה שלושה כדורים לעבר כל אחת משתי הדמויות שזיהה. גם רס"ן אלחרר הספיק לירות. רס"ן י', שזיהה את מפקד הצוות שלו, קרא "חדל־חדל, צה"ל־צה"ל", והירי נעצר. הדוחות קבעו כי לא ניתן לקבוע מי ירה ראשון. אבל מה שבטוח הוא שהירי של המפק"צ נ' היה הקטלני: שניים מחבריו נהרגו, ומותם נקבע בשטח תוך 20 דקות.

המסקנות שפירסם צה"ל היו כי קדמה לאירוע שרשרת של תקלות – אליהן עוד נגיע – וכי "לאירוע תרמו יציאתו של מפקד הצוות למשימה לבד, ללא אישור, ללא תיאום ותוך שהוא חוצה את גבול הגזרה, וגם יציאתם של מפקדי הפלגות באופן שאינו מקצועי דיו". המפק"צ נ', כך נקבע, ביצע את הירי, "כתוצאה מטעות בזיהוי ומצבו התודעתי, שהובילו אותו לתחושת סכנת חיים".

בצה"ל הוחלט על סדרה של צעדים אישיים: מינויו של מפקד אגוז סא"ל א' למח"ט יתעכב בשנתיים והוא יועבר לתפקיד שאינו פיקודי; סגן מפקד היחידה יודח מאגוז ויועבר לתפקיד שאינו פיקודי; רס"ן י' יודח מאגוז ויחזור ליחידת־האם שלו בתפקיד שאינו פיקודי; החייל שהציוד שלו נגנב יודח מהשירות באגוז.

ומה לגבי מפקד הצוות נ', שביצע את הירי הקטלני? אחרי האירוע הוא הועבר לתפקיד אחר, בבסיס של חיל החינוך במחו"ה אלון, ולפני כחודשיים הוא פרש מיוזמתו מצה"ל. בינתיים, האירוע נחקר במצ"ח, והממצאים הועברו לבחינת הפרקליטות הצבאית, שם נכון לכתיבת שורות אלו טרם התקבלה ההחלטה האם להעמידו לדין או לא.

זה בדיוק מה שלא נותן מנוח לאמהות, ולכן הן החליטו שלא לשתוק עוד. אורית אהרון: "כששמעתי שהרמטכ"ל מינה את נ' אחרי האירוע לתפקיד פיקודי ביחידה עורפית במחו"ה אלון, נדלקתי. המינוי הדהים אותנו. איך ייתכן שהמפקדים הבכירים ביחידה קיבלו עונשים שכללו הדחה מפיקוד על חיילים, ודווקא נ', שגרם באופן ישיר לאסון, יפקד על חיילים? כתבנו מיד מכתב לרמטכ"ל שמביע את שאט נפשינו על המינוי".

האמהות גם נפגשו עם נציגי הפרקליטות הצבאית, ויצאו מהפגישה בתחושה לא מעודדת, בלשון המעטה. אורית אהרון: "מה שהקפיץ אותנו, זה שהפצ"רית אמרה שהיורה לא חרג מסמכותו, ויכול להיות שכן היה מותר לו לצאת לבד". לכן המשפחות גייסו את עו"ד אל"מ (מיל’) רן כהן רוכברגר, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי, כדי שייצגן במאבקן.

מה הייתן רוצות שיקרה?

אהרון: "לא נוותר עד שנראה כתב אישום נגד החייל שירה בבנים שלנו. ושהעונש שהוא יקבל יהיה נתון לשיקולו של בית המשפט".

אלחרר: "אני הסנגורית היחידה של בני עלי אדמות. בתחושה שלי, אחרי שהם נהרגו – הצבא קצת הפקיר אותם באמירות שלו, ולכן ההעמדה לדין היא כדי שהאמת תצא לאור. האמת המדויקת, הכוונה. אם הוא יורשע, זאת אמירה. אי־אפשר להתעלם משרשרת הטעויות שהוא עשה כאן, כי מתו פה בגללו שני קצינים. אז אני רוצה שהיורה יעמוד לדין. לא מספיק לי שהוא הודח מאגוז, אני רוצה שהכותרת: 'אשם' תתנוסס מעל שמו".

ואז?

"אני לא רוצה שהוא יישב בכלא דקה, כי זה לא יחזיר לי את איתמר".

× × ×

הן מגיעות לראיון טעונות וכואבות מאוד. שתיהן לבושות שחורים; האבל טרי, הזיכרונות גם, הכעס צורב. בשעות הארוכות שאנחנו משוחחות, מתפרץ הרבה מאוד זעם והרבה מאוד בכי, לא פעם יחד.

רס"ן איתמר אלחרר, בן 26 וחצי במותו, נולד וגדל במושב בני ראם, ילד הסנדוויץ' מבין חמשת ילדיהם של דבי ומוטי. הוא היה מדריך בבני עקיבא, למד ב"ישיבת הדרום" ברחובות, חלם מילדות להיות איש צבא, ונאבק כדי להתגייס לגולני, משם עבר לאגוז. תוך כדי שירותו, הוא הכיר את אשתו, אור. "הסמג"ד שלו אהב אותו, והכיר לו את גיסתו", נזכרת אמו. "היא לומדת סיעוד באיכילוב. אחרי שנתיים הם התחתנו, זה היה בסגר הראשון בקורונה. אמרתי בהספד עליו, 'לחתונה שלו באו רק כמה עשרות איש, ולהלוויה עשרות אלפים'".

איזה מפקד הוא היה?

"מצד אחד, מאוד קפדן ותובען; ומצד שני, מצחיק, שנון, בעל לב רחב. אמרו לי שחיוך ממנו היה ממיס אותם. איתמר אהב סוכריות נחשים, בטעם תות. זה היה סימן ההיכר שלו, וכל פעם שהוא ראה לוחם שקשה לו, היה אומר את הקוד 'מג"ד לבאגז''. ואז הם היו הולכים יחד לאוטו, שם היה לו ארגז מלא סוכריות שהוא היה מתדלק בהן את החייל. החיילים שלו סיפרו בשבעה שהם מאוד אהבו אותו, שלכל אחד הוא נתן את התחושה שהוא החבר הכי טוב שלו".

ארגז מלא סוכריות, רס"ן איתמר אלחרר ז"ל ואשתו אור

רס"ן אופק אהרון, בן 28 במותו, הוא בן הזקונים מבין שלושה של אורית ואלי. הוא נולד באילת, ולאחר שהוריו התגרשו עבר להתגורר עם אמו בגן יבנה. הוא היה ספורטאי מצטיין, ועסק בצלילה ובצניחה חופשית, אבל בגלל חיבתו העזה לעולם המחשבים, לא היה ברור שיתגייס לקרבי בכלל. אמו, אורית: "רציתי שיתגייס ל־8200, אבל בהשפעת אחותו, שהייתה מ"כית ולוחמת במג"ב, הוא בחר יחידה קרבית. המוטו שלו היה: 'בשבילי השמיים הם לא הגבול, אלא מגרש המשחקים שלי'".

הוא התגייס לאגוז, עבר לתפקידים בגולני, יצא ללימודים במכללה לפיקוד טקטי, ואחרי עוד תפקיד בגולני שב ליחידת הקומנדו. בגולני הוא גם הכיר את בתיה, ארוסתו, לה, כאמור, היה אמור להינשא לפני כשבוע. "הוא היה בגדוד 51 והיא הייתה חיילת בת 20 בגולני", מספרת אורית. "הם היו חברים במשך שש שנים. אני מתה עליה. היא פשוט מדהימה ויפהפייה. היא באה לשאול אותי, 'האם אופק בחר נכון?' ועניתי לה, 'בחר באופן מושלם'".

איזה מפקד הוא היה?

"אופק אהב את המדינה ואת הצבא, הוא היה פטריוט אמיתי ואהב את החיילים שלו אהבת אמת. היה מאוד רגיש ודאג לכל צורכיהם, לעיתים עד לרמות האישיות ביותר. כמה שהיה קשוח, ככה היה רגיש. תמיד התעניין בהם, עזר בבעיות צבאיות ואישיות. המג"ד של 51 כתב עליו: 'היית מפקד שרואה את הלבן בעיניים של הלוחמים שלך'. כזה הוא היה".

× × ×

ביום שני 10 בינואר השנה, הגיעו שלוש פלגות של יחידת העלית אגוז, השייכת לחטיבת הקומנדו, לאימון בשטח המטווחים של נבי מוסא. עימן הגיעו שלושת מפקדיהן: רס"ן אופק אהרון, רס"ן איתמר אלחרר ורס"ן י'. לשלושה הייתה מתוכננת ביום שלמחרת השתלמות בצאלים, ואהרון קפץ לאפטר בבית בגן יבנה. האם אורית: "כשהוא הגיע, הוא הוציא שלושה־ארבעה שקים מהרכב. שאלתי: 'מה זה?' הוא ענה: 'ציוד רגיש' שאלתי: 'נשק?' הוא ענה: 'יש בצבא עוד ציוד חוץ מנשקים'. נעל את זה בחדר הכביסה, התקלח והלך לישון".

ייתכן כי רס"ן אהרון חשש שהציוד בשקים ייגנב, כפי שקרה לא אחת באימונים של אגוז ויחידות אחרות בדרום. אם זו הסיבה, החשש התברר כמוצדק: באותו לילה נגנב השק עם ציוד הלחימה היקר של לוחם מהפלגה שלו. כשהתברר כי הציוד נעלם, הועבר דיווח למצ"ח ולקציני היחידה. את אופק אהרון לא הצליחו לתפוס, אז הדיווח על האירוע החמור הועבר לעמיתו, איתמר אלחרר, שהיה גם הוא באפטר בבית. "יש ערבות הדדית", אומרת אמו, דבי. "אז איתמר חזר לשם במיוחד, עם רס"ן י'".

אורית אהרון: "כשקמתי להכין לאופק קפה בבוקר, הוא היה עצבני. הודיעו לו כבר בשעה חמש על גניבת הציוד, והוא אמר: 'אהיה חייב לנסוע לשם. זה לא רק הציוד, אין דבר כזה שיגנבו ציוד לבוס'. אמרתי לו, 'סע להשתלמות, ואחר כך תדאג לזה'. בדיעבד נודע לי רק בשבעה, שבמקום לנסוע להשתלמות, הוא ביקש רשות ממפקד שלו לנסוע לנבי מוסא, והוא אישר לו".

למה זה משנה?

"חשוב לי להדגיש שהוא ביקש אישור, כי כשהוציאו את התחקיר, אמרו שהייתה 'הפרת נהלים חמורה באגוז'. את מבינה? לא כתבו ששני מ"פ מצוינים נהרגו, אלא הכותרת הייתה, שהם נהרגו בגלל הפרת נהלים".

לפי ממצאי התחקיר, רס"ן אהרון הגיע לנבי מוסא, קיבל הנחיות ממפקד אגוז לקחת פיקוד על המאהל, לחקור את אירוע הגניבה, לתת הנחיות כיצד לשמור יותר טוב - ורק אחר כך להחליט האם להמשיך את האימון. הלוחמים מאגוז החליטו לחפש אחרי האמל"ח הגנוב, ופשטו על המרחב הכפרי ליד הבסיס, שטח שבו מתגורר שבט בדואי־פלסטיני. לפי העדויות שנגבו, כשלא מצאו את הציוד הגנוב, תסכולם רק גבר, והוחלט להמשיך את החיפושים גם בלילה. ב־21:45, כאמור, ביצע רס"ן אהרון את תדריך הגדרות גזרת החיפוש, ויצא עם חבריו, רס"ן אלחרר ורס"ן י' לחיפושים. הם לא ידעו שמפקד הצוות נ' כבר בדרך לנקודה שבה תתחולל הטרגדיה.

מתי דיברתן עם הבנים בפעם האחרונה?

אלחרר: "לא היה דבר כזה שיום שלם לא דיברנו לפחות פעם או יותר, ובאותו יום דיברנו שלוש פעמים. ב־18:00 הייתי עם חברה ששאלה, 'האם יש עוצר יציאות בצפון?' אמרתי לה, 'רגע, אשאל את איתמר', והוא אמר שלא ידוע לו על דבר כזה. השיחה האחרונה שלנו אליו הייתה בסביבות תשע. שאלתי אותו 'מה העניינים?' אמר 'הכל בסדר, אני בדרך לנבי מוסא', ופיטפט קצת עם מוטי בעלי. בשעה 22:58, הוא נהרג".

אהרון: "לאורך כל אותו יום שאלתי את אופק מה קורה. בשעה 8:33 בבוקר כתבתי: 'תעדכן מה קורה', ולא ענה. ב־20:42 כתבתי 'מתוקי מה קורה? אתה עדיין בצאלים?' ב־21:03 ענה: 'לא. בנבי מוסא'. ב־21:15 שאלתי: 'איפה זה?' ב־22:01 כתב לי: 'בקעת הירדן'. ובשעה 22:58 הם נהרגו".

שיחות הווטסאפ האחרונות בין אופק לאמו

איך נודע לך על האסון?

"היה קשה לאתר אותי, כי השגחתי באותו יום על אמי בת ה־80 בפתח־תקווה. המודיעים חיפשו אותי, ובסוף הגיעו לגרוש שלי, שגר בבת־ים. ואז בשתיים וחצי לפנות בוקר, הוא מתקשר לנייד שלי וצורח, 'איפה את? אופק נהרג, אופק נהרג'. קמתי בבהלה, 'די, אתה משקר לי, אתה משקר', ובלב הרגשתי שזאת אמת. המודיעים לקחו ממנו את השפופרת וצרחתי עליהם: 'אל תבואו לכאן, זה לא נכון. תכף תראו שאני מתקשרת לאופק והוא עונה לי'". אורית עוצרת לרגע, פורצת בבכי. "אמא התעוררה, נפלתי על הרצפה וצרחתי: 'אמא, אל תאמיני להם. ואני מתקשרת לאופק. אולי הוא יענה? המודיעים התקשרו, 'את יכולה לצאת החוצה?' אמרתי להם: 'אני רוצה לראות אותו. הוא עכשיו לא שלכם. אני רוצה לראות'. ואמרו: 'אין מצב'".

סיפרו לך מה קרה?

"אמרו: 'ירי דו"צ (דו־צדדי)'. שאלתי, 'מה, חייל שלנו ירה בו?' ואמרו לי, 'כן'. ואני שולחת הודעה לבתיה, ארוסתו של אופק: 'את יכולה לכתוב לי את מספר הטלפון של א', מפקד אגוז? היא שלחה לי את המספר ואמרה: 'הכל בסדר'. לא האמינה. תמיד היא אמרה, שאם כדור יגיע לאופק, הוא יוכל לבלום אותו באוויר. התקשרתי למג"ד והוא אמר, 'הם הלכו לסייר ליד המאהל וקצין אחר יצא ללא רשות, שמע רעש הסתובב וירה בהם".

במקביל נשלחו המודיעים עם בשורת האיוב לבית משפחת אלחרר במושב בני ראם. דבי אלחרר: "לא הייתה לי תחושה מקדימה ולא הרגשתי כלום. בדרך כלל אני ציפור לילה, אבל הלכתי באותו יום לישון יחסית מוקדם. אין לי מושג למה, אבל לבשתי סווטשירט של איתמר, שהכנו לו בסיום מסלול עם הכיתוב 'איתמר אלוף שלנו גאים בך', והלכתי לישון. ואז הבת מיכל שמעה צעדים על השביל. אחיה אוהד אמר לה, 'את הוזה', פתח את הדלת, ולא ראה איש. מתברר שזה היה מודיע שגר במועצה האזורית, ורץ אלינו רגלית, כי התחילו לרוץ בווטסאפ שמועות. הוא התקשר למשטרה לברר לפי מספר הרכב וכך ידע שזה הבית. ושוב מיכל שומעת רעשים בחוץ, אוהד ניגש לדלת, ואז הייתה הדפיקה".

עיניה של אלחרר מתמלאות דמעות כשהיא נזכרת באותו לילה. "בחיים לא חשבתי שמשהו יקרה לאיתמר. הוא תמיד נראה לי מעל זה. איתמר היה בהרבה מקומות מסוכנים, וגם אם דאגתי, לא ראיתי את התרחיש הזה בא אליי. קמתי, התעלפתי ולא זוכרת יותר. קצין הנפגעים אמר לי שחובתו להקריא לנו את ההודעה המנוסחת של הצבא, וכולנו בכינו".

ומה סיפרו לכם שקרה?

"ירי דו־צדדי. ומה אני יודעת? חשבתי שהיו חילופי ירי, כאילו אחד יורה על השני. בפועל, הם הסתתרו תחת ההגדרה הזאת, ומבחינתנו, זה לא מה שהיה שם".

אחר כך היו ההלוויות, השבעה, החברים שמבקרים, הקצינים שמגיעים, הרמטכ"ל. אלחרר: "הרמטכ"ל כוכבי הגיע שבוע אחרי האירוע. בא וחיבק והיה מאוד חם, אמפתי ואדיב".

מה הוא סיפר לכם על המקרה?

"שליבת האירוע והגורם הישיר לו הוא היורה נ', שפעל מעבר לגבולות הגזרה, בניגוד לכל הנהלים ועם כדור בקנה. אמרתי שאני מבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שזה יהיה המקרה הראשון והאחרון, שיופקו הלקחים ושיוטמעו בשרשרת הפיקוד".

אהרון: "הרמטכ"ל הגיע גם אלינו אחרי השבעה לנחם. קיבלנו אותו מאוד יפה. יש לי כבוד לדרגות. אבל אלי, הגרוש שלי, הוציא עליו כעסים. הוא שאל אותו: 'איך נ' ירה, כשזה לא שטח אויב ולא שטח של מחבלים, אלא שטח אימונים? והרמטכ"ל ענה שמדובר בחייל טוב שעשה טעות בשיקול הדעת שלו. נחקור ונבדוק מה קרה. שאלתי, 'למה הוא יצא לבד?' והוא ענה שיבדקו, שהוא מינה ועדה בראשות אלוף במילואים, שיכול לשאול ולבדוק ללא הגבלה".

זו הוועדה של אלוף (במיל') נועם תיבון, ששתי האמהות זועמות על הדרך שבה התנהלה ועל חלק ממסקנותיה. שלושה שבועות אחרי הירי, אלוף תיבון, יחד עם מפקד אגוז, הציגו בפני המשפחות את עיקר הממצאים. אלחרר: "מכעיסה אותי ההתנהלות שלהם. אני ביקשתי שהמסקנות יהיו אחרי ה־30, והם סירבו. אמרו שאין אפשרות. ישבו אצלנו בקוצר רוח. הציגו את תחקיר היחידה שהיה ענייני לאירוע, ואת התחקיר של תיבון, שהיה יותר על היחידה והתנהלותה".

אז למה הכעס?

"תיבון אמר שאיתמר ורס"ן י' נסעו בלי נהג להשתלמות בצאלים, וחזרו לנבי מוסא בלי הנהג. שאלתי אותו: האם איתמר נהרג בתאונת דרכים? ואגב, האם ידוע לך שלאיתמר בכלל לא היה נהג באותה תקופה? הוא גם אמר שאיתמר יצא הביתה לא לפי הנוהל, לילה קודם. אז שאלתי אותו: 'איתמר מת בבית מהתקף לב? מה זה קשור?'"

אהרון: "אמרתי למפקד אגוז: 'תסתכל לי בלבן של העיניים. אני מוכנה לשמוע את האמת המרה: האם אופק חרג מסמכותו באותו ערב?' והוא אמר שהכל נבע מהפעולות הישירות של היורה".

אלחרר: "לנו אנשי הוועדה אמרו שהם יצאו מגבולות הגזרה. ובעניין של חריגה מסמכות, ביקשנו לדייק את זה שאופק היה מפקד המחנה".

אהרון: "לא הבנו מה היה דחוף לתיבון או לרמטכ"ל לצאת לכתבים כל כך מהר. מתברר בדיעבד, שמה שהועבר לכתבים הצבאיים היה מסר לא ראוי (הכוונה להפרת הנהלים – ש"מ), שמבחינתנו, לא מכבד את אופק ואיתמר, לא את יחידת אגוז ולא את צה"ל כולו. האם יעלה על הדעת ששני מ"פ מצוינים שמסרו נפשם על ביטחון מדינת ישראל, שהקדישו את השנים הכי יפות שלהם כדי לשמור על אזרחי המדינה, יקבלו התייחסות כזו מפי שלוחו של הרמטכ"ל?"

ואם אכן היה מדובר בהפרת נהלים חמורה?

"מה, אגוז הפכה פתאום ליחידה סוררת? אז היכן היו שאר המפקדים הבכירים עד היום? איך מסכמים אסון כזה במילים כל כך לא אחראיות? היה ראוי להעביר מסר חד־משמעי, ששניים מטובי בנינו נפלו עקב רשלנות פושעת של קצין שנקט פעולות וצעדים שגויים בעליל, והביא לתוצאה הקטלנית. סגן נ' מבחינתי הוא כמו פיגוע לא צפוי. האם אחרי שקורה פיגוע במדינה אומרים שצה"ל הפר נהלים? שהמשטרה לא עשתה מה שמוטל עליה? האם משחירים את כל מדינת ישראל ואת כל הגורמים הרלוונטיים?"

הן אמרו את כל זה גם לרמטכ"ל, בפגישות עימו לפני יום הזיכרון. אלחרר: "הוא זימן אליו את כל המשפחה כולל את אור (כזכור, אלמנתו של איתמר – ש"מ). אמרנו לו שאנחנו מצפים ודורשים שהחייל היורה יועמד לדין, שייקח אחריות על מעשיו ושאלוהים ייתן לו כוח להתמודד עם העניין הזה. אמרתי לרמטכ"ל שאין לי עניין שהוא יישב בכלא, אני רק רוצה שהוא ייצא אשם".

ומה הוא ענה?

"שזאת לא החלטה שלו אלא של הפרקליטות הצבאית".

אהרון: "בפגישה איתנו הוא הסביר את השיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה שלו לא להדיח את היורה, וההחלטה למנות אותו לתפקיד שאמנם לא תפקיד לחימה, אך ראוי באופן הזה שיעזור בשיקומו. כמובן שלא קיבלנו את דעתו".

× × ×

מאז קבלת התחקירים, השאלות מנקרות בהן. אהרון: "למשל, האירוע קרה בי"א בחודש שבט. היה אור ירח של כ־80 אחוז, וגם בלי אמצעי לראיית לילה היה אפשר לזהות את הפנים של איתמר ואופק, ולהבין שמדובר בחיילי צה"ל. הוא פשוט לא ידע במה הוא יורה. לדעתי, גם אם היו שם שני גמלים הוא היה יורה בהם. אני בטוחה שאופק ואיתמר, בשניות האחרונות שהיו להם, הבינו מיד שעומד מולם חייל צה"ל והם לא רצו לפגוע בו. אופק נהרג ראשון, איתמר עוד היה יכול להספיק להרוג אותו, אך בחר שלא. כואב לי שאיתמר לפחות לא ניצל. הוא עוד היה יכול להינצל, אם נ' היה עושה הפסקה לאחר הירי הראשון ולא היה יורה כמו מטורף. ועם זאת, אני בטוחה שאופק ואיתמר במותם הצילו את שני החיילים האחרים שהיו איתם (הכוונה לסר"ן י' והחייל הנוסף שיצאו עם אהרון ואלחרר לחיפושים)".

דובר צה"ל מסר מיד אחרי האירוע: "נחבק את הקצין שירה וננסה להבין את הטעות".

אלחרר: "הדברים אז עוד לא היו ברורים לנו. לא ידענו מה קרה בדיוק, ומה זאת ההגדרה של ירי דו"צ. אז אמרתי: טוב, מה לעשות? הם ירו אחד על השני, והיורה כנראה היה הקלע המצטיין. כך חשבתי, וגם אני חיבקתי אותו בהתחלה ודאגתי לו. אחד המשפטים הראשונים שאמרתי למפקד אגוז בליל האירוע, בשלוש לפנות בוקר: 'תדאגו בבקשה לשלומו של החייל ולבריאותו הנפשית והגופנית'. גם כלתי הגיבה ככה. כולנו אמרנו את אותו הדבר בהתחלה. אבל עכשיו כשהוברר מה קרה, אז אנחנו בהחלט רוצים לדאוג לשלומו הנפשי והגופני - אבל הוא גם צריך לקחת אחריות".

אתן יכולות להבין מה עובר עליו?

"אני יכולה להזדהות איתו, להבין אותו ולרחם עליו, כי שום דבר לא יחזיר את איתמר. אבל אני מתפללת שהוא ייקח את האחריות על מעשיו ויודה באשמה".

אהרון: "כשאמרו לנו ירי דו־צדדי, דמיינתי שתי ג'בלאות, שיש תרגיל, וירי של חיילים אחד על השני. אז אמרתי, אני סולחת לו. זו הייתה התגובה הראשונית. שאלו אותי, 'מה את סולחת לו כל כך מהר?' ועניתי: 'בואו קודם נבין מה באמת קרה".

נ' התנצל בפניכן?

"הוא לא התנצל! בא רק להלוויה של איתמר ולא בא לזו של אופק, כי כבר 'לא היו לו אנרגיות והיה לו קשה'. קצינת הנפגעים שאלה האם אני רוצה לפגוש אותו. אמרתי שאני לא רוצה, אבל כן אני מצפה ממנו להתנצל. רציתי מכתב בכתב ידו. ואז היא אמרה לי שהמכתב מוכן. שהוא כתב כמה פעמים ושינה את הניסוח".

מה הוא כתב?

"לא התנצל. רק כתב כמה רע לו ושהוא מסכן שהוא לא ישן בלילה ורואה מולו את אופק ואיתמר. לקחת אחריות זה להגיד, 'אני מתנצל על מה שקרה, הייתי לא בסדר, היה לי שיקול דעת מוטעה'".

אלחרר: "אמרנו לקצינת נפגעים: 'איפה הוא? איך הוא לא מתנצל? איך לא אומר שום דבר? בשבעה קיבלנו הרבה מכתבי נחמה מאזרחים - ורק ממנו לא?"

הייתן רוצות לדבר איתו?

"לא. רק שיעמוד לדין וייקח אחריות".

אם יהיה משפט צבאי, תגיעו לאולם?

אהרון: "אני אבוא, כי זה מה שאופק היה מצפה ממני. כמו שהוא היה מצפה ממני למצות איתו את כל ההליכים, לעזור במה שאני יכולה".

אלחרר: "לי זה יהיה מאוד קשה לבוא ולראות אותו פנים מול פנים".

נ' עצמו, על פי דיווחים ממקורביו, מצוי במצב נפשי קשה. כאמור, הוא פרש מאז מצה"ל, וממתין גם הוא בדריכות להחלטת הפרקליטות בעניינו. אלחרר: "ההחלטה שלו לפרוש על דעת עצמו מהצבא הביאה לי מרגוע מסוים. יום למחרת חלמתי שאני פוגשת את אופק ומספרת לו על כך, והוא ענה לי שהוא יודע מזה, ושאנו לא צריכים לדאוג ולא לעשות דבר. ייתכן שזו הדרך של היקום להגיד לי שאופק ואיתמר מטפלים בכל, בדיוק כפי שצריך לקרות".

× × ×

הפוליטיקה, איך לא, גם נכנסה מהר מאוד לתמונה. לוחמי אגוז חשדו כי גנבי הציוד הם בדואים, ומהר מאוד נשלפו ההצהרות עם המילים "הקרב על הריבונות". ראש הממשלה דאז, בנט, אמר כי הקצינים שנהרגו "יזמו מעבר למה שנדרש מהם. שטח האימונים שלהם רווי גניבות אמל"ח, פשיעה ואויבים", וכי הם החליטו, "לצאת ולפעול נגד הפושעים/מחבלים, ואז אירוע הירי הדו־צדדי הנורא הזה התרחש".

אלוף תיבון יצא נגד הנרטיב הזה. הוא הביע את החשש שמסר כזה עלול למנוע את הטמעת הלקחים מהאירוע. האמהות חד־משמעיות בנושא הזה: "לשמור על ציוד רגיש של צה"ל היה מבחינת אופק להגן על הריבונות שלנו", פוסקת אהרון. "הם כן מסרו את נפשם על המשילות והריבונות הישראליות".

"הם מסרו את נפשם על המשילות והריבונות הישראליות", שטח האש בנבי מוסא | צילום: יואב דודקביץ

תיבון אמר: "האירוע לא נובע מבעיה של חוסר משילות בשטחי האש של צה"ל... האמירה או הנרטיב שניסו לקבע לפיו הקצינים מסרו נפשם על ריבונות ישראל הוא מסר מטעה שאין לו מקום". 

"הגישה של תיבון קוממה אותנו, כי זאת מבחינתו היתממות ולעג לרש. הרי גניבות על ידי בדואים יש כל הזמן, ולוחמים בהרבה יחידות נאבקים בתופעה הזו. אז כשזה נוח, לבוא ולומר שזה לא קשור למשילות? זה בא כביכול לנקות את המדינה בכלל ואת ראשי צה"ל בפרט מכל אחריות לאסון הזה. מבחינתי היה מספיק שהוא יבוא ויאמר שנ' הרג אותם והוא הגורם הישיר והוא אשם והוא ממליץ להגיש נגדו כתב אישום. אבל מה שקרה בפועל היה שתיבון ניסה לחפש אשמים בתוך היחידה, וחיפש את הראש ואת מפקדי היחידה, שהם מפקדים מצוינים. אופק אהב והעריך את מפקדיו, ואם אופק סמך עליהם, גם אני סומכת עליהם. אופק ואיתמר לא נהרגו 'סתם'. הם נהרגו בעת מילוי תפקידם ומסרו נפשם על קידוש ה'. למוות שלהם יש משמעות. הם לא יצאו לסיור בכדי לחפש תרנגולים לעשות על האש. הם יצאו להגן על משהו, על החיילים ועל ציוד לחימה רגיש, שלא אמור להגיע לאויבים שלנו. לצאת באמירות כמו שתיבון מסר לכתבים זה בזוי ולא ראוי למדינה שאמורה לכבד ולהוקיר את טובי בניה".

"הגישה שלו קוממה אותנו", אלוף במיל' תיבון

לפי תיבון, גם לא', מפקד אגוז, יש אחריות. הוא רצה ללכת, אבל הרמטכ"ל מנע ממנו. האם לדעתכן הוא צריך ללכת הביתה?

אהרון: "לדעתי הוא לא צריך ללכת, כי הגורם הישיר לאירוע הוא היורה. מדובר במפקד משכמו ומעלה, עם שני צל"שים, שהוביל את היחידה למבצעים מאוד מיוחדים. והוא נענש".

ומה לגבי סגנו שהודח?

"גם הוא לא צריך ללכת הביתה. הוא צריך לקבל עונש וקיבל, הוא הורד מתפקיד פיקודי, והוא כבר לא באגוז. וזה גם פחות מעניין אותי".

למה?

"כי הם כולם, כולל מפקד הקומנדו, אמרו: 'אנחנו אחראים, זה קרה במשמרת שלנו'".

אלחרר: "גם כולם כל הזמן באים ומבקרים ונמצאים בקשר רציף. הם התנצלו בעבר. אני לא חושבת שהם צריכים ללכת הביתה. הם נענשו, ואני חושבת שהעונש הגדול שלהם הוא שזה קרה במשמרת שלהם. את זה הם יישאו על כתפם כל חייהם".

כדי להקל על עצמן, ולו במעט, שתי האמהות ממלאות את חייהן במפעלי הנצחה לבניהן. דבי: "יש כבר הרבה הנצחות: בבני ראם נטעו חורשה לזכרם, בגולני קראו פלוגה על שמם, ביישוב ברוכין הקימו מצפה ואת שביל איתמר שמוביל אליו, ביישוב עינב הקימו את 'בית איתמר' לחיילים, שיכולים לבוא לשם לאכול, לשתות ולנוח. בבני ראם קראו על שמו קייטנה שאיתמר היה פעיל בה שנים, לילדים עם מגבלות. הרב של גולני קרא לבנו איתמר, ויש מעל עשר תינוקות שנקראו על שמו. הוצאנו לזכרו ספר שנקרא 'מרבה חיים', אסופת מאמרים על פרשת השבוע, ואנחנו עורכים שיעורי תורה ותפילות לזכרו. אפילו יש שלושה נהגים של איתמר שעשו קעקועים עם תאריך הלידה ותאריך הפטירה שלו".

אהרון: "בית"ר ירושלים הקדישה משחק לזכרו של אופק ופרסו שלט על יציע שלם לזכר שניהם, ומכבי תל־אביב הקדישו משחק צדקה לאופק ולאיתמר. בן הזוג שלי הוציא דגל תת־ימי עם התמונה והמשפט שליווה את אופק, ויש פרויקט של צוללנים שצוללים עם השלט ומעלים צילומים תת־ימיים איתו לרשת החברתית. יש, כמובן, את השיר שעידן עמדי כתב ושר לזכרו, וביישוב מירון, הרב במילואים של גדוד 51 שגר שם, הקים מצפה עם שביל חדש לזכרו של אופק".

במסגרת אחד ממיזמי ההנצחה הללו, פגשה אהרון את אפרת רז, אלמנתו של נעם ז"ל, לוחם הימ"מ שנפל בפעילות מבצעית בג'נין במאי השנה. "היא שאלה האם יש לי הקלה שאופק נהרג מכדור של יהודי ולא ערבי. ואמרתי: בהזדמנות אני אענה לך".

זו ההזדמנות.

"אופק תמיד אמר לי שהם לומדים ומתאמנים להילחם נגד מחבלים, ואני חושבת שאם הוא היה נהרג על ידי מחבל, אולי הוא היה נעלב".

אלחרר: "לי יותר קשה לקבל את זה. אמנם התוצאה היא אותה תוצאה, אבל בתפיסה שלי, אם חייל שלי הורג אותי, זה אומר שאני כמ"פ, לא חינכתי אותו כמו שצריך. לי קשה יותר שיהודי הורג יהודי. איתמר היה אומר: 'אמא, קחי בחשבון שיכול להיות שאמות, כי אנחנו הולכים להגן על האזרחים'. אם הוא היה נהרג על ידי מחבל, הרי בשביל זה הוא הלך לשם. אבל זה שהוא נהרג על ידי קצין מהיחידה שלו, שחרג מכל הנהלים ופעל על דעת עצמו? איך אני יכולה לקבל את זה שיהודי הרג אותו?"

יש משהו שרציתן לומר לבנים ולא הספקתן?

אלחרר: "לא. אמרתי לו תמיד הכל. הייתי שואלת אותו רק 'למה?'"

אהרון: "אם הייתי מתקשרת אליו ומעכבת אותו, אולי לא היו רואים את הדמות החשודה, והוא היה היום חי".

"לתת משקל לקול המשפחות"

עו"ד אל"מ (במיל') רן כהן רוכברגר, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי, המייצג את המשפחות השכולות: "המשפחות פנו אליי בכאבן מתוך חשש שלא ניתן לקול שלהן משקל בצבא במסגרת הבחינה הפיקודית והמשפטית בעקבות הטרגדיה.

"המשפחות עומדות על כך שיקבלו לעיונן את תיק החקירה בסוף החקירה הממושכת של מצ"ח. לאחר מכן נציג לפרקליטות הצבאית את כל הראיות - גם כאלה שאנו אספנו - ואת כל הנימוקים שמצדיקים הגשת אישום נגד הקצין היורה.

"מהיכרותנו עם נסיבות האירוע הנורא, הקצין היורה התנהל ברשלנות חמורה ביותר, גם בירי עצמו וגם קודם לכן, תוך הפרה של כללים מחייבים ושל נוהלי בטיחות בסיסיים. לכן המשפחות יעמדו על כך שהפרקליטות הצבאית תגיש נגד הקצין כתב אישום שישקף את חומרת הרשלנות שלו. אני מעריך שיהיה קשב לטיעונים המפורטים שנעלה ומקווה שהפרקליטות הצבאית תשתכנע להגיע לתוצאה הנכונה".

דובר צה“ל: “הירי הוא תוצאה מטעות בזיהוי ומתחושה של סכנת חיים“

“7 ימים” פנה לסנגוריה הצבאית, המייצגת את נ’, בבקשת תגובה. הסנגורית הצבאית הראשית, אל”מ אופירה אלקבץ־רוטשטיין, מסרה: “לאחר התייעצות עם הקצין סגן נ’ הוא לא מעוניין להגיב”.

דובר צה"ל מסר בתגובה לכתבה: “צה”ל משתתף בצערן של משפחת אהרון ושל משפחת אלחרר וימשיך ללוותן. צה”ל כואב את מותם של רס”ן איתמר אלחרר ז”ל ושל רס״ן אופק אהרון ז״ל, שהיו קצינים לוחמים מהשורה הראשונה.

“ועדת המומחים בראשות אלוף (במיל׳) נעם תיבון היא ועדה מקצועית שעסקה בהתנהלות היחידה ובנורמות הנהוגות בה, ובתוך כך בירי עצמו ובאירועים שקדמו לו. דוח הוועדה התייחס לכלל המעורבים באירוע המצער, וקבע כי הגורם הישיר למותם של הקצינים הוא ירי שביצע סגן נ’, כתוצאה מטעות בזיהוי ומתחושה של סכנת חיים.

“עוד עולה, כי לאירוע תרמו גורמים נוספים - יציאתו של מפקד הצוות למשימה לבד, ללא אישור, ללא תיאום ותוך שהוא חוצה את גבול הגזרה; וגם יציאתם של מפקדי הפלגות באופן שאינו מקצועי דיו.

“לאור מסקנות התחקיר הפיקודי ודוח ועדת המומחים, החליט הרמטכ”ל כי סגן נ’ יסיים את תפקידו ביחידת אגוז וכי לא ישרת בתפקיד פיקודי ביחידות לוחמות לצמיתות. בהתאם להחלטה זו, הקצין הועבר לתפקיד פיקודי ביחידה אחרת. בהמשך ביקש לסיים את שירותו הצבאי. כמו כן, ננקטו צעדים פיקודיים בעניינם של קצינים נוספים ביחידה, ובהם מפקד היחידה, סגנו וקצינים אחרים.

“מהתחקירים עולה כי האירוע לא התרחש בשל בעיית אבטחה בשטחי האימונים ולא בשל פערים בהוראות הפתיחה באש. בנוסף, בעקבות האירוע התנהלה חקירת מצ”ח יסודית ומעמיקה לבחינת נסיבות המקרה. ממצאי החקירה הועברו לבחינת הפרקליטות הצבאית. הגורמים הרלוונטיים נמצאים בקשר עם המשפחה, מלווים אותם ומעדכנים אותם באופן שוטף”.

shosh-m@yedioth.co.il