הגדר הטובה

ביום הראשון שלה בישראל, ג' בת ה־12 מעזה לא עזבה את היד של אביה. היא אחזה בו רוב הזמן, נשארה צמודה אליו. קצת מתביישת, הרבה חוששת. ביום האחרון שלה בישראל, היא כבר הייתה עצמאית, נטולת חששות, חופשייה ומאושרת, מתהלכת לבדה הרחק מאביה. מה עבר עליה בין היום הראשון ליום הרביעי במסעה בישראל? התשובה, כנראה, נמצאת בחיוך הגדול שנפרש על פניה כשנפרדו לשלום במעבר ארז. ג', שנולדה וגדלה בעזה וסובלת מפוסט־טראומה כתוצאה מהאירועים הביטחוניים, סיימה "ביקור חוסן" בישראל, שניתן לה באופן חסר תקדים.

ארבעת הימים בישראל שינו אותה. תפיסת עולמה ומבטה על ישראל השתנו פלאים. ג' חזרה לעזה ילדה אחרת. העימות בין ישראל לרצועה נותר כשהיה, אבל את התקווה של הילדה, שלא קשורה לסכסוך הדמים, שיום אחד תוכל לשוב ולבקר כאן, יחד עם חבריה ובני משפחה, אפילו ארגון חמאס לא יכול לקחת ממנה.

הילדים מעוטף עזה, בני גילה, שליוו אותה וניהלו עימה שיחות ארוכות, גילו שהפחדים בישראל ובעזה – הם אותם פחדים. ושאם זה היה תלוי בהם, הכל היה נראה אחרת. בתוך ארבעה ימי ביקור בישראל חומות של פחד נפלו, חששות התאדו, דעות השתנו, חשבונות אינסטגרם הוחלפו – והכל רק בגלל כמה מפגשים חמים ומלאי רצון טוב, משני צדי הגדר. "חשבתי שבישראל כולם לובשים מדי צבא ומחזיקים ברובה, אבל היהודים ממש נחמדים", סיכמה ג'.

השדות הירוקים

ראשה היה צמוד לחלון כשהתחלנו בנסיעה ממעבר ארז לכיוון צומת יד מרדכי. סקרנות של ילדה בת 12, בפעם הראשונה בישראל, אחרי ששמעה ברחוב העזתי סיפורים על "האויב" שמעבר לגדר. משמאל, על גבעת הדיונה הגדולה, מושב נתיב העשרה; מימין מתפתל נחל שקמה. ג' יושבת במושב האחורי, מדלגת מצד לצד, לא רוצה לפספס את הנוף המשתנה.

"היא לא עזבה לי את היד כל הדרך מהבית בעזה עד למכונית", סיפר לי אביה שישב בכיסא לידי. "בכל פעם, כאשר אני נכנס לישראל, היא פוחדת שיקרה לי משהו. אני מסביר לה שוב ושוב שאין מה לדאוג, שאני נכנס לישראל כדי להביא פרנסה הביתה".

אביה של ג', בשנות ה־40 לחייו, נכנס לישראל לצורכי עבודה באופן קבוע ומוסדר. בתו סובלת מפוסט־טראומה כבר תקופה ארוכה. ירי רקטות מצד אחד, ומצד שני תקיפות של צה"ל על יעדי טרור ברצועה ופיצוצים בלתי פוסקים, גרמו לילדה לחרדות שמשפיעות עליה ביום־יום. מבצע שומר החומות הותיר בנפשה צלקות קשות. "היא כל הזמן מפחדת, מכל דבר שקורה", מסביר האב. "היא לא עוזבת אותנו, ההורים שלה. הפחדים השתלטו עליה".

פגשתי את האב לפני כמה שבועות במעבר ארז. הוא סיפר לי שהחלום שלו הוא שבתו תיכנס לישראל ותראה בעצמה שלא מדובר במקום מפחיד, שתפגוש את עם ישראל, וזה אולי יסייע לה להתמודד. "לצערי, יש ילדים בעזה שחושבים שבישראל גרות מפלצות שרק רוצות להרוג ערבים", הוא הוסיף.

באופן יוצא דופן, מפקדת התיאום והקישור במעבר ארז העניקה לילדה אישור כניסה מיוחד לביקור של כמה ימים כאן. שערי הכניסה לישראל, ארץ גן עדן לעומת עזה, נפתחו עבורה. ג' שלפה את הטלפון שלה ולא הפסיקה לצלם. "איזה נוף יפה, אני אוהבת את השדות הירוקים", אמרה ג' לאביה. אנחנו עולים על גבעה מול צפון הרצועה ומביטים על הגבול. "היא לא מאמינה שאנחנו שכנים כל כך קרובים", מספר האב, תוך שהוא מסביר לבתו על השכונות בעזה שאנחנו רואים באופק: בית חאנון, בית לאהיא ורחוק יותר שכונת שג'אעיה. ממערב רצועת החוף הדרומית, שפך נחל שקמה, שמורת כרמיה וחולות זיקים. שקט מוחלט ונעים. ציוצי ציפורים ולחשושי זוחלים בשיחים נשמעים מעת לעת. ג' מחייכת ומחבקת את אביה. אחר כך היא מתרחקת ממנו, בפעם הראשונה. כבר מתמלאת ביטחון.

"לא מאמינה שאנחנו שכנים כל כך קרובים". ג' במהלך הביקור באזור העוטף | צילום: רועי עידן

באירוח הכפרי "אלדאה" של קיבוץ ניר־עם נערכים לקראת הביקור של ג' ואביה. הבעלים, יניב בן שימול, שמע על הגעתם והעמיד לרשותם את אחד מחדרי האירוח, ועוד יותר מזה. בן שימול הוא תושב ניר־עם, אב לילדים שחווים גם כן את המתיחות הביטחונית, וראה בכך הזדמנות שילדי הקיבוץ ייפגשו עם ג', כדי ששני הצדדים יגלו שהשד לא כל כך מפחיד. "אין דבר טוב יותר מאשר מפגש בארבע עיניים", הוא אומר. "אם זה היה תלוי בילדים, מזמן לא היו מלחמות".

אירח את ג' ואביה. יניב בן שימול

אל חדרה של ג' הגיעה שוהם ברעם, בת 12, תושבת הקיבוץ. "נעים מאוד", היא הושיטה את ידה אל ג' בחיוך נבוך. ג' ענתה לה באנגלית. שעתיים לפני המפגש שוהם נפלה תוך כדי ריצה בדשא ונקעה את הרגל. למרות זאת, לא ויתרה על המפגש עם ג'. שתי הבנות ישבו, תחילה בקצת מבוכה, אבל מהר מאוד הסכר נפרץ, והן החלו לדבר בעזרת אפליקציית תרגום. השתיים נכנסו לחדר, ישבו על המיטה ודיברו במשך שעה ארוכה בעזרת הטלפוניים הניידים, על הכל: מוזיקה, אינסטגרם, לימודים, חופש גדול. מהחדר נשמעו צחקוקים. השתיים התחברו מהר מאוד.

הסכר נפרץ. שוהם וג'

"שאלתי אותה מה הם עושים כשיש אזעקה ואם יש לה ממ"ד בבית, אבל היא אמרה לי שאין להם דברים כאלה בעזה", שוהם מספרת. "זה די הפחיד אותי לשמוע, כי זה ממש מסוכן. אני לא יכולה לתאר את עצמי חיה פה בלי אזעקה וממ"דים. אני יודעת שלא כולם בעזה מחבלים, יש שם גם אנשים טובים. אף פעם לא פגשתי מישהו מעזה. מאוד רציתי לפגוש אותה, זה ממש מיוחד בעיניי. כשסיפרתי לחברות שלי שאני הולכת לפגוש ילדה מעזה, הן אמרו לי: 'יאללה, לכי ותביאי לנו את השלום'".

השתיים נפרדו רק אחרי שהחלו לעקוב אחת אחרי השנייה באינסטגרם. שוהם התקשתה לצעוד ברגל מהחדר לחניה בגלל הנקע ברגל, וג' מיד הושיטה לה יד וליוותה אותה. "תישעני עליי, אקח אותך", אמרה לה ג' והשתיים החלו לקפץ יחד על רגל אחת. "הלוואי שתחזרי לבקר שוב ויהיה לנו יותר זמן לבלות ביחד", אמרה לה שוהם רגע לפני שנפרדו בחניה. ג' נתנה לה חיבוק גדול. "את חברה טובה, אתגעגע אלייך מאוד", אמרה.

בן שימול ליווה את ג' ואת אביה למפגש נוסף עם ילדי קיבוץ ניר־עם. הוא היה צמוד אליהם בכל שהותם בישראל ויזם את האירוע. "באופן אישי, הילדים שלי נקשרו לג' מאוד וזה דבר מדהים", הוא אומר. "אבא של ג' פתח את השיחה עם הילדים בשאלה: 'אני גר בעזה, מי מפחד ממני?'. כל הילדים הרימו יד. אחרי שעה של שיחה, שבה הוא סיפר להם על החיים בעזה ועל ילדיו וענה על כל השאלות, הוא שאל שוב את השאלה: 'מי מפחד ממני?'. ואז כבר אף אחד לא הרים יד. הילדים שאלו אותו שאלות של ילדים: האם יש מגרשי כדורגל בעזה, מה עושים שם בחופש. המפגש שינה אצלם דעות. המשפחה שלי, אשתי וילדיי, יצאנו בתחושה שיש לנו חברים חדשים. אנחנו בקשר כל הזמן", אמר בן שימול.

"מי מפחד ממני"? ג' ואביה במפגש עם ילדי קיבוץ ניר־עם

טעם של עוד

ג' סובלת מפוסט טראומה תקופה ארוכה. ביום השני לביקור היא הגיעה לפינת החי של מרכז חוסן בשדרות. טיפול בפוסט טראומה בעזרת חיות הוא הדרך המוצלחת ביותר. ג' נכנסה לכלובי החיות, טיפלה בארנבות, האכילה תוכים, החזיקה נחשים ואפילו הצליחה להאכיל את הצבה הסודנית "זלדה". זו הפעם הראשונה בחייה שהיא באה במגע עם בעלי חיים. תחילה חששה, כעבור כמה דקות כבר החזיקה את החיות בשתי ידיה. התגברה על הפחד, ניצחה אותו. זהו מהות התהליך בחוסן. את ביקורה שם ליווה איברהים אל־עטאונה, מנהל מרכז החוסן הבדואי בנגב, שדובר כמובן את שפתה של ג'. אחרי סיור בפינת החי אל־עטאונה ישבה איתו באחד החדרים לשיחה.

ג' במהלך טיפול בפוסט־טראומה בעזרת חיות במרכז חוסן בשדרות

"לא כל מה שמפחיד לבסוף מתקיים במציאות", הוא אומר. "זה המסר שלי למטופלים שסובלים מפוסט טראומה. שוחחתי איתה על ההבדל בין פחד למציאות וגם על טובים ורעים. היה לה משפט אחד שמאוד תפס אותי: 'היהודים הם אנשים טובים'. זה משפט חזק שיצא ממנה. תמיד ליוותה אותה מחשבה שכולם בישראל מסתובבים עם מדי צה"ל ורובים. היא חשבה שהיא הולכת לפגוש פה רק חיילים. זו כנראה גם התפיסה המוטעית בקרב ילדים בעזה. היא דיברה על חוסר האונים שלה כשפורצת מלחמה. התרשמתי שעכשיו היא מבינה שהמציאות היא לא שחור ולבן. אבל עדיין מפחידה אותה המחשבה על מלחמה. בכל מקרה, אמרה שעכשיו היא תהיה פחות מודאגת כשאבא שלה ייצא לעבודה בישראל. הפחדים שלה בעיקר קשורים לפרידות מאביה. הרי בראש שלה, היא אומרת לעצמה, איך אבא שלי יכול להיות מוגן אצל האויב? זה לא מסתדר מבחינה הגיונית. הביקור הזה עשה לה סדר. אמרה שהיא מרגישה שלאנשים אכפת ממנה. מפגש מייצר קרבה בין אנשים. הוא מוריד מחיצות".

ג' ואביה המשיכו במסעם בארץ. הם נסעו ברכבת לטייל בירושלים, יפו, תל־אביב ואשקלון. ביום האחרון שבו למעבר ארז ונפרדו לשלום. לג' היה קשה לעזוב. היא רצתה להמשיך ולטייל בישראל, להכיר עוד מקומות, עוד אנשים. "רוב האנשים בעזה לא רוצים מלחמה, ולצערי בישראל לא מבינים את זה", מסכם האב את הביקור. "אנחנו רוצים לחיות בשכנות טובה, באהבה, בשיתוף פעולה. אנחנו לא שולטים במצב בעזה כי חמאס שם. המצב הכלכלי מאוד קשה, החיים ברמה מאוד נמוכה. כשיש מלחמה הילדים מפחדים, לא ישנים בלילות. הפיצוצים מאוד חזקים וההרס גדול. אני מקווה שיום אחד הכל יגמר וילדי עזה וישראל יוכלו לחיות בשכנות טובה. אם זה היה תלוי בהם, כבר היה שלום והכל היה בסדר. אני מקווה שהבת שלי תוכל לבקר שוב בישראל". •

צילום: רועי עידן