"אף פעם לא בכיתי על מר גורלי"
כלות מן המניין לצד סלבריטאיות פוקדות את הסטודיו שלה ברמלה, חופשת הקיץ המשפחתית שלה התקיימה ביאכטה, והצופים של "פריפריה אימפריה" לא נתנו לה לעזוב. אבל לא הכל היה ורוד בחייה של אוריה עזרן: היא גדלה בעוני, וילדיה באו לעולם אחרי טיפולי פוריות מפרכים. "שני ילדים זה משפחה, אבל בזכותם אני חולמת שיהיו לי מינימום ארבעה"
בשמונה בערב, בחמסין שלא נשבר, מגיחה מרצדס לבנה למתחם חניה במושב מצליח. זה המרצדס של אוריה עזרן, מעצבת אופנה וכוכבת הסדרה "פריפריה אימפריה". עזרן, 32, מתוקתקת, מאופרת ושזופה, מצביעה על בקתת עץ שבה מתקיים שיעור פילאטיס, דשא סינטטי שממנו צומחים מתקנים לילדים, ושוק חקלאי עם פירות טריים וגם פיצוחים, "וכאן, בשטח של 280 מ"ר, עם שתי קומות, יהיה הסטודיו החדש שלי. במשך חצי שנה חיפשתי מקום שבו אוכל להתפתח ולהתקדם. זה יקרה בנובמבר, בעזרת השם. אחרי שנתחיל לצלם את העונה השנייה".
אז את ממשיכה לעונה הבאה?
"אני ממשיכה", החיוך שלה משדר צפירת הרגעה. "מרוב עבודה לא הספקתי להוציא הודעה לעיתונות, אז זה הסקופ שלך. חזרתי".
איזה חתול שחור עבר בינך לבין ההפקה?
"שום חתול. היו לנו חילוקי דעות, דווקא לא על כסף, הם רצו לשאוב אותי מהמשפחה ומהסטודיו ולהתמסר אך ורק לסדרה, וזה לא התאים לי. בלי המשפחה שלי אני לא מתפקדת ובכלל לא קיימת. עברתי הפריות מבחנה כדי להביא לעולם את הנסיך והנסיכה שלי. והסטודיו הוא החיים שלי. אני יכולה להרשות לעצמי לעבוד רק שלוש שעות ביום, אבל לא, כל יום אני נותנת תשע שעות בשמחה ובאהבה. כשאני לא ביצירה ובעשייה מתחיל לגרד לי הגוף ואני נהיית חולה. אז אתמול, בשעה הזאת, בכיסא הנדנדה שכמעט נפלת ממנו, ישבה אורנה בן דור, היוצרת של 'פריפריה אימפריה'. דיברנו, פתרנו, מאחורינו. הרבה לפני הקורונה, כשאורנה באה אלי עם הרעיון לסדרה, לא התלהבתי. פחדתי שזו תהיה גרסת הפריפריה של האח הגדול, שבו מהנדסים לאנשים את הראש ונוברים להם בצלקות כדי שיפלטו שטויות".
ותוך כדי תנועה התאהבת במצלמה.
"בערך. קראתי מלא טוקבקים שגיבורי המקלדת כתבו כשדיברו על זה שאולי אני עוזבת, ושמחתי לגלות שכמעט כולם היו באווירה של 'אוף, חבל'. גם בהודעות באינסטגרם לא היה רוע. לא שכל כך משנה לי מה יגידו עליי. כשהתחלתי, כולם ציקצקו עליי. שאלו 'מי זאת הבלונדינית הקטנה שלא למדה בשנקר ועל הכתפיים שלה אין אף דרגה והמחירים שלה כמו בכיכר המדינה?' אולי הם חשבו שלא שמעתי, אבל שמעתי הכל".
בדקה התשעים חטפת רגליים קרות והחלטת שלא להתראיין בין כותלי ביתך?
"לא, סליחה אם זה מה שחשבת, בשעה הזאת הבית מאוד תוסס. שני ילדים. ריי־דוד בן חמש וחצי, עולה לכיתה א', ומיליה בת חצי שנה. וחיים, בעלי, אורז ואורז. מחר בבוקר אנחנו מפליגים ביאכטה של חברים למרמריס, טורקיה. מיליה תישאר עם אמא שלי בבית. מסכנה, יוצאות לה שיניים".
ואם ריי ילקה במחלת ים?
"זאת הפעם השלישית שהוא מפליג איתנו, זו ה־חופשה שלו, וביאכטה יש מלא פינוקים. זה ממש בית, אבל בים".
שנים של סבל
ים של דמעות נקווה בעיניהם של צופי "יס" כשעזרן חשפה טפח וטפחיים מעברה, ועכשיו, כשהחושך יורד ובקבוק היין מתרוקן, היא נשמעת לי אחרת. לא פחות מרגשת, אבל מתארת את המכשולים שעמדו בפניה בטון תיאטרלי, כאילו שהיא מתכוננת לסטנדאפ הבכורה שלה.
"הפריפריה שלי היא בת־ים. אני מרוקאית משני הצדדים. אבא ניסים היה אלטעזאכן. לא עגלה עם סוס, כמו בזמנך, אלא טנדר. אנשים שעברו דירה או פינו את דירת הוריהם הוציאו את כל השמעטס לרחוב, למדרכה. אז אבא היה נוסע, אוסף, ומוכר את הסחורה בשוק הפשפשים. המון פעמים הצטרפתי אליו לסיבובים האלה. לא היה אוטו של העבודה ואוטו פרטי. ישבתי ליד אבא כשמאחורינו שלל עתיקות. פעם שאלתי את אבא למה הוא בחר דווקא בעבודה הזאת והוא ענה לי דוגרי 'מה עדיף? להיות גנב? למכור סמים? כל עבודה מכבדת את בעליה'. זה מוטו שמלווה אותי. אמא, אורנה, לא עבדה מחוץ לבית. היא גידלה אותנו. אחותי עדי, שגדולה ממני בשנתיים, עובדת איתי. איזה מזל שלא קיבלתי את שם המשפחה של אמא. היא בן לולו. זה מרוקאי כבד. וכשהייתי בת שלוש הוריי התגרשו".
כמה קשה זה היה?
"קשה, אבל גדלתי לתוך זה. אני לא מכירה מציאות אחרת. כל אחד מהם ניהל זוגיות שנייה, אבל הם לא התחתנו. אבא נפטר לפני חמש שנים, הוא הספיק לראות את ריי. אמא גרה איתנו. היא תכחיש את זה, אבל זאת האמת. כבר חצי שנה, מהרגע שחזרתי הביתה עם מיליה, אמא גרה איתנו ורק בסופי שבוע היא חוזרת לדירה שלה, בבת־ים. חיים, בעלי, אומר 'פעם חיכיתי לרגע שיתחיל הסופשבוע ועכשיו, כשהוא מתקרב, אני מתחיל לרעוד'. אין עליה. מאז הלידה אני חיה כמו מלכה. שלוש ארוחות ביום. אמא שלי מתה על המטבח, היא רק מחכה שמישהו יבקש משהו, קוסקוס, קובה, דגים, חולת בישולים".
ואת?
"פחות. אני לא יודעת לבשל וזה לא עושה לי את זה. כשהגננת של ריי ביקשה מהילדים לצייר את האוכל שהם הכי אוהבים, זה צייר קציצות וזה צייר עוף עם תפוחי אדמה והבן שלי צייר שניצל תירס. איך הגבתי? צחקתי. צחוק וציניות היו, מאז ומתמיד, הנשק שלי. אף פעם לא בכיתי על מר גורלי ועל זה שגדלתי בעוני ובמשפחה לא נורמטיבית ועברתי שנים של סבל עד שנכנסתי להיריון. תמיד אמרתי לעצמי 'זה הגורל שלי, זאת הדרך שלי, ועם זה אני אנצח'. היו לי חברות בשכונה שלי, שגדלו כמוני, והיו לי חברות גם בצד השני של הכביש, בווילות. כשהייתי עם העניות צחקנו על העשירים, וכשהייתי עם העשירות צחקנו על העניים. בחיים חייבים לצחוק".
עיצוב אופנה עוד לא עמד אז בראש מעייניה. "למדתי בתיכון שזר בבת־ים במגמת תיאטרון, עשיתי חמש יחידות בגרות בתיאטרון ודמיינתי את עצמי כשחקנית תיאטרון, לא טלוויזיה. בצבא, משטרה צבאית, הייתי שוטרת עם לב טוב, עצרתי כדי להבהיל ולהפחיד, בלי לרשום דוחות. אחרי השחרור מצאתי עבודה בסלון כלות ושם למדתי את כל מה שאני יודעת. התחלתי מלמטה והתקדמתי עד למעלה. פעם באתי להלביש כלה שמיקי בוגנים עשה לה את השיער. כמעט התעלפתי. מיקי בו־ג־נים! דיברנו, הוא אמר לי 'להתראות חמודה', וכשראיתי שהוא נכנס לג'יפ התפללתי שהוא לא יראה שאני נוהגת בפיאט 500 עלובה. לא עזר לי. ברמזור הראשון הג'יפ צפר. 'ביי, חמודה'. רציתי למות ממבוכה. חשבתי שהוא כבר לא ישים עליי. היום הוא חבר טוב שלי ואני מזכירה לו את זה".
איך התחלת לעצב?
"בגיל 21 חברות שלי התחילו להתחתן, ככה זה בפריפריה, אצלנו בחורות לא מתחתנות בסוף שנות ה־30, כמו בתל־אביב. התחיל רצף של אירועים ובכל פעם שתפרתי לי משהו חדש הצטלמתי והעליתי לאינסטגרם וקיבלתי מלא הודעות של 'כמה זה עולה? את מוכרת?' לא רציתי להיפרד מהשמלות שתפרתי לעצמי. ומצד שני, החשיפה הייתה כל כך גדולה עד שלא יכולתי ללבוש שמלה יותר מפעם אחת. היא נשרפה. גם היום זה ככה. אני משקיעה בהפקות, עם הדוגמניות הכי טובות, והדגמים שהכי מבוקשים הם אלה שצילמתי על עצמי. אני גם מאחורי הקלעים וגם בפרונט".
הלילה של המקווה
בגיל 21 היא עוד לא התחתנה, אבל העבירה את יחסיה עם חיים נחום (34) מידידות לזוגיות. "הכרנו במסיבה", היא משחזרת. "הייתי אחרי קשר, חברה הזמינה אותי ליומולדת של בן דוד שלה וחיים היה שם. הוא היה מצחיקן כזה, ליצן החצר. עד שהכרתי אותו חיפשתי גבר הרבה יותר מבוגר ממני, שימלא את הדמות האבהית שלא הייתה בחיים שלי, מישהו שיעטוף אותי וישמור עליי, ובזכות חיים הבנתי שזה שטויות. היינו ידידים טובים עד שלאט־לאט שנינו הרגשנו שאנחנו רוצים יותר. והוא זה שהביא אותי לרמלה. חיים עבד אצל אבא שלו, בחנות לבגדי ילדים בקניון לוד, וביום בהיר אחד פתחו מולם עוד חנות לבגדי ילדים. כשחיים התרגז על החוצפה אבא שלו אמר לו 'במקום להתרגז תהיה יותר טוב מהמתחרה'. וזה מה שהוא עשה. היום הוא יבואן של בגדי ילדים, חברת 'באבלס' שעשתה עכשיו הנפקה בבורסה. שנינו התחלנו מאפס. זה הניצחון".
היא התחילה בצריף קטן בחצר הוריו של בעלה. "הרגיז אותי נורא שלקוחות באות, מתרשמות, קונות או שוכרות, ושואלות אותי מתי אפתח חנות בתל־אביב. מי אמר שתל־אביב היא ערובה לאיכות או לטעם? אני לא המעצבת הראשונה שפתחה סטודיו ברמלה, שלומית אזרד וליז מרטינז היו כאן לפניי, ותאמיני לי, כולן באות לרמלה. נטע אלחמיסטר ואילנית לוי ועדן פינס ומי לא. עכשיו אנחנו עוברים לבית בשכונה חדשה שגם היא ברמלה".
למה את כל כך מתעקשת על רמלה?
"חוץ מזה שאני אוהבת אותה וכיף לי בה ויש לי כאן להקות של מעריצות? בגלל שאני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו אצל מטפלות. מה אני אמורה לעשות כשבאמצע מדידה אחרונה מצלצלים מהגן שריי מקיא? להגיד לכלה 'סליחה, תכף אשוב'? לא. המשפחה שלי ברמלה, הוריו של בעלי, אחיו ואמא שלי, כמובן. משפחה זה תמיכה ושקט נפשי, ואני ממש מתנצלת בפני חלק מהעוקבות שלי שעוקצות אותי ב'איזו מין אמא את?' כשאני מעלה תמונות מחופשה זוגית עם בעלי במיקונוס. סליחה, מותר לי לתחזק את הזוגיות שלי. כשבעלי רוצה להחמיא לי באמת הוא אומר שאני אמא טובה".
חצי שנה אחרי החתונה חמותה הציעה לה להיבדק. "היא חיכתה שבע שנים עד שילדה את חיים, בעלי, ורצתה לוודא שהכל בסדר. הבדיקות שלי יצאו פיקס, אבל של בעלי לא. ספירת זרע נמוכה. אחרי שלוש הזרעות לחצתי על הרופא הפרטי להתקדם להפריית מבחנה וגם נסעתי לאומן, להתפלל לפרי בטן. אחרי הלידה של ריי־דוד חזרתי לאומן, לתפילת הודיה. בעלי ישר רצה ילד שני, אני העדפתי לחכות קצת, וכשחזרנו להפריות מבחנה לא נקלטתי. ארבע וחצי שנים חיכינו למיליה. נכון שאף פעם לא שמעת את השם מיליה? ריי המציא אותו. אחרי השנתיים של הקורונה הוא השתוקק לאח, לחבר. כשהוא פוצץ את הבלון בטקס של חשיפת מין העובר, ויצא לו ורוד, הוא מאוד התאכזב. הוא קיווה לתכלת. בבוקר המחרת הוא קם ואמר לי שבעצם זה לא נורא. לאח של חיים יש שתי בנות, מיה וליה, והוא הציע לקרוא לתינוקת מיליה. בהתחלה נרתעתי משם שלא שמעתי מעולם, אבל התאהבתי בו. גם לי יש שם מיוחד. אמא שלי בחרה לי את אוריה מפני שנולדתי בחנוכה".
יהיו עוד ילדים?
"הלוואי, אמן. אחרי מיליה כולם אמרו לי 'תיזהרי, עכשיו את עלולה להיקלט' וצחקתי. עלולה? בחיים שלי לא נזהרתי, בחיים לא בלעתי גלולות, אני מכוונת ללילה של המקווה וזה עוד לא קרה. שני ילדים זה משפחה, אבל בזכותם אני חולמת שיהיו לי מינימום ארבעה".
לפנייה לכתב/ת 
