הספקות התעוררו אצלו הרבה קודם, אבל רק במעמקי השירות הצבאי בסיירת מטכ"ל ידין גלמן החליט לצאת סוף־סוף בשאלה. "סגרנו 28 ימים בבסיס", הוא מספר. "בשבת השלישית, אחרי הארוחה של יום שישי, החבר'ה ישבו לראות סרט. ישבתי בחדר החשוך שלי בפלגה כי לא רציתי להדליק את האור. הוצאתי את הפלאפון מהכיס של התיק, הסתכלתי עליו כמה דקות, ואז הדלקתי אותו. הייתי בטוח שיירד ברק מהשמיים ויפגע בי, אבל כלום לא קרה. כשיצאתי מהחדר ראיתי את אחד מאנשי הצוות שלי, ואמרתי לו, 'זהו, יצאתי בשאלה', והוא אמר, 'נהדר, בוא תראה איתנו סרט".
מה גרם לך לעשות את הצעד הזה?
"לא התחברתי לתפילות ולדרך החיים שבה גדלתי, ועלו בי כל מיני שאלות ותהיות גדולות ומהותיות לגבי קיום האלוהים. זה לא הסתדר לי עם דברים כמו פיגוע זריקת אבנים שקרה באזור שלנו, שבמהלכו נהרגה תינוקת ברכב. קלטתי שאני עושה הרבה דברים מתוך הרגל ולא בגלל שאני מאמין בהם או מבין למה אני עושה אותם. לכל מי שיוצא בשאלה יש הרבה הלוך־חזור בדרך עד שהוא מחליט להסיר את הכיפה. במכינה הקדם־צבאית דווקא התחזקתי והתחלתי ללמוד קבלה. הייתי קם בארבע בוקר כדי ללכת ללמוד כי הרב שלי האמין שזו השעה הכי טובה ללמודים. הנחתי תפילין והתפללתי בזריחה, אבל בצבא הספקות חזרו".
ההורים, כצפוי, קיבלו את הבשורה באכזבה גדולה, ורק אחרי תקופה ארוכה של נתק הם חזרו להיות בקשר. “אני בן הזקונים”, הוא אומר. “תמיד הייתי ילד טוב, שיחקתי כדורסל, ניגנתי על כלי נשיפה, היו לי הרבה חברים. ופתאום הילד שלהם מחליט שכל מה שהם חינכו אותו הוא הבל הבלים. רק עכשיו אנחנו מתחילים לדבר ולהבין האחד את השני. אני מאוד מכבד את ההורים שלי. בזכותם אני מי שאני היום. גם אם אני לא מסכים איתם על ערכים מסוימים והשקפת עולם, לא מתפקידי לשפוט אותם. דבר אחד אני יודע: אני אחבק ואכיל את הילד שלי כשהוא יחליט לבחור בדרך שונה משלי”.
לגלמן (28), שכבר הספיק לגלם את התפקיד הראשי בסרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון" ומככב בהצגה המדוברת "את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה, יש את כל הנתונים להצליח בגדול, כולל כישרון ולוק שאי־אפשר להתעלם מהם. הוא גדל בשכונת בקעה בירושלים למשפחה דתית־לאומית ממוצא אמריקאי. הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של יוסף, עורך דין, וקרן, מתווכת אמנות. "למדתי בבית ספר שבו למדו רק בנים והייתי תלמיד על הפנים", הוא מספר. "במקצועות שנהניתי בהם הייתי מדהים, ובמקצועות שלא אהבתי לא הייתי מגיע כמעט לשיעורים. לא אהבתי את המורים ולא אהבתי את שיטת הלימוד. הייתי מרדן".
בתיכון הוא למד בישיבה דרך אבות שבאפרת. בשנה שבה סיים ללמוד, התיכון שלו היה במקום הראשון בארץ בגיוס קרבי.
מה עם אהבות גיל הנעורים? היה לך זמן לזה?
"החברה האמיתית הראשונה שלי הייתה כשהייתי בן 17. התנשקנו, וזה היה מרגש, לא יותר מזה, והלכנו יד ביד. אפשר להשתגע מזה שרק מתנשקים".
את השירות הצבאי גלמן עשה בסיירת מטכ"ל, ממנה השתחרר אחרי שבע שנים בדרגת סרן. "החברה שגדלתי בה הייתה מאוד צבאית", הוא אומר. "כולם היו מאוד חדורי מטרה להגיע כמה שיותר רחוק בצבא. אח שלי היה מ"פ במגלן, אחותי קצינה ואחות אחרת הייתה בקבע. ידעתי שאני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר. אני זוכר שהתחושה שליוותה אותי בגיבוש לסיירת הייתה שלא משנה מה, אני לא עוצר, לא נח ולא מוותר.
"היחידה הייתה בשבילי כמו בית, והצוות שלי כמו משפחה. לפעמים, בגלל הנתק מההורים, נשארתי בבסיס בשבתות במקום לצאת הביתה, בלי לספר לאף אחד. חלק גדול מהחברים משם מלווה אותי עד היום בהחלטות ובדרך החיים שלי. הם גם תמכו בי כשהחלטתי לעזוב את היחידה ולהמשיך לעולם המשחק".
× × ×
מהצבא נשארו לו לא רק החברים הטובים והמבצעים שאסור לדבר עליהם, אלא גם טראומות. "הייתי צלף", הוא אומר. "עד היום אני זוכר את הפרצופים של האנשים שראיתי דרך הכוונת של הרובה. זוכר איזו חולצה הם לבשו ומה היה הציור או ההדפס על החולצה שלהם. ארבע שנים אחרי זה, כשאתה כבר לא לוחם, אתה מבין שהדברים האלה נשארים לך בראש כטראומה".
במה זה מתבטא?
"לקח לי המון שנים להבין שיש לי בעיות שינה בגלל החלומות והסיוטים. אני חולם על הדברים שקרו, על דברים שיכלו לקרות לי ולחברים שלי. יכולנו הרי למות, להיפצע. יש לי חלומות שאני מדמיין שאנחנו במבצע והכל משתבש ואנחנו מותקפים, ופתאום אני מתעורר. כשהייתי בצבא, חשבתי שחייל פוסט־טראומטי הוא חייל שנפצע, שראה את הגרוע מכל וזה לא מרפה ממנו, אבל נכון להגיד את זה כמעט על כל חייל שחווה לחימה כלשהי".
במבצע צוק איתן, בדרך למשימה, הכוח של גלמן נתקל בירי צלפים. “אתה לא יודע איפה נמצא היורה ומאיזה מרחק הוא יורה לעברך. אין לך גם מושג אם אתה מוגן או לא. בן אדם שהיה ארבעה מטרים לפניי חטף כדור לתוך הריאה. דווקא לימודי המשחק הם המקום שבו אתה פותח את המקומות הכי קשים שלך, שמציפים לך הכל”.
מתי למשל?
"בתקופת הצילומים ל'תמונת ניצחון'. יש בסרט סצנה של מארב, שבה יורים לעבר משאית, וכשאני פותח את המשאית אני רואה שני חבר'ה הרוגים. זה ממש טילטל אותי, והחזיר אותי למוות של החבר שלי יובל היימן, שנהרג בשירות הצבאי שלו. בתקופת הצילומים כמעט שלא ישנתי חודשיים".
דיברת על זה עם מישהו?
"ביחידה שלנו, שבה הכל סודי, אתה מרגיל את עצמך במשך שנים לא לדבר בכלל. לקח לי המון זמן להבין שאני צריך ללכת לטיפול ולפרוק את מה שמעיק עליי. פניתי לפסיכולוג של היחידה ואמרתי לו שאני חושב שאני צריך טיפול, וזה נמשך עד היום. בתקופת צילומי הסרט הייתי משתף הרבה את ג'וי ריגר ששיחקה איתי, ואת אח שלי אריה, שמלווה אותי במהלך השנים. הוא עבר שירות צבאי קשה ודומה לשלי, ומבין אותי מצוין".
היית רוצה לשחק דמות של לוחם עם פוסט־טראומה?
"הצטלמתי לא מזמן לתפקיד גדול בסרט של מרקו כרמל. שיחקתי שם חייל שעובר טראומה וטס עם החברים שלו לסרי־לנקה כדי לברוח מהסיוטים. טראומות הן משהו שמאפיין את החברה הישראלית, ואני חושב שאני הבן אדם הנכון לספר את הסיפורים האלה".
גלמן התאהב בקולנוע כבר בילדותו. "עם דמי הכיס שקיבלתי מההורים ובכסף שהרווחתי הייתי הולך לווידיאומט, לוקח קופסאות של דיסקים וקורא על מה הסרטים. כשראיתי את 'מטריקס' הרגשתי טלטלה. בגיל 18 החלטתי שאני רוצה להיות שחקן, וככל שהתקדמתי בשירות הצבאי הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כשהשתחררתי, למדתי משחק אצל ליאת ביין, שאמרה לי ללכת ללמוד בסטודיו של יורם לוינשטיין".
בשנה הראשונה ללימודים ראתה אותו המלהקת אסתר קלינג בחצר בית הספר והזמינה אותו לאודישן לסרט "תמונת הניצחון", ששינה את חייו. "יום אחרי האודישן השני התקשרו אליי מהסוכנות שלי ואמרו לי שאבי (נשר) רוצה להיפגש איתי. קבענו שיחה של 45 דקות והיא נמשכה שעה וחצי. דיברנו על כדורסל, ששנינו חולים עליו, ועל היחידה. השיחה התחילה בזה שאבי אמר לי, 'שמע, יש שחקנים גדולים ומנוסים ממך שמועמדים לתפקיד', והסתיימה בזה שהוא אמר, 'תקשיב, טעיתי בהרבה דברים בחיים שלי, אבל בליהוק אני אף פעם לא טועה'. ככה הוא בעצם בישר לי שקיבלתי את תפקיד מפקד הכוח בקרב על ניצנים.
"אבי גם ביקש ממני לבנות ימי אימון לכל מי שמשחק את החיילים - הקיבוצניקים והמצרים - וללמד אותם איך לוחמים. בימי הצילום של הצד המצרי הייתי לידו ועבדתי איתם איך מחזיקים את הנשק ואיך רצים. זאת הייתה חוויה מטורפת. מאז שהסרט משודר בנטפליקס אני מקבל הרבה תגובות מאנשים מחו”ל שכותבים לי שהוא מדהים ומרגש. מי יודע, אולי זה מה שיעזור לי לעשות קריירה בחו”ל".
גם בתיאטרון גלמן הוכיח שיש לו את זה ובגדול, כשלוהק להצגה "את שאהבה נפשי", שכתב איתי סגל וביים משה קפטן, ומועלית בהצלחה גדולה בהבימה. בדרמה המשפחתית, שבמרכזה נער דתי שנאלץ לצאת מהארון באופן לא צפוי בפני משפחתו, שעות ספורות אחרי שחייו ניצלו בנס בפיגוע בבר נוער, הוא מגלם את אדם, בן זוגו של הנער, כשלצידו משחקים לסירוגין עמית רהב ואברהם ארנסון. "היה לי קל להיכנס לתפקיד הזה", הוא אומר. "אדם נלחם על האמת שלו ועל דרך החיים שלו והיה לי קל למצוא את המקומות האלה בי. גם אני נלחמתי על האמת שלי ולא ויתרתי. אני מוריד את הכובע בפני קפטן שמצא אותי, תלמיד שנה ג' בבית הספר למשחק, ראוי לתפקיד כזה. העבודה איתו הייתה מדהימה. הכתיבה של איתי היא ברמת גימור מאוד גבוהה. הוא ישב איתנו על העומקים של הטקסטים, והסביר לנו מה עומד מאחורי מאחורי המהלכים של הדמויות".
איך אתה מסתדר עם הנשיקות בהצגה?
"הצוות שלי בסיירת, שבא לראות את ההצגה, שאל אותי אם לא מוזר לי להתנשק עם גבר. ברגע שאני מבין את החשיבות של המסר שאני מנסה להעביר בהצגה, הכל מרגיש לי מאוד נוח וטבעי. ההורים שלי לא ראו אותי מתנשק. הם רצו לבוא להצגה, אבל ביקשתי מהם שלא להגיע. יש כל מיני ארונות שאנשים יוצאים מהם, כמו ארון הדת למשל, ואני חושב שעוד מוקדם מדי בשבילם לראות אותי פותח את הפצעים על הבמה".
× × ×
את ההצגה הראשונה לא ישכח. “לפני ההצגה רעדתי מפחד מאחורי הקלעים, אבל איך שעליתי לבמה - ירד לי כל הלחץ. כמה ימים קודם עשו לנו סיור במסדרונות של הבימה. עליתי על הבמה, הסתכלתי על הכיסאות הריקים ולא האמנתי איפה אני נמצא. עד אותו יום שיחקתי באולם של 50 איש בסטודיו וכאן מדובר באולמות של מאות אנשים.
"ההצגה הזאת כל כך נוגעת ללב, שאנשים, ביניהם בני נוער, רצים אלינו אחריה. חשוב להם להכיר אותנו, לדבר איתנו, להודות לנו ולחבק אותנו. בדיוק השבוע מישהו שלח לי הודעה, שהוא בא מבית דתי, יצא מהארון - עדיין לא בפני ההורים שלו - והביא את אחותו להצגה. הוא כל כך התרגש. הרבה שואלים אותי, גם בנים וגם בנות, אם אני סטרייט או גיי ואם אני רוצה לצאת איתם, או ללכת לשתות משהו".
אפשר גם להסתדר כלכלית מההצלחה הזאת?
“זה די קשוח. אני מתפרנס גם מצילומים, גם מתיאטרון ואני גם ברמן ב’מון’. אני עובד קשה, שבעה ימים בשבוע, כדי להתקיים. אני אוהב לברמן שם כי זה מאפשר לי להתנתק מהתעשייה”.
גלמן הוא לא רק שחקן מחוזר, אלא גם רווק תל־אביבי מבוקש. "תל־אביב זה סדום ועמורה, עיר ללא הגבלה", הוא אומר. "עד לא מזמן חגגתי, הייתי רווק הולל, עשיתי כל מה שאני רוצה עם מי שאני רוצה. אני מקבל הודעות כל הזמן. מישהי כתבה לי שהיא רוצה להיות השוגר מאמא שלי, ושהיא תשלם לי 5,000 דולר לחודש תמורת סקס פעם בשבוע. מישהו ביקש ממני לשלוח תמונה של הרגליים שלי. אבל היום אני כבר מחפש קשר רציני. אני לא רוצה יותר סטוצים, רק אהבה. אני לוקח הכל ברוח טובה, ועונה, 'תודה רבה, זה מחמיא, אבל לא'".
המראה שלך עוזר במקצוע הזה?
"חד־משמעית כן, אבל אני לא חושב שאני משחק על זה".
בתעשייה היו שמועות על רומן בינך לבין אדוה דדון.
"אנחנו חברים מאוד טובים, לא מעבר לזה. נפגשנו בפרמיירה של 'תמונת הניצחון' דרך תום נשר, שהיא חברה טובה של אדוה. בגלל משפחת נשר, שאני מאוד קרוב אליהם, נפגשנו אצלם לארוחות ערב, ויצא לנו לשבת ולדבר. לקחו את זה רחוק מדי. אני חושב שאדוה היא בן אדם מדהים אבל זה נשאר קשר חברי".
את התחקיר בכאן 11, שבו האשימו סטודנטים את יורם לוינשטיין בהטרדות מיניות, הוא ראה כשהיה בחזרות בסטודיו. “עצרנו הכל כדי לראות ולהבין על מה מדובר. אני אף פעם לא חוויתי הטרדות או ראיתי את יורם עושה משהו כזה. אם מישהו התלונן הוא כנראה הרגיש שפגעו בו, אבל אני מאמין שיורם לא פגע במישהו בזדון. הוא בן אדם טוב שלא רוצה להזיק לאף אחד”.
בין הצילומים להצגות, בשנה האחרונה גלמן עבד גם על לא מעט פרויקטים חדשים: הסרט "ארוגם ביי", שאליו הצטלם בסרי־לנקה יחד עם ג'וי ריגר ומאור שוויצר, "המנצחים", סרטו של אלירן פלד, בו שיחק לצד דניאל ליטמן, עמית פרקש ויעל שטולמן, וההצגה "יחסים מסוכנים" בסטודיו של יורם לוינשטיין שבה יככב בחודש הבא.
בקצב הזה, איפה תהיה בעוד חמש שנים?
"אני מאוד רוצה להמשיך לשחק פה ולהיות חלק מהתעשייה. יש כאן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון טובים, ואני רוצה לספר את הסיפורים הישראליים. אני רוצה גם לנסות את מזלי בחו"ל. התקרה הזאת היא לא כל כך גבוהה, אפשר לנפץ אותה".
