שש שנים במקצוע, עבודה מסביב לשעון, אחריות מטורפת על 30 תלמידים, וזה מה שאני מקבלת בסוף החודש
פרויקט מיוחד: מורים חושפים את תלושי השכר שלהם. האם זה התגמול שמגיע למי שמחנך את הילדים שלנו?
בזמן שהנהגת המדינה מוטרדת בעיקר מחיבורי מפלגות ומסקרי מנדטים, משבר ההוראה בישראל נמשך מבלי מפריע. נתוני משרד החינוך שפורסמו השבוע הצביעו על מחסור חמור של 1,295 מחנכים בבתי הספר היסודיים, בנוסף ל־1,245 מחנכים בתיכונים. במציאות הזו, שנובעת בעיקרה מתנאי העסקה מעליבים בתחום ההוראה, מנהלי בתי ספר כבר לא מתביישים להודות שהם נאלצים לקבל לעבודה "כל מי שנושם".
כשהסתדרות המורים ומשרד האוצר ממשיכים להתגושש סביב פתרון לסוגיית השכר, הנהירה החוצה נמשכת כשיותר ויותר נשות ואנשי הוראה מחליטים שהגיעו מים עד נפש, ובסכומים האלה – זה פשוט לא משתלם עבורם. כדי להמחיש את המצוקה הזו, חלקם החליטו לחשוף השבוע בפני "7 ימים" את תלושי השכר שהם מקבלים – כי לא הם אלה צריכים להתבייש בהם. וכן, יש מקצועות אחרים שבהם השכר נמוך אף יותר, אך כשמביאים בחשבון שמדובר באנשים שהשקיעו שנים ברכישת השכלה רלוונטית, שעובדים מסביב לשעון הרבה מעבר לשעות העבודה, ובעיקר – שהם אלה שאנו מפקידים בידיהם את החינוך של הדור הבא, הסכומים האלה - במציאות שנקראת יוקר המחיה הישראלי - הם מספיק בקושי.
יעל קציר בת 31, בזוגיות. מורה לאמנות בשני בתי ספר יסודיים.
ותק: שנה.
שכר נטו (61% משרה) 3,500 שקל
בשנה הראשונה אף אחד לא מסביר לך מה הולך להיות, את פשוט נזרקת למים בלי לדעת איך להחזיק כיתה או איך לבנות שיעור. העבודה שלי ‘על הנייר’ היא כחצי משרה, אבל אני לא מפסיקה לעבוד, אני כל הזמן בונה שיעורים, מדברת עם הורים ועם החונכת שלי, או מסדרת את חדר האמנות שדורש תחזוק מסביב לשעון. אני כל הזמן עובדת אחרי שעות העבודה ולא מקבלת על זה שכר.
כל השנה הייתי במינוס. הקשיים שקשורים בהוראה ובמשמעת היו הופכים קלים יותר אם היה לי ביטחון כלכלי, אבל זה לא רק השכר. את עובדת מאוד־מאוד קשה ובנוסף לזה שאין תגמול, ההורים קשים, השעות ארוכות ואת פשוט מכלה את האנרגיה. בשנה הראשונה פשוט עבדתי המון שעות בחינם.
עיקר ההוצאות שלי הן על שכר דירה וחשבונות. שכר הדירה שלי הוא 2,300 שקל - בהתחלה אבא שלי עזר לי בתשלום, ואז הפסיק - מה שמשאיר מעט כסף, ואני הרבה זמן במינוס. השנה גם ניקיתי בתים והעברתי סדנאות קומיקס, אז מסתדרים.
העבודה בבתי ספר לא כל כך מאפשרת לי לעבוד בעוד משרה, בכל פעם שאני מחפשת עבודה נוספת אני מציינת שאין לי אפשרות לתת בקרים ואז דוחים אותי.
בסביבה הקרובה שלי אומרים לי, "אם כל כך קשה לך וידעת שזה יהיה ככה, למה נכנסת למערכת החינוך?" או "למה את פשוט לא מפסיקה לעבוד אחרי השעות שעליהן משלמים לך?", ואני מסבירה להם שאני לא באמת יכולה שלא לבנות מערכי שיעור, או להגיע לא מוכנה לשיעורים. בסוף אני אצטרך למצוא לעצמי הכנסה נוספת, אני פשוט חייבת לעשות את זה.
שלומית ואטר בת 33, נשואה ואם לארבעה ילדים. מרכזת ומחנכת כיתות א'־ב'.
ותק: שש שנים.
שכר נטו: 7,200 שקל
הגעתי לתחום ההוראה אחרי הסבה מאדריכלות, מתוך מחשבה שיהיו לי חופשים ואוכל להתפנות לגידול הילדים, לצד זה שתחום ההוראה תמיד זרם לי בוורידים.
התחלתי כמורה לאמנות בתיכון, הגשתי תלמידים לבגרויות, ורק כשהייתי בתוך המערכת הבנתי שתחום ההוראה מאוד תובעני, מתיש, שוחק וזה ממש לא לעבוד עד השעה 14:15 בצהריים ואז יש לך מלא זמן עם הילדים.
בהמשך הפכתי למחנכת כיתות א'־ב', שלמעשה הן הכיתות הכי קשות. אנחנו מלמדים אותם לקרוא, לכתוב, להבין מה זה שורה ומחברת, וזה מאוד תובעני. זה אומר שכשאני מסיימת את העבודה בשעה 14:00 רק מתחילים הטלפונים והפגישות עם ההורים. אני מבינה גם את צד ההורים, שעובדים עד 18:00, אז אני מוצאת את עצמי מדברת בממוצע בשבוע עם 30 הורים, כל יום, אחרי שעות העבודה שלי בעצם. זו חונק ושוחק.
אני באה מאהבה למקצוע אבל עם כל הכבוד, עם שליחות לא הולכים למכולת, והשכר שלי הוא 7,200 שקל, וזה כשאני כבר לא מסוגלת לעמוד על הרגליים. יש לי ארבעה ילדים קטניםֿ, ולשלם על גנים ומחיה בארץ זה מאוד־מאוד יקר. במשכורת הזו - זה בלתי אפשרי.
מה עושים? זה קצת עצוב ואפילו מביך, אבל אני נאחזת בהורים שלי שמשלמים לי משכורת חודשית כדי שנוכל לעמוד על הרגליים. מסכנות החברות שלי מהעבודה שאין להן הורים שיכולים לעזור. יש לי חברה שהיא אם חד־הורית שחיה מהלוואה להלוואה, כל כמה חודשים היא הולכת לבנק לבקש עוד פעם הגדלה של ההלוואה; יש לי חברה בת 28 שחזרה לגור עם ההורים. אני כבר חנוקה, וזו השנה האחרונה שלי והמנהלת שלי יודעת, וכל כך חבל לי, כי אני אוהבת את התחום הזה. אם לא יהיה שינוי אני עוזבת את המקצוע ואעשה משהו אחר, עם ראש קטן, ואני בטוחה שארוויח לא פחות מהשכר הזה גם אם אהיה פקידה. כואב לי הלב שאני צריכה לפנות מקום למישהי לא מקצועית שלא נותנת את כל־כולה, כי אני לא יכולה לתת את כל־כולי לילדים. אני לא מאמינה שאני במעמד הזה שאני צריכה להסביר למה מגיע לי לקבל יותר כסף.
אני לא חושבת שמורה צריך להרוויח פחות מעשרת אלפים שקל בחודש. משהו שייתן לי מעמד, שלא יסתכלו עליי כעל זוטרה שמרוויחה 7,000 שקל. אני זועקת, ואני עוד רכזת שכבה ומחנכת, אז רק תחשבי כמה המורות המקצועיות מרוויחות. ליברמן לא ירצה שהבת שלו תהיה מורה.
דנה ברגר סמט, בת 40, נשואה ואמא לשניים.
מורה לאנגלית י'־י"א.
ותק: שנה.
שכר נטו: (90 אחוז משרה): 7,280 שקל
סיימתי את השנה הראשונה שלי בהוראה, שבה עבדתי 90 אחוז משרה. במשך שמונה שנים עבדתי כעצמאית בכתיבת תוכן ובתרגומים, הייתה התלבטות אם לעבור להוראה כי ידוע שהמשכורת נמוכה. הרווחתי כעצמאית פי שלושה יותר, אבל כולם מדברים על זה שהמורים בחופש כל הזמן ורציתי יותר חופשים. ואז , כשאת מתחילה לעבוד, את מבינה שלא חופשים ולא נעליים. בשישי־שבת, בחגים, בחופשים - אני עובדת, והעבודה לא נגמרת לעולם.
אני אמא לשני ילדים קטנים, עשיתי את ההסבה תוך כדי היריון שני ואני מודה שחשבתי שזה מקצוע מאוד ידידותי לאמהות כי ב־13:30 את כבר בבית; בפועל, זה פשוט לא נכון ומהר מאוד גיליתי שזה שקר. הייתי בבית בשעה הזו רק פעם אחת, וגם זה קרה כשהבן שלי היה חולה. אני לא מגיעה הביתה לפני 16:00, אבל גם אחרי זה העבודה לא נגמרת. שיחות עם הורים, בדיקת מבחנים, עבודות – את עובדת כל הזמן, כולל עכשיו, בחופש הגדול, עם בניית מערכי שיעורים. אין לזה סוף.
ברור לי שגם במקצועות אחרים כולם עובדים קשה, אבל שם גם השכר לרוב נראה בהתאם. אם הייתי יודעת שאני מגיעה לעבודה כל כך קשה מבחינת כמות השעות, הייתי נשארת עצמאית ומרוויחה בפחות שעות הרבה יותר כסף. אנגלית זה אחד המקצועות הכי חשובים שיש, אבל זה לחלוטין לא מתגמל. בגיל 40 להרוויח בחודש 8,000 שקל ברוטו עם תואר שני והמון שנות ניסיון בחוץ, זו בדיחה. בגלל שעשיתי הסבה דרך תוכנית חותם אני מחויבת לעבוד שנתיים, אבל אני לא מתביישת לומר שאני לא יודעת אם אמשיך מעבר לשנתיים האלה.
את מגיעה לכיתות עם 30 ילדים ומתמודדת עם סוגיות של משמעת, את עובדת קשה ומתמודדת עם אתגרים גם מחוץ לכיתה וגם בתוכה, ואחרי כל זה גם יש לי ילדים קטנים בבית. עם כמה שרציתי להיות מורה ולהשפיע על התלמידים שלי, אני כבר לא בטוחה שזה מספיק כדי להחזיק אותי במערכת הזו לאורך זמן. אחרי שנה במערכת אני מתחילה לחשוב שאולי לא הייתי צריכה לעשות את זה, ושהרומן שלי עם מערכת החינוך לא יאריך ימים.
בשנה הבאה אשלם על מעונות פרטיים לשני ילדיי 6,500 שקל בחודש, שזה כמעט כל המשכורת שלי. יש בן זוג שמביא עוד משכורת הביתה, אבל זה לא משהו שמספיק כדי להחזיק את כל המשפחה. אז מצמצמים במותרות, בבילויים, ביציאות, אני לא זוכרת מתי אני ובעלי יצאנו לדייט. אני נורא מחושבת אם לקנות לעצמי עכשיו בגד או משהו חדש. אחרי הכל, יש פה בית להחזיק.
ראיתי השבוע את ההצעה של האוצר, לשלם 9,000 שקל למורה מתחיל. זה הצחיק אותי. יש נטייה לחשוב שמורים לא עושים שום דבר ובהתאם מציעים להם משכורות מעליבות. למורה צעיר שסיים לימודים והתחיל לעבוד בגיל 25, זה אולי שכר סביר. אבל אם אני מגיעה בגיל 40, אחרי שעשיתי הסבה עם ניסיון רב בחוץ, השכר הזה הוא ממש בדיחה. לעג לרש, פשוט מביך.
שני נזרי קמה בת 37, נשואה ואמא לארבעה ילדים. עו"ד, בעלת תואר שני במשפטים. מחנכת ומרכזת שכבת ט'.
ותק: שבע שנים.
שכר נטו: 9,600 שקל
אני עורכת דין במקצועי ולפני תשע שנים החלטתי לשנות כיוון והגעתי להוראה. הוצע לי לפתוח מגמת משפטים בבית ספר ולשלב את שתי האהבות שלי - עולם המשפט והצדק ועבודה עם בני נוער. זה היה מבחינתי האידיאל.
להיות מורה פירושו לעבוד מסביב לשעון כי לפעמים מדובר בדיני נפשות - אם זה תלמידים שבורחים מהבית וצריך למצוא אותם, או אם זה תלמידים שמנסים להתאבד, תופעה שהרגשנו שהייתה בעלייה אחרי הקורונה. בחג שבועות הגענו לתלמידה הביתה כי אחת החברות שלה שלחה לי תמונה שהיא חתכה את עצמה. אין שבוע שעובר בלי משבר שאנחנו מטפלים בו, ואנחנו לרוב אלה שתופסים את זה.
מעבר למקרי הקיצון, העובדה כוללת גם שיחות עם תלמידים ובניית תוכניות הוראה, כי אנחנו לא רוצים לחזור על עצמנו. אין לי שבוע שבו אני לא מדברת עם לפחות חמישה תלמידים כדי לשאול לשלומם, לעשות השתלמויות, לוודא שאין חס וחלילה איזה חרם.
המשכורות זה פשוט עוגמת נפש. כשאני רואה את התלוש בסוף החודש אני מבינה שאין כל פרופורציה. אני מרוויחה 9,600 שקל נטו. בעלי, סמנכ"ל כספים, מספר 2 בחברה שבה הוא עובד, אמר לי לפני חודש, "אני מרוויח פי ארבעה יותר ממך ואת עובדת הרבה יותר קשה ממני, זה לא נורמלי. אני פשוט לא מבין איך את מסוגלת".
בסופו של דבר הגעתי לעולם הזה מתוך שליחות, אבל אם בעלי לא היה מרוויח טוב אז הייתי חייבת למצוא הכנסה נוספת בשעות הערב, לא היינו יכולים להחזיק את עצמנו ככה. אנחנו חיים במדינה שמרשה לעצמה מציאות שבה מי שמלמד ערכים את הילדים שלנו, בסופו של דבר חוזר עני הביתה. זה יעמוד בעוכרינו ואנחנו רואים את זה כבר עכשיו; רואים את המצוקה בהוראה, מורים עם דיסציפלינה אחת מלמדים שלושה וארבעה מקצועות במקביל כי אין מורים, אין ברירה. המורים הטובים נשחקים ורוצים לצאת לפנסיה מוקדמת או שפשוט יוצאים מהמערכת כי רואים את המשכורות בחוץ. אני גם כואבת את זה שההורים לא מבינים עד כמה המאבק שלנו קריטי כי הם לא יודעים מה קורה בתוך המערכת שנמצאת בתוך משבר עצום.
עצם השיח שמנהלים איתנו, על 50 שקל נוספים, זה מעליב כי אנחנו מגדלים את דור העתיד. לא נעים לי שאני, כמורה, מביאה לבן שלי מורים פרטיים, כי אני לא יודעת עד כמה אני יכולה לסמוך על המערכת כשאני יודעת מה קורה בתוכה. במקום לדבר על כמה עשרות שקלים, צריך לבוא ולהגיד שמורה לא ישתכר פחות מ־15,000 שקל בחודש. מורה צריך לחזור הביתה עם ראש מורם ולהתגאות בעבודה שלו, ובטח שלא להתבייש שהוא מורה. אי־אפשר להחליף מורים ברובוטים.
אורטל פרידמן בת 42, נשואה ואם לשלושה ילדים. מורה לאנגלית בכיתות ד'־ו'.
ותק: 11 שנה.
שכר נטו: 7,500 שקל
תמיד רציתי להיות מורה.
אני מאוד אוהבת הוראה, מאוד אוהבת את הסיפוק מהילדים, את זה שילד ניגש אליי בשמחה ואומר לי, "הצלחתי להכין שיעורי בית באנגלית לבד". בזה, מבחינתי , עשיתי את שלי.
תיכננתי להיות מורה לאנגלית, אבל לא תיארתי לעצמי את כמות העבודה שמחכה לי. אנחנו עובדות המון־המון שעות מעבר לנוכחות הפיזית בבית הספר. כמעט בכל יום יש לי עבודה אחרי שאני מגיעה הביתה, לרוב סביב הצורך לחזק את החלשים בכיתה. זה דור אחר, אי־אפשר לתת להם ספרי העשרה ולהסתפק בזה. מעבר לזה, במקצוע שלנו מאוד חשוב להורים להיות מעודכנים ולכן אני משוחחת איתם המון - בחגים וגם בשישי־שבת, כמעט בכל ערב אני מוצאת את עצמי עובדת על דברים שקשורים לבית הספר.
מורה לא יכולה להיות מורה טובה אם היא לא עובדת ככה, היא לא יכולה להצליח אם היא לא משקיעה בצורה שאני משקיעה. בשביל להצליח ללמד, לגוון ולהיות מוכנה כמו שצריך, את חייבת לעבוד אחר הצהריים ולהכין את הדברים מראש. ואני אוהבת את זה מאוד. גם אחרי 11 שנים אני לא מרגישה שחוקה, אבל למרות זאת ועל אף שאני מקבלת הערכה מהילדים ומההורים, את רואה את תלוש המשכורת בסוף החודש ואומרת לעצמך, "מה זה, לא מעריכים אותי?"
אני מרוויחה 7,500 שקל נטו, כשאני גם רכזת חברתית. זה אומר שאני בצוות ניהול בית הספר אז יש לי תוספת לשכר, ועדיין, הוא לא השתפר יותר מדי. עם עליית המחירים שאנחנו חווים, אפילו לנסוע לעבודה מתחיל להיות לי נורא יקר. מאוד קשה לחיות ככה ולהסתדר, ואת מרגישה שהעבודה שלך פשוט לא מוערכת. כשהייתי סטודנטית עבדתי כנציגת שירות בחברת סלולר, השכר שלי אז היה בדיוק כמו זה שאני מרוויחה היום. אחד לאחד. והיום אני בעלת תואר שני.
אם בעלי לא היה מרוויח כמו שהוא מרוויח, לא היינו מצליחים לשרוד את החודש. אני לא מתביישת שאני מורה אבל אני מקבלת המון תגובות כמו "מה את מתלוננת, יש לך את החופשים!". לא משנה כמה תסבירי שבחופשים את עובדת, זה אף פעם לא נתפס. במשך כמעט כל חודש יולי אני עובדת על השנה הבאה, מכינה דברים, לא משלמים לי על זה תוספת. אני עושה את זה מזמני. והנה, זה "החופש הגדול". ולכי תסבירי את זה.
מבין החברות שלי מלימודי התואר בהוראה, אני היחידה שנשארתי בתחום. הן גם מאוד הופתעו מכמות העבודה שהן צריכות להשקיע ביחס לשכר ולזמן הנתון, וזה הרי לא משהו שמשתפר עם הזמן. אין אופק. קולגה שעובדת איתי היא מורה מעל 20 שנה והמשכורת שלה היא 11,500 שקל.
יש לי חברה שלמדה במקביל אליי, אבל אני המשכתי לתואר שני והיא לא, ולא מזמן היא שיתפה אותי בשכר שלה. היא מרוויחה 20 אלף שקל וסיפרה שהיא רוצה לבקש העלאה. ואני לא האמנתי. אני למדתי יותר שנים ממנה ואני לא מגיעה אפילו לחצי ממה שהיא מרוויחה.
אם לא יהיה שינוי מיידי בשכר של אנשי ההוראה, מצב החינוך רק ילך ויידרדר. אל תתפלאו כשמורות טובות ימשיכו לעזוב למקומות אחרים שבהם יתגמלו אותן כפול מהשכר שהן מקבלות.
לפנייה לכתב/ת 
