בשנת 2005 הנחה ראש הממשלה שרון את המל"ל להכין המלצות בנוגע לאפשרויות לשפר את יחסי ישראל־רוסיה. נכון ששרון, כמו רוב ראשי הממשלה בישראל, שם את עיקר יהבו על ארה"ב, ועדיין - היה נכון לבחון כיצד ניתן להשיג יותר מהרוסים, ומבלי לפגוע ביחסי ישראל־ארה"ב.

המתודולוגיה בה השתמשנו הייתה זו: בשלב ראשון רשמנו את מה שהגדרנו כעשרת האינטרסים הישראלים מול רוסיה. זה לא היה מסובך, כך, למשל, האינטרס הראשון נגע לפעילות רוסית בנוגע לתוכנית הגרעין של איראן, האינטרס השני היה צמצום מכירה של נשק רוסי מתקדם לסוריה, וכן הלאה.

בשלב שני ניסינו להעריך מהם עשרת האינטרסים הרוסיים מול ישראל, וגם אותם דירגנו מאחד עד עשר. זה היה שלב קשה יותר, שכן נדרשנו "להיכנס לראשו של פוטין" ולנסות להעריך את סדרי העדיפות שלו. המסקנה שלנו בסיום שלב זה הייתה מעניינת, ולפיה ניגודי האינטרסים בין המדינות היו נמוכים. מה שהיה הכי חשוב לנו - לא כל כך היה חשוב לרוסים, וההפך. כך, למשל, קבענו שהאינטרס מספר אחד של פוטין מול ישראל הוא לקבל בחזרה לבעלות רוסית את "חצר סרגיי"- בניין ישן במגרש הרוסים בירושלים שהיה שייך פעם לכנסייה הרוסית, ופוטין מאוד רצה שיחזור לבעלות רוסית. לכאורה מדובר בדבר קטן, מה פתאום בניין ישן בירושלים כל כך חשוב? ובכן, מעמדו של פוטין אז נשען על שני גורמי כוח עיקריים - הצבא, והכנסייה. הכנסייה הרוסית הייתה, ועודנה, מאוד לאומית ותמכה מאד בפוטין, ולה - לכנסייה - היה מאוד חשוב לקבל לידיה את חצר סרגיי. ישראל קיבלה תמורה ביטחונית גדולה עבור ויתור זה.

אני מספר את הסיפור הזה משני טעמים: ראשית, רוב הסכסוכים או חילוקי הדעות בין מדינות אינן מהסוג של "משחק סכום אפס", לפיו מה שהכי חשוב לי מתנגש לחלוטין במה שרוצה הצד השני, ולכן יש בדרך כלל מקום רחב למו"מ ולפשרות בהן כל צד זוכה במה שחשוב לו יותר, אך מוותר על דבר פחות קריטי; שנית, אחד המאפיינים של אינטרס לאומי הוא שמדובר בנושא כה חשוב, עד שנכון לוותר על דבר אחר בכדי לממש אותו אינטרס.

ובכן, קיום פעילות של הסוכנות היהודית ברוסיה איננה לדעתי אינטרס לאומי, ובוודאי שאיננו אינטרס בעל חשיבות גבוהה. בניגוד לעבר, ניתן לקיים קשר ודיאלוג עם קהיליות יהודיות בעזרת השגרירות במוסקבה, משרדי התפוצות והקליטה, ולסייע ליהודים שרוצים לעלות לישראל בהרבה דרכים נוספות. לכן, וללא קשר מדוע הרוסים החליטו להקשיח את עמדתם לגביו, מדובר בנושא שאסור היה להביא לישיבת ממשלה מיוחדת שתוצאתה - איום מרומז, אך פומבי, על רוסיה. זה בדיוק הדבר האחרון שנכון היה לעשותו, שכן עבור דבר שאיננו אינטרס לאומי, (ושמישהו ישכנע אחרת), אנחנו מסכנים אינטרסים גדולים בהרבה.

"הדוב הרוסי" פצוע בעקבות המלחמה הלא־מוצלחת באוקראינה, התגובות שלו בנוגע למה שעלול להיתפס כהתרסה ישראלית לא בהכרח צפויות. ואם, בניגוד לדעתי, מישהו כן היה מגדיר את פעילות הסוכנות ברוסיה כאינטרס עליון, אזי מן הדין שהיה מקיים דיאלוג דיסקרטי עם רוסיה, ואפילו מוכן לשלם מחיר כלשהו עבור דבר "חשוב" זה.