"לפי המנטליות של האחים שלי, נשים צריכות להיות כנועות, ואני הייתי הר געש"
אחרי שלושה חודשים במעון לנשים מוכות, ואחרי שנזרקה לרחוב בגיל ההתבגרות, בית 'האח הגדול' ברשת הוא לא המקום הכי קיצוני שריוואה רסלאן הגיעה אליו. רגע לפני שנכנסה היא סיפרה על הבושה והאשמה בעקבות הפציעה הקשה של אביה הצד"לניק, הקליטה המורכבת בישראל, המפגש עם האחות שנשארה בלבנון והמחאה הנשית שלה בארוחות הרמדאן
ריוואה רסלאן לא מצליחה להוציא מהראש את הרגע שבו ראתה שוב את אביה, ביום נסיגת צה"ל מלבנון. היא הייתה ילדה, בצד הבטוח של הגבול, אחרי שהגיעה לישראל שש שנים קודם עם דודתה. אבל במקום התרגשות, היא מספרת, נבהלה לגלות אבא שונה לגמרי ממה שהכירה. "שני האחים שלי תמכו בו משני הצדדים, שלא ייפול, והעבירו אותו את הגבול בריצה, כשהוא קופץ על רגל אחת", היא נזכרת. "אבא שלי, סמיר, היה איש מודיעין בצד"ל ונפצע שנתיים לפני הנסיגה. יום אחד הגיעה אליו חבילה במונית. הוא היה משוכנע שיש שם מידע על איזה מחבל שהם חיפשו, וכשפתח אותה, כל הפנים שלו התרסקו, הוא איבד את שתי העיניים, רגל אחת וכפות הידיים שלו נקטעו".
איך היה לראות אותו בפעם הראשונה מאז הפציעה?
"קשה לי להגיד את זה, אבל הייתי המומה וכן, גם נגעלתי ממנו. הבושה על מה שהרגשתי אז גרמה לי לאשמה כבדה שמפריעה לי לחיות את החיים כמו שאני רוצה עד היום. רק בשנים האחרונות למדתי לנסות להכיל את הרגשות הסותרים האלו".
דיברת פעם עם אבא שלך על מה שהרגשת?
"הרבה זמן הוא לא רצה לדבר על הפציעה בכלל, זה היה משהו שאין עליו שיח. רק לפני שלוש שנים הוא היה מוכן לפתוח את הנושא בפעם הראשונה בארוחה משפחתית. עד אז קראתי על זה רק באינטרנט".
× × ×
הביוגרפיה של רסלאן, 26, ששיחזרה רגע לפני שנכנסה לבית המפורסם בנווה אילן, נראית כאילו נכתבה במיוחד לתעודת הזהות המצולמת של דיירי התוכנית (שמשודרת ברשת בראשון, רביעי, חמישי ושבת). היא נולדה בכפר הלבנוני אל־עדייסה. עוד לפני הפציעה הקשה של אביה, עלתה סבתה על מוקש, איבדה רגל והתעוורה.
בגיל ארבע עברה לחיות עם דודתה, אחרי שאמה, שהייתה אז בהיריון, נאלצה להתרוצץ בין הכפר לבית החולים רמב"ם, שבו היה אביה מאושפז חודשים רבים.
את החיים שלפני הפציעה של אביה, היא לא ממש זוכרת. "הכל נמחק לי כמעט. סיפרו לי על ילדות מאושרת במשפחה גדולה, חמש בנות ושני בנים, ועל זה שהיה לנו כיף. אני זוכרת רק את יום הנסיגה של צה"ל מדרום לבנון. היה מלא רעש, אנשים ברחו, ובן דוד שלי הסתיר אותי בתא שירותים כדי שלא יחזירו אותי להורים".
גם הקליטה בישראל הייתה לא פשוטה. "למרות שעברית למדתי צ'יק צ'ק, כי ילדים קולטים מהר שפות", היא אומרת. "למשפחה שלי היה יותר קשה. עד היום הם לא ממש יודעים עברית".
חווית גזענות?
"לא, אף פעם לא קראו לי 'הלבנונית' או משהו כזה. אם כן, אז רק בצחוק, כמו שאני קראתי להם 'יהודים', אבל הייתי צריכה כל הזמן להוכיח לעצמי שאני כמו כולם. זה לא שיש לי זנב או קרניים, אבל התביישתי במי שאני. האנרגיות שלי באותן שנים היו מנותבות בעיקר לניסיון להוכיח שאני שווה בת שווים".
בגיל ההתבגרות כל הדרמה הזאת התפוצצה. "גם ככה כל ההורמונים משתוללים כשאת נערה ואת רוצה לעשות כל היום רק בלגן, תוסיף לזה את המלחמות שהיו בין ההורים שלי לדודה. המשפחה שלי רצתה אותי בחזרה ואני רציתי להישאר אצלה, עד שבאיזשהו שלב דודה שלי ויתרה עליי".
למה?
"הייתי נערה מאוד קשה ומרדנית. יצאתי עם חברים, כולל בנים, עד 12 בלילה, כשאצלנו במשפחה אפילו לחזור בשמונה בערב זה מאוד חריג. כשההורים שלי טענו שהדודה הורסת את הילדה, היא התחילה להיות יותר קשה איתי, ובסוף פשוט אמרה לי לקחת את הדברים שלי ולעוף מהבית. הייתי אז בת 15, ארזתי וישבתי בגן משחקים קרוב כמה שעות לחשוב מה אני עושה עכשיו. זה כמו שאמא שלך תגיד לך לקום וללכת. היא ריסקה אותי. אני לא בן־אדם שלוקח ללב, פותרת הכל בצחוקים, זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שממש נכנסתי לדיכאון".
לאן המשכת משם?
"היה חורף, קר מאוד וחשוך, ולא הייתה לי ברירה. גררתי את המזוודה, עליתי לבית של ההורים, ישבתי במרפסת ומיררתי בבכי. אחרי כמה שעות הבנתי שזה לא מה שיעזור לי. התקשרתי לבחורה מהרווחה שהייתי בקשר איתה והסברתי שאני לא מסוגלת לחזור הביתה ושתמצא לי פתרון. באותו לילה היא לקחה אותי למשפחת אומנה ליומיים, ואחרי שלא מצאה לי מקום בפנימייה, העבירה אותי למעון לנשים מוכות במגזר הערבי".
שלושת החודשים שבהם שהתה במעון לנשים מוכות, היא מספרת, נתנו לה פרופורציות. "היו שם סיפורים שאלוהים ישמור. בחורה שאבא שלה אנס אותה וצעירה שאם המשפחה שלה תמצא אותה, הם ירצחו אותה. אז את אומרת לעצמך, יש לי הורים מדהימים, מה אני עושה פה? הם גם הגיעו לבקר אותי והביאו לי אוכל ובגדים, וזה ריגש אותי. בכל התקופה ההיא דודה שלי לא באה לשם בכלל, וזה פגע בי. הייתי יושבת לילות שלמים ובוכה. היום אני אומרת תודה שדודה שלי לא רצתה אותי, זה גרם לי לחזור למשפחה שלי".
אבל החזרה הביתה הביאה איתה גם את הקונפליקטים הישנים, ואת הפתרון המוכר, לברוח. "הייתי יוצאת דרך החלון וחוזרת רק אחרי שלחצו עליי. פעם אחת נעלמתי לארבעה־חמישה ימים. הייתי אצל חברה, עד שבמשפחה הפעילו את האנשים במשרד הביטחון שהיינו איתם בקשר והם הצליחו למצוא אותי ושיכנעו אותי לחזור. לא היה להם קל איתי".
איך קיבלו אותך האחים בחזרה?
"איתם היה לי הכי קשה. הם הרגישו שאחרי שאבא שלי נפצע, הם הפכו לאחראים בבית והתערבו בכל דבר. הייתי צריכה לעשות מה שהם רוצים, למרות שאני באה ממקום שבו גם לנשים יש כוח. בהתחלה הם היו מכניסים לי מכות עד שבאיזשהו שלב התחלתי להחזיר להם. ביום שהם למדו שצריך לשבת ולדבר, דברים השתנו. גם העובדה שנלחמתי על מה שחשבתי עזרה להם להבין שזאת לא הדרך הנכונה. לפי המנטליות שלהם נשים צריכות להיות כנועות, ואני הייתי הר געש".
ואמא?
"היא אומרת שעשיתי לה את המוות. הייתי מקללת אותה, אומרת לה שהיא לא אמא שלי ושאני שונאת אותה. ידעתי שמאוד קשה לה שאני קוראת לדודה שלי אמא ולא לה. נעצתי לה סכין בלב. היום, כשאני יודעת כמה היא נלחמה עליי, אני מצטערת על מה שהעברתי אותה.
"הייתי ילדה קשה, אבל גם הם היו הורים לא קלים. הם לא ידעו להכיל אותי. אני לא כועסת עליהם, אני מבינה שהם באו ממנטליות אחרת. לא פשוט לבוא בגיל עשר ולהגיד לי, סבבה, בואי תחזרי אלינו אחרי שגרת אצל הדודה שנים. היה לי קשה גם להכיל את אבא שלי. לכל הילדים היה אבא שלם, אבא שלא צריך להתבייש בו, ואני התביישתי באבא שלי".
× × ×
היא מתגוררת כיום בקריית־שמונה, לצד צד"לניקים לשעבר ובני משפחותיהם, לא הרחק מאחותה פרח, שזכורה מ'מאסטר שף' 2019. רסלאן גם הצטרפה אליה בעסק שפתחה בשוק האוכל אגמון מרקט באגמון החולה, וכולל בין השאר את 'כעכ כנאפה', שהמוניטין שלו יצא למרחוק, ואת בית אלמונה, שם מוכרים את מוצרי העץ למטבח שגם אותם מייצרת אחותה. "פרח הגשימה לאמא שלי חלום", היא אומרת. "כל המשפחה עובדת שם איתה. אני מנהלת את העסקים יחד עם אחותי הקטנה בתול וגיסי עלי, אבל פרח היא הביג בוס".
שתיים מאחיותיה מתגוררת עדיין בלבנון. עם אחת מהן נפגשה לראשונה, אחרי 18 שנה, בטורקיה. "בקושי זכרתי את סלאם. בכיתי והתרגשתי ברמות. אבל למרות זאת, בחודש שגרנו יחד הספקנו גם לריב כמה פעמים. על מה רבנו? על דברים קטנים. זה כמו שתעבור עכשיו לגור עם שותף שאתה לא מכיר, אבל בגדול היה מאוד כיף ומרגש. מאז אנחנו מתכתבות בווטסאפ ומנהלות שיחות וידיאו".
חשבת פעם לחזור ללבנון?
"כן, כשנפגעתי מדודה שלי והרגשתי שאין לי איפה לגור. בסוף זה לא קרה לשמחתי".
מה אמרו ההורים על זה?
"מבחינתם שכל הילדים יחזרו למולדת שלהם והם כבר ימצאו את הפתרון ויגיעו אחרינו. קשה להם לקבל את מה שקורה כאן. זה לא כמוני וכמו האחים שלי, שאף אחד מאיתנו לא היה מעלה את זה בדעתו. גם היום, שנים ארוכות אחרי שהגיעו לכאן, מאוד קשה להם לקבל את זה. אין להם משפחה, וכל הזיכרונות שלהם נשארו מאחור".
לקשיי ההשתלבות בארץ של ההורים מתלווה גם הטיפול באב, שמוטל רק על כתפי אמה של רסלאן. "מגיעים לו עזרה ומטפלים, אבל אמא שלי כבר רגילה לעשות את זה לבד", היא אומרת. "היא כבר עושה את זה כמה שנים טובות. בכלל, אמא שלי מדהימה. היא פשוט השאירה את החיים שלה מאחור וכל מה שעניין אותה זה הילדים שלה ובעלה. בגיל 33, כשאבא שלי התעורר מהקומה, הוא אמר לה, 'זיינב, אני פצוע, החיים שלך הולכים להשתנות. את יכולה לעזוב אותי בלב שלם. לכי תתחתני ותביאי ילדים מבעל 'נורמלי'. אבל היא אמרה לו שהיא נשארת איתו עד הסוף. היא גידלה שבעה ילדים ובעל".
איך היחסים ביניהם כיום?
"הם רבים המון. אבא שלי עוד חושב שאמא שלי בגיל 33, בלונדינית עם עיניים כחולות, יפהפייה. הוא לפעמים יכול לקנא לה. זאת כנראה התמונה שהוא זוכר".
על 'האח הגדול' חלמה שנים, והפריצה של האחות פרח בעקבות 'מאסטר שף' תרמה להחלטה. "'האח הגדול' נראה לי חוויה אחרת", היא אומרת. "כל החיים הייתי מאוד מכונסת בעצמי, אבל תמיד חלמתי לנפץ את תקרת הזכוכית מעליי ולהיכנס לדבר הבומבסטי הזה".
מה ההורים שלך חשבו על ההחלטה?
"אבא שלי לא ידע בכלל. ארזתי תיק ואמרתי לאמא שלי, 'תתמודדי את איתו. תגידי לו מה שאת רוצה, אני לא מספרת לו כי הוא לא יבין איך לאכול את זה'. הכי מתאים לי לעשות את מה שכולם מתנגדים לו. כמה ימים לפני שהתוכנית עלתה היה לי מאוד קשה להירדם בלילה, בגלל אבא שלי. מאוד דאגתי לו. אבל זאת גם אחת הסיבות שבאתי לפה - נמאס לי לחיות על פי מה שכולם מכתיבים לי. מבחינתי, 'האח הגדול' זה לפרוץ את הגבול".
המרד שלה לא עוצר בריאליטי. "ברמדאן הנשים מבשלות כל היום, ובסוף הגברים מצטרפים לארוחה. כשהם גומרים לאכול, הם הולכים לראות טלוויזיה והנשים שוטפות כלים. תמיד היה לי מאוד קשה עם זה. פעם אחת התעצבנתי, אמרתי להם שככה זה לא אמור להיות ועזבתי את השולחן. מאז, בכל ארוחה ברמדאן אני אוכלת והולכת לשבת עם הגברים לראות טלוויזיה. אני לא אשאר במקום הזה של לשבת בבית, לשטוף כלים ולבשל".
גם על המלתחה שלה אין מבחינתה ויכוח. "לאמא שלי זה כבר לא מפריע. פעם היא הייתה אומרת לי, לכי תחליפי בגדים. אבל חוץ מבגדי ים אני לובשת מה שאני רוצה - מכנסיים קצרים, גופייה".
בבית האח חשפה רסלאן גם מערכת יחסים אלימה שנמשכה ארבע שנים. כשהצליחה לעזוב, החליטה לא למהר להתחתן. "בגדול אני צריכה להתחתן עם מוסלמי, עדיף עם לבנוני־שיעי", היא אומרת. "אבל נראה לי שמבחינת ההורים שלי, העדפה היא יאללה, תתחתני עם מי שתמצאי, רק תעזבי אותנו בשקט".
גבר יהודי הוא לא אופציה?
"עם יהודי זה לא בא בחשבון, כי אני יודעת שזה לא יעשה טוב לאף אחד. בסופו של דבר אני אתחתן עם מי שאני ארצה ולא עם מי שיגידו לי. גם אמא שלי רוצה שקודם אבנה את עצמי. מבחינתה, מתי שאתחתן אתחתן. זה יקרה אולי בגיל 28, 30, 32, מי יודע מתי".
יואב בירנברג
